הבית בקצה ההר

תעוקת הקיץ הישראלי, גורמת לי לבקש בדחיפות מפלט בנופים אחרים, המשדרים שלווה וקרירות. התמונה שלי מורכבת תמיד מנופי הדולומיטים באיטליה, בהם הצבע השולט הוא ירוק, או לבן שלג. תמונה של פסגות הרים, החותכים את הנוף בדרמטיות, ומעט בתים עם גגות אדומים ועציצי גרניום, שרועים למרגלות הרכסים בשלווה היוצרת תמונה אידילית, כזאת שחברת מולר נוהגת לפרסם באמצעותה מוצרי חלב.

לפני מספר שנים, נסעתי לדולומיטים. שם באחת העיירות חזיתי בפסטיבל מקומי, של קהילת דוברי אוסטרית, רציניים מאוד בייחס למסורת שלהם, בעלי לבוש מסורתי המזכיר את היידי בת ההרים. הייתה שם כמובן מוזיקה יפה, מחולות עממיים מלהיבים וכמויות גדולות של אלכוהול, מה שגרם לי להבין שהנופים האלה הם לא רק טבע, אלא גם אנשים בעלי תרבות ההררית.

הביקור בעירות הקטנות, חשף אותי לצד אחר של חיים הרריים, לבני אדם הנולדים וחיים בעולם שאין בו כמעט שינויים, במקום של קהילות קטנות, בהן כולם מכירם את כולם, מקום בו לעתים גרים מספר דורות של בני משפחה. מה זה עושה לאדם שגר בקהילות סגורות ושמרניות, בנופים שיש בהם שקט, ותמונה שכמעט לא משתנה, אך יחד עם זאת הם גם קרים, קשים ומשעממים?

כריסטינה קומנצ'יני, בספרה כשהלילה, ממקמת בנופי הדולומיטים, רומן קטן בין גבר לאישה, במקום בו הנוף מעצים בדידות אנושית, בו שלווה הופכת למועקה, הגורמת לתשוקות חנוקות ולפחדים מוסווים לצוף מעל פני השטח, ולהתעמת בין מה שאנחנו, למה שבקשנו להיות, קונפליקט המבטא את האמת שלנו כבני אדם שבריריים.

קומנצ'יני, בונה את הרומן שלה מהפכים, אישה מול גבר, אורבניות מול טבע הררי ופראי, שנאה מול אהבה, משפחתיות לעומת התפרקות משפחתית ועריריות, שמרנות לעומת מודרניות. קומנצ'יני, טוענת לקיום מצבי חיים מנוגדים, כתכונה אנושית, כמו העובדה שאנחנו יכולים בו בעת, לאהוב את הילדים שלנו, או את בן זוגנו, אך גם לשנוא אותם. אמירה ישירה ובועטת שמסירה מסכות צביעות.

האישה שבעלילה, היא מרינה, צעירה יפה, אך גמלונית, שברירית ובודדה, שבאה מנופי הים והעיר, בהם היא נוהגת לבלות עם שתי אחיותיה. נשואיה רחוקים מלהלהיב, יש לה ילד בן שנתיים, מהריון לא מתוכנן, חסר מנוחה, המדיר שינה ושלווה, הגורם לה לחוסר ביטחון כאמא.

החברה מבקשת ממרינה להיות אם ורעיה צייתנית, אבל מרינה בוגרת אוניברסיטה, בקשה לעצמה גורל אחר, לפענח מאזנים עסקיים, מה שמאיים על חברותיה לעבודה, על הגברים המאצ'ואיסטיים במשרדה, ועל הגבר הנוכח נפקד שלה, המהדהד דרך מצוקותיה.

היא נשלחה לבד עם מרקו בנה לנופש בדולומיטים. שם היא פוגשת את מנפרד שהשכיר לה חדר בקומה מעליו. הוא שונה ממנה, בן למשפחה בת שלושה אחים, החיים בהר. הוא אדם גס ומחוספס, זועף, הממעט לדבר, לובש חולצות משובצות משעממות (שהזכירו לי את עצמי), מתחת חזותו מסתתרת שבריריות, אלימות, ואישיות המלאה בסתירות. הוא מדריך טרקים בהרים, המוכרים לו ככף ידו. הוא עולה ויורד בהם כסיזיפוס, במונוטוניות המעניקה שלווה לחוויית הנטישה הכפולה שלו, מאימו שנטשה אתו בילדותו, עם מאהבה לארה"ב, ומרעייתו שברחה עם ילדיו. טראומות שחרכו את נפשו וגרמו לו להיות מיזנתרופ ושנוא נשים, מבחינתו הן זונות המצדיקות התייחסות גסה ובוטה. לזיין אותן (כך המקור) כאקט כוחני המבטא תשוקה אפלה והשפלה (פרויד היה חותם על גישת קומנצ'יני).

