ביקורת ספרותית על נו ואני מאת דלפין דה ויגאן

---

הרמתי את "נו ואני" מהמדף בספרייה. המילה "מחוננת" קפצה לעיניי ויותר מזה לא היה צריך. לקחתי אותו הביתה וקראתי, קראתי, קראתי.

קודם כל, מדובר בספר ממש קצר - 191 עמודים. אין להסיק מכך דבר וחצי דבר על איכותו.

לו ברטיניאק היא נערה מחוננת - היא דומה לי באופן קסום. היא פוגשת נערה חסרת בית בשם נו ומנסה לראיין אותה עבור עבודה לבית הספר (לו קפצה שתי כיתות ובגיל 13 היא לומדת בכיתה יו"ד.). אך ככל שהראיון מתקדם לו נקשרת לנו ומנסה לעזור לה. לבסוף היא מזמינה אותה לגור בביתה.
אמא של לו שקועה בדיכאון בעקבות מות תאיס, אחותה הקטנה של לו. אבא של לו מנסה לעזור, אבל האמא נשארת אטומה.

במקביל, אנחנו קוראים על חייה של לו בבית הספר. על לוקה, הנער שהיא מחבבת, ועל הקושי שלה להיטמע בכיתה יו"ד. הפער הוא לא רק ברמה השכלית (לטובתה) אלא גם ברמה הגופנית - נערות בנות חמש-עשרה הרבה יותר מפותחות ממנה. לו פוחדת ללכת למסיבות וחוששת לפתח את הקשר עם לוקה.

במשך הספר נו חווה עליות וירידות, ומוכיחה לנו, הקוראים, שנדרשת עבודה קשה מאוד כדי לשנות הרגלים ישנים.

האופן שבו כתובות המחשבות של נו מדהים. כמובן, יש כאן גם עניין של תרגום טוב, אבל אני בטוחה שזה כך גם במקור - פשוט רצף בלתי נגמר של אסוציאציות, חלומות, מחשבות ורצונות. כמו אצלי. איכשהו, כמו שלו מעידה, אף פעם אי אפשר להפסיק לחשוב.

הספר עוסק בכמה נושאים בעדינות מופלאה דרך המחשבות של נו ובכל זאת הוא לא נשמע "מתפלסף".

סיפור עדין, יפה ומדויק.

» ביקורות נוספות של מילים
» ביקורות נוספות על נו ואני