ביקורת ספרותית על נו ואני מאת דלפין דה ויגאן
ספר בסדר

---

#
המספרת בגוף ראשון היא לוּ, ילדה בת 13, שקפצה שתי כיתות ולומדת בכתה י'. היא ילדה בודדה שאינה מצליחה לגשר על פער שתי השנים בינה לבין חבריה לכתה. יש לה אבא מסור, אמא בדיכאון, היא אומרת שהיא מחוננת – בזה לא הצלחתי להיווכח. היא תלמידה מצטיינת, יכולה לשלוף מזיכרונה קטעי וויקיפידיה שלמים אבל שום דבר בסיפור הזה אינו מצביע על יכולת חשיבה והסקת מסקנות יוצאת דופן או אפילו טובה לגילה.

לוּ נתקלת ומתחברת לנוֹ, חסרת בית בת 18. רכושה צרור בטרולי, היא לבושה בלואים, ישנה כל יום במקום אחר, לפעמים אוכלת ולפעמים לא. הסיפור על פניו מאד עצוב, ומרפרר על מה שאפשר לפעמים לראות ברחובות בעיקר בערים גדולות – אנשים שחייהם סטו ממסלולם והם לא מצליחים להחזירם למסלול שיתן להם מה שאנחנו רגילים לחשוב שהוא טעם החיים: משפחה, חברים, רכוש.

הדמויות לא משכנעות בלשון המעטה. לא "המחוננות" של לוּ, לא החבר שלה, שנשאר שתי כיתות ולומד בגיל 17 בכתה י', לא תיאור הדיכאון של האם ולא האחריות של האב. דה ויגאן חסרה לחלוטין אמינות סיפורית ומעלה על דעתי את כל אותן סופרות המתבלות סיפורים רומנטיים באימי השואה. דה ויגאן לא עשתה את זה (צריך להודות על חסדים קטנים) אבל כמוהן היא תיבלה את סיפורה במצב שבודאות לא התנסתה בו, מעבר למאמרים עצובים בעיתנות.

לפני זמן מה קראתי ספר אחר של הסופרת. אני לא זוכרת שום דבר ממנו, ולמרות שדירגתי בארבעה כוכבים, ההרגשה שנותרה לי ממנו היא של חמיצות. נראה לי שהסופרת אמנם מתוחכמת יותר מהסופרות האמריקאיות שהזכרתי, המספרות סיפורים על רקע השואה. היא ממלאת את הפערים בכתיבה כמו פיוטית, אבל באופן מהותי עושה כמותן. בוחרת רקע סיפורי נוגע ללב, הישר "מהחיים", כאילו. דוגמה מצויינת לרעיון שנשלף מהחיים עצמם, שרמת הביצוע שלו רק מדגישה עד כמה הוא רחוק מחיי הסופרת ומשמש רק לסחיטת רגשות מהקוראים.

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על נו ואני