השוני והמשותף בין מרינה למנפרד, יגרום לחייה להשתקף באישיותו. יחסיהם המורכבים, ינועו משנאה יוקדת, לתשוקה מינית ולאהבה חד פעמית, כמו בסצנה בה רכבל עולה להר והשני יורד ממנו, באחד מרינה בשני מנפרד. סצנה שביטאה תשוקה ועוצמת מפגש בלתי אפשרי בין השניים. קומנצ'יני תתאר את יחסיהם כמאבק כוחני בין גבר לאישה, בין משיכה לדחייה, עם סחיטה רגשית, שתתחיל את הסיפור, מול עדנה והשלמה של שתי נפשות בודדות, בעלי תשוקות מושתקות, כואבים ומיוסרים, הערוכים מסע התגלות והתאהבות. האם הוא יוליך לשינוי ולאיחוד? או שמא הוא יהיה רגע אחד המגיח מתוך מסלול חיים שגורלו נקבע מראש?

היחסים בין מרינה ומנפרד, מתקיימים בנופי הדולומיטים הפראים, המשמשים להם רקע ותיבת תהודה. כמו צעקה שאנחנו צועקים בעמקים סגורים, החוזרת אלינו כהד מתגלגל ורועם.

הרומן של קומנצ'יני, הוא רומן של קיץ, לא רק בנופיו הקרירים, אלא גם באופן שגיבוריו מתערטלים ממשית ומטפורית גם יחד. הוא כתוב בשפה נקייה ותמציתית, בחיתוכים קצביים, יש לו מתח בעלילה, לצד המתחים הפנימיים של גיבוריו. הוא רומן על בתים הנראים כלפי חוץ יפים כתמונת אגדה, למעשה הם יוצרים מסגרות כובלות וחונקות לבני המשפחה, כל אחד ממלא באלגנטיות, או בחוסר ברירה את התפקיד, או התיוג שהועידו לו משפחתו והחברה.

הרומן של קומנצ'יני, למרות הקיץ החם, גרם לי הנאה מרובה, משום שהוא עוסק ברגשות אנושיים בלי ליפול למלכודת הרגשנות, הוא גרם לי להרגיש קירבה וחמלה למרינה ומנפרד השבריריים. הם נגעו במה שאני כאדם נושא בתוכי, תשוקות חנוקות, מצוקות אנושיות ושברי חלומות, המתקיימים בי יחד עם שגרת חיים, כפי שטוענת קומנצ'יני, בצורה אמיצה, בספרה המרגש ושובר המוסכמות.

"...כבר בבית החולים, כשרק נולד, הייתי אומרת לעצמי כל יום: אני לא אצליח. אין לי חלב, הוא כל-כך קטן, תלוי בי. אחר-כך הוא גדל, התחילו ימים שלא נגמרים אף-פעם, רציתי לצאת, לחזור לעבודה. אני מתביישת לומר את זה". (מתוך "כשהלילה")

אתמול הייתי בלוייה. סבתא של בעלי נפטרה. נגאלה מייסורים קשים. בהספד עליה כתב בעלי: "לחמת כאישה צעירה אשר איבדה את סבא בטרם- עת והוטלה לבדה אל המאבק היומיומי, הקשה והמתיש בגידול וחינוך שני בניה. חינכת אותם חינוך בלתי מתפשר. עיקש. ימים ולילות עשית, כורעת תחת עול הפרנסה. אף פעם לא נכנעת. תמיד נותרת זקופה. מישירה מבט וגאה".
איזה תיאור מדוייק לעבודה של אמא. העבודה הכי קשה בעולם. By Far.

לי יש בן זוג, שותף לחיים, פרנסה לא רעה, הורים צעירים ותומכים, אחיות למכביר. כל מה שאפשר לבקש, ועדיין- קשה לי מאוד להיות אמא. לילדה אחת. מאוד.
הנושא הזה תמיד מזכיר לי את הפרסומות לתחבושות הגייניות וטמפונים- כל הבחורות החינניות ומלאות החיים האלה, שכמעט ומתעופפות להן באוויר מרוב אושר בזמן המחזור. יה רייט!! אז את האשליה הזאת מוכרים לנו משרדי הפרסום, כי הם צריכים להתפרנס, למכור. אבל מה המטרה של ה"לוקש" הזה שאנחנו האמהות מוכרות אחת לשנייה? יושבות ומפטפטות על איזה דבר נהדר זה לגדל ילדים, כמה שמחה ואושר הם הכניסו לחיינו, איך שאנחנו לא מבינות מה עשינו בלעדיהם. ממה נובעת הפאסאדה הזו, שאנחנו מעמידות אחת מול השנייה? מבושה? מפחד? מהחשש להפגין חולשה? מהחשש לשבור את תדמית האישה-הכל-יכולה-אמא מושלמת- ורעייה למופת שאנחנו כל-כך חושקות בה? (" אני לא צריכה ללכת לאיבוד, עלי לסדר את המחשבות, לארגן הכל: קניות, אוכל, שינה, בית, חגיגות, חום, רופא, מריו, אמא, אחיות, אושר, שיקול-דעת".)

כי זה הרי ברור לכל אם שקוראת עכשיו שורות אלו, שהדברים הם, בואו נגיד- לא בדיוק ככה. אנחנו הרי יודעות שילדים הם לא רק שמחה, אלא הרבה כאב ראש ולב, שלא רק אושר הם מכניסים לחיינו, לפעמים גם עצב תהומי ודכאון מתמשך. שהם לא רק ממלאים אותנו, לפעמים גם מרוקנים לגמרי. למה אנחנו לא מדברות על על ההקרבה שלנו על מזבח המשפחה – הקריירה, ההשתוקקות לקצת שקט, פרטיות, זמן לשקוע בספר טוב, לצפות בתוכנית מטופשת בטלויזיה, להתבטל? ("...זמן קצר הוא מתנהג יפה. כמה דקות להרהורים. דקה אחת היא כבר משהו, שישים שניות, המון. יש לנצל אותן היטב, אבל אחריהן קשה כל-כך לצוף בחזרה. שבי מיד מרינה, נצלי את ההזדמנות, תעשי סדר אחר-כך".)
מה שאני מנסה להגיד זה, שאילו רק היינו מתגברות על החשש הזה, אילו רק יותר אמהות היו אומרות בקול רם את מה שמקובל שאסור להן להגיד, אולי החיים שלנו, האמהות, היו קלים יותר. אולי הייתה יותר תמיכה הדדית, כנות במקום העמדת-פנים ("למה זה קורה לי ולנשים אחרות לא? איזה יתרון יש להן עלי? סבלנות, אהבה, כוח-סבל?").

אמהות אוהבות את הילדים שלהן יותר מכל. הבת שלי, זו שהפריעה לי לפחות שש פעמים לכתוב את מה שאני כותבת עכשיו- הייתי נשכבת בשבילה על פסי-הרכבת בכל רגע נתון. אין משהו שלא הייתי מוכנה לעשות כדי שהיא תשאר בריאה, שלמה ומוגנת מכל רע. ("אני אוהבת אותו יותר מאת מישהו בעולם. מאז שנולד לא עזבתי אותו עם אף-אחד. שנתיים, תמיד יחד"). בגלל זה, ורק בגלל זה, התגברתי על הבושה שבכתיבת עמוד זה. התגברתי על הבושה, ותוך שאני לוקחת בחשבון את הגבות שכנראה יתרוממו, אני לוחצת על מקש ה- "שלח/י.

מהעלילה, מרינה, מנפרד, הקפיצה הלוך-ושוב בין עבר להווה, היחסים המורכבים בין גברים לנשים, אמהות וילדים- מכל זה כבר תתרשמו בעצמכם, אם תחליטו לקרוא את הספר.

