ביקורת ספרותית על נו ואני מאת דלפין דה ויגאן
ספר טוב

---

הרעיון של הספר לפי דעתי הוא חזק.
רעיון שמדבר על החלשים והבלתי נראים שאנו מנסים לא לראות.
אנשים כמו נו לא יכולים לקבל עזרה.
אומרים להם שהם צריכים להיות חביבים יותר, אך אותם אנשים לא היו חביבים מספיק כדי לחייך אליהם.
אומרים להם שימצאו עבודה, אבל שום מקום לא לוקח אותם בגלל מעמדם ומראם.
וכשאתה קורא את הספר, אתה מבין עד כמה ההתייחסות שלנו לחלשים מאיתנו נוראה
ועכשיו לספר עצמו.
אני חושבת שמה שמתואר בספר הוא דבר מה מיוחד. בשום מקום, ילדה בת 13(מחוננת או לא) תסכים להכניס חסרת בית לביתה ולדאוג לה עד הסוף.
מה שהיה בין נו ולו היה קשר משפחתי אך לא דמי.
נו הייתה כאחות שלו מעולם לא קיבלה, ולו הייתה כבת משפחה יחידה שאהבה אותה.
אני חוזרת על מה שחשבתי, חושבת שוב ושוב על מה שנו עשתה.
היא אמרה כמה וכמה פעמים "אלו לא החיים שלך"
אולי בעצם נו פחדה שהכל בסופו של דבר טעות אחת גדולה? אולי נו הייתה בטוחה שהיא תחזור לרחובות, רק באירלנד.
היא לא רצתה לגרור את לו אחריה. היא לא רצתה שילדה בת 13 תזרוק את חייה לפח.
היא לא רצתה לחיות עם הנטל שהיא הרסה לילדה קטנה את העתיד.
אך באותה רמה שהיא עשתה את זה מתוך דאגה גדולה ואהבה, בידיעה שלו לא תוותר ועדיין תלך איתה, זה באותו זמן נראה כמעשה אכזרי.
לו באמת תכננה לזרוק את חייה הטובים כדי ללכת איתה. לחיות ברחובות או לא.
לו באמת תכננה לנטוש את משפחה שאיבדה כבר בת.
לו באמת תכננה לוותר על עתידה והדברים הטובים שבחיים רק כדי לא להפקיר את נו.

בסופו של דבר, אני חושבת שהספר נהדר. הוא אולי נוגע במקומות שמשעממים אחרים, או במקומות שפוגעים באחרים, אך השילוב של כל הנושאים הללו יוצא עלילה נהדרת.

» ביקורות נוספות של Drunk Reader
» ביקורות נוספות על נו ואני