ביקורת ספרותית על נו ואני מאת דלפין דה ויגאן
ספר טוב

---

סיפור קטן על חיים שיש בהם הבטחה. אולי.
לו ברטיניאק היא נערה בת 15 בתיכון רגיל בפריז. היא נערה מבריקה, קטנת גוף ולה מי שיהיה חבר אמת, לוקה מילר, בחור גדל גוף, יפה ושם זין על כל מה שהולך בכיתה. אין ביטוי טוב מזה. ואיך אלה מתקשרים?
לו פוגשת יום אחד נערה מבוגרת ממנה בתחנת מטרו, באותו זמן לא ידעה בת כמה היא ומי היא, שמה נו. מפה לשם מבינה לו שנו חסרת בית, מחפשת כל לילה היכן לשים את ראשה וכל רכושה מסתובב עמה כל הזמן. לו מחליטה לכתוב עבודה על חסרי הבית ולראיין את נו. זה מצליח. הן מתחברות. אלא שמכאן דברים מקבלים מפנה משונה: ללו אם ואב, הם איבדו בת נוספת בעודה תינוקת, האם שקעה בדיכאון, האב החזיק את המשפחה ככל יכולתו. בסה"כ הם משפחה מתפקדת ומסודרת.
לו הבינה שפתרון ממשי למצבה של נו לא ימצא ולכן החליטה "לאמץ" אותה. היא הכינה הסבר מלוטש, הציגה אותו להוריה ואלה הסכימו קודם לראות את נו. המפגש מצליח ונו עוברת לגור אצלם. זה עד כדי כך מצליח, שנו מהווה עבורם מטרד קטן ככל האפשר, מנקה אחריה, מוצאת עבודה שקודם לא היתה יכולה למצוא בהיעדר כתובת קבועה. עד כאן טוב ויפה. נו ולו מבלות לעיתים קרובות אצל לוקה, הגר בעצמו בדירה לבד, אביו עזב ואמו דואגת להשאיר צ'ק ובעצמה גרה במקום אחר. נראה שהכל מתקדם על מי מנוחות, אבל לא לעולם חוסן. פתרונות אציליים כמו האימוץ של לו אפילו בספרים לא מתרחש ואכן נו מביעה חוסר שביעות רצון מהבוס המרושע שלה, אלכוהול וכדורים הנמצאים בבית בשל דיכאונה של האם נכנסים לתמונה והכל משתבש. למרבה הפלא, דווקא האם יוצאת מדיכאונה על מות בתה השניה, אבל כנראה שאין רע בלי טוב.
נו עוזבת את הבית שכה היטיב עמה ובוחרת פיתרון אחר, בו מעורב גם לוקה, אבל גם זה נגמר כך שזו שהוטב עמה, בחרה להרע למיטיביה.
הספר לא גדול, 191 עמודים מרווחים. הפתרונות שבו, גם אם לזמן מה הם מין אידאל שיכול לעבוד, אידאל נשאר אידאל על הנייר בלבד.
ומה עם לו ולוקה? צעדו אל השמש.

» ביקורות נוספות של מורי
» ביקורות נוספות על נו ואני