כשהייתי בת 9 ואחי בן 8 שיחקנו אמת או חובה בבקבוק קינלי ריק שמצאנו בפארק הירקון. מכיוון שלא היה לנו קהל משתתפים ונסיונותי לסלף את האמת נפלו תמיד על אזניים קטנות וערלות, בחרתי תמיד באופציית החובה המאתגרת.
אחי לא טמן ידו בצלחת ואתגר אותי במטלות שונות ומשונות שעד היום מדבר בהם ביראה מעוררת כבוד ומספר אותם לילדיו בתוספת אזהרות ואיומים שלא יעזו לנסות אותם לבד בבית.
זה התחיל בקטנה; לבהות בפניו מבלי לחייך על אף נסיונותיו להצחיקני, לדקור את האצבע במחט עד זב דם, לצבוט את זרועי עד שצבעה מתחלף מוורוד ללבן וללא הגה מפי, לתקוע מסמר בשקע; דברים כאלה.
מילאתי אחר הוראותיו בדייקנות משום שזכיתי ממנו למעמד של אחות על-ביונית ומושא הערצה למשך שבועות רבים אך בעיקר כדי להתנסות בדברים שלבד, לא היה לי אומץ לבצע וכשעיניו החומות נעוצות בי, מצפות, היתה מתנקז בי חשמל שהיה מספיק לכל בתי האב בתל אביב בימי מלחמה ומצור.

מכל מטלות החובה שהטיל עלי אחי זכורה לי במיוחד מכת החשמל שחטפתי כשהחדרתי מסמר לשקע החשמל.
זה היה זץ שזעזע את גופי והעיף אותו לקיר. הייתי המומה ורועדת, מחזיקה בחזקה את אצבעי המפוחמת ודמעות בעיני.
אחי פרץ בבכי ואמי מיהרה להגיע מהמטבח ולהאשימני בתגרה נוספת. כשראתה אותי, חיוורת ופני לקיר, לקח לה כמה שניות לקלוט מה עשיתי.
היא חיבקה אותי בחיבוק פוקק עצמות ולאחר מכן הנחתה עלי סטירה מצלצלת.

היה צפוי.
על הסטירה והעלבון הבלגתי אך גופי מעולם לא שכח את הזרם החשמלי שספג.
את הטלטלה, הזעזוע והרעידות שנמשכו דקות ארוכות אח״כ.
חשבתי כבר אז שהרגשתי משהו גדול, משהו שאין לי עליו שליטה ולמרות הפחד, עמוק בפנים זה קצת מצא חן בעיני.
על אף התגלית המרעישה, לא היו לי שום כוונות לחזור על התקרית.
טיפשה אני לא וחוצמיזה גם אבא התערב והעניש בביטול צפיית ״דאלאס״ השבועי, עונש חמור בפני עצמו שכן נשלל ממני התענוג לחזות בפניו היפות של בובי.
שנים לאחר מכן ואני נשואה באושר עם שני ילדים חוויתי זץ נוסף, מכת חשמל ללב והפעם מבן אנוש.
הסימפטומים היו דומים, הכאב היה חד ומהדהד.
הלב סרב להרפות והראש מיאן לשכוח.
נתתי לזרם לסחוף אותי והייתי בטריפ לכמה חודשים עד שהתערב ההגיון והכריח אותי לעשות חושבים.

כל חיינו אנו מבצעים החלטות ושיקולים קשים, חלקם מתוך אהבה ליקירינו.
אנו מתייעצים בינינו לבין עצמנו ומשתדלים לבחור נכונה.
הספר ״כשהלילה״ מעמיד מול אור הזרקורים החלטות הרות גורל שכאלו. למשל, עד כמה רחוק תלכי כשהלב דואב אחר אדם שאינו בעלך.
מי מכל אהוביך באמת קורא בך כבספר פתוח והיחס שלך אל יוצאי חלציך, בשר מבשרך. ילדייך.
האם נכון לשנוא אותם? למאוס בהם? להרהר בחדרי חדרים אודות ביצועה המרושע של גלן קלוז בארנבון החף מפשע מ״חיזור גורלי״?
כתיבתה של הסופרת האיטלקייה כה כנה, כה חשופה ואמיתית עד כי קשה היה לי להאמין שהמציאה מראשה את כל הטקסט.
היא מחליקה בקלות פעם לדמותה של האישה ופעם לדמותו של הגבר, מפגינה בקיאות בהלכות המחשבה של שני המינים, קשיחות ורכות לסירוגין.
מעוררת אמפתיה וחיבה לדמויותיה ובאמצעות מחשבות הנרקמות במוחן, מציתה פנטזיות מיניות ומשחקי כח שאותי דווקא מאוד הרשימו.
נכון יהיה לכתוב כי אני סולדת ידועה מסיפורי אהבה, דווקא משום שהאחרונה גרמה לי לא פעם עינויים קטנים.
אינני מאמינה בלבבות ודובונים, פרחים או אייקונים.

