ביקורת ספרותית על כְּשֶׁהלילה מאת כריסטינה קוֹמֶנצ'יני
ספר טוב

---

"...כבר בבית החולים, כשרק נולד, הייתי אומרת לעצמי כל יום: אני לא אצליח. אין לי חלב, הוא כל-כך קטן, תלוי בי. אחר-כך הוא גדל, התחילו ימים שלא נגמרים אף-פעם, רציתי לצאת, לחזור לעבודה. אני מתביישת לומר את זה". (מתוך "כשהלילה")

אתמול הייתי בלוייה. סבתא של בעלי נפטרה. נגאלה מייסורים קשים. בהספד עליה כתב בעלי: "לחמת כאישה צעירה אשר איבדה את סבא בטרם- עת והוטלה לבדה אל המאבק היומיומי, הקשה והמתיש בגידול וחינוך שני בניה. חינכת אותם חינוך בלתי מתפשר. עיקש. ימים ולילות עשית, כורעת תחת עול הפרנסה. אף פעם לא נכנעת. תמיד נותרת זקופה. מישירה מבט וגאה".
איזה תיאור מדוייק לעבודה של אמא. העבודה הכי קשה בעולם. By Far.

לי יש בן זוג, שותף לחיים, פרנסה לא רעה, הורים צעירים ותומכים, אחיות למכביר. כל מה שאפשר לבקש, ועדיין- קשה לי מאוד להיות אמא. לילדה אחת. מאוד.
הנושא הזה תמיד מזכיר לי את הפרסומות לתחבושות הגייניות וטמפונים- כל הבחורות החינניות ומלאות החיים האלה, שכמעט ומתעופפות להן באוויר מרוב אושר בזמן המחזור. יה רייט!! אז את האשליה הזאת מוכרים לנו משרדי הפרסום, כי הם צריכים להתפרנס, למכור. אבל מה המטרה של ה"לוקש" הזה שאנחנו האמהות מוכרות אחת לשנייה? יושבות ומפטפטות על איזה דבר נהדר זה לגדל ילדים, כמה שמחה ואושר הם הכניסו לחיינו, איך שאנחנו לא מבינות מה עשינו בלעדיהם. ממה נובעת הפאסאדה הזו, שאנחנו מעמידות אחת מול השנייה? מבושה? מפחד? מהחשש להפגין חולשה? מהחשש לשבור את תדמית האישה-הכל-יכולה-אמא מושלמת- ורעייה למופת שאנחנו כל-כך חושקות בה? (" אני לא צריכה ללכת לאיבוד, עלי לסדר את המחשבות, לארגן הכל: קניות, אוכל, שינה, בית, חגיגות, חום, רופא, מריו, אמא, אחיות, אושר, שיקול-דעת".)

כי זה הרי ברור לכל אם שקוראת עכשיו שורות אלו, שהדברים הם, בואו נגיד- לא בדיוק ככה. אנחנו הרי יודעות שילדים הם לא רק שמחה, אלא הרבה כאב ראש ולב, שלא רק אושר הם מכניסים לחיינו, לפעמים גם עצב תהומי ודכאון מתמשך. שהם לא רק ממלאים אותנו, לפעמים גם מרוקנים לגמרי. למה אנחנו לא מדברות על על ההקרבה שלנו על מזבח המשפחה – הקריירה, ההשתוקקות לקצת שקט, פרטיות, זמן לשקוע בספר טוב, לצפות בתוכנית מטופשת בטלויזיה, להתבטל? ("...זמן קצר הוא מתנהג יפה. כמה דקות להרהורים. דקה אחת היא כבר משהו, שישים שניות, המון. יש לנצל אותן היטב, אבל אחריהן קשה כל-כך לצוף בחזרה. שבי מיד מרינה, נצלי את ההזדמנות, תעשי סדר אחר-כך".)
מה שאני מנסה להגיד זה, שאילו רק היינו מתגברות על החשש הזה, אילו רק יותר אמהות היו אומרות בקול רם את מה שמקובל שאסור להן להגיד, אולי החיים שלנו, האמהות, היו קלים יותר. אולי הייתה יותר תמיכה הדדית, כנות במקום העמדת-פנים ("למה זה קורה לי ולנשים אחרות לא? איזה יתרון יש להן עלי? סבלנות, אהבה, כוח-סבל?").

אמהות אוהבות את הילדים שלהן יותר מכל. הבת שלי, זו שהפריעה לי לפחות שש פעמים לכתוב את מה שאני כותבת עכשיו- הייתי נשכבת בשבילה על פסי-הרכבת בכל רגע נתון. אין משהו שלא הייתי מוכנה לעשות כדי שהיא תשאר בריאה, שלמה ומוגנת מכל רע. ("אני אוהבת אותו יותר מאת מישהו בעולם. מאז שנולד לא עזבתי אותו עם אף-אחד. שנתיים, תמיד יחד"). בגלל זה, ורק בגלל זה, התגברתי על הבושה שבכתיבת עמוד זה. התגברתי על הבושה, ותוך שאני לוקחת בחשבון את הגבות שכנראה יתרוממו, אני לוחצת על מקש ה- "שלח/י.

מהעלילה, מרינה, מנפרד, הקפיצה הלוך-ושוב בין עבר להווה, היחסים המורכבים בין גברים לנשים, אמהות וילדים- מכל זה כבר תתרשמו בעצמכם, אם תחליטו לקרוא את הספר.

» ביקורות נוספות של יעל
» ביקורות נוספות על כְּשֶׁהלילה