התאהבות הינה תהליך כואב ולעיתים ממושך הכולל ייסורים, מחשבות ודמיונות שלעיתים אין בהם מן המציאות והכותבת מצליחה להעביר לקורא את התחושות האלו באופן מדוייק ומן החיים.
מה שעוד מצא חן בעיני בסיפור שרקמה היו גילויי החמלה הנובעים מאכפתיות, הערכה אמיתית, כמעט הערצה אפשר לומר.
אני שונאת ספויילרים או טריילרים או לקרוא את המאחורה של הספר אך מבקשת כי הפעם תסלחו לי אם אצטט את הסצנה הבאה:

"התינוק יונק, הראש שלי במקום אחר, העולם יכול להתהפך ולא ארגיש. החזה כואב לי כבר כמה ימים, התינוק לא מצליח לרוקן אותו".
אלברט נעצר בדלת, מתבונן בי קצת בשקט, מתקרב למיטה, מרים בזרועותיו את הילד, שם אותו במיטה הקטנה. אני מסתכלת בו ולא מבינה מה הוא רוצה לעשות. הוא מתיישב על המיטה לצדי. אני חושבת, זה הנער שגרם לי לבכות, שלא דיבר עם אף־אחד. הוא נוגע בחזה העירום שלי, אומר לי: "כואב לך? "כן, הוא מלא מדי. אם לא אצליח לרוקן אותו, תהיה לי דלקת. הוא רוכן מעלי, מכניס לפיו את הפטמה ויונק את החלב העודף. לא הרגשתי ככה אף־פעם, בכל ימי חיי."

ההתרגשות שאחזה בי, אמתכם הנאמנה, מקריאת הקטע הזה היתה בלתי נתפסת.
גילוי רגש כזה אולי נדיר ובגדר טאבו במחוזותינו אך הרטיט את לבי.

נ.ב היא לגמרי ליגה אחרת מאלנה פרנטה, למי שתוהה.
בקיצור, לתת צ׳אנס!

ספר מדהים, מדבר על נושאים אפלים שבדרך כלל מנסים להסתיר ועל המורכבות והיופי של אהבה- רומנטית, בין אם לתינוקה, משפחתית... ממליצה בחום

טוב, אז מאיפה מתחילים לתאר ספר שלא יכולתי להניח מהיד, שליווה אותי גם כשלא קראתי בו שגרם לי לחשוב על המון המון דברים, כביכול "טריוויאליים" כמו מה זאת אמהות, מה זאת אישה, מה זה גבר, מה הדינמיקה בין אם לבנה, בין הבן לאם, בין גבר לאשה. מדמויות "סטראוטיפיות" של אישה וגבר יוצאת אמת מטלטלת, חומר למחשבה על החיים בכלל. ספר שלא מפחד להסתכל לאמת בעיניים.

כגודל הציפיה כך גודל האכזבה. הסיפור שמתחיל כל כך טוב - בלתי אפשרי,מטלטל, משהו שאף פעם לא מדברים עליו ובטח שלא כותבים עליו ספרים הוא היסוד לספר הזה, נוצר רף של מתח וציפיה כל כך גבוה, אבל השתלשלות הסיפור אחר כך רק הולכת ומתדרדרת לרומן שגרתי, בחלקו כתוב טוב ובחלקו נוטה לשטחיות, הפריעה לי מאוד למשל הראיה החד מימדית של סיפור הילדות, על האם הנוטשת, לא משנה אם הפרטים נמסרים מפי המוכרת בבית הקפה/ הילד הננטש / הגיסה / האח הקטן - כל אחד משלים פיסת מידע בדיוק מהיכן שהקודם הפסיק, כאילו כולם עברו את אותה החוויה וכולם יודעים מה חסר לנו כקוראים ומגישים לנו את פיסת המידע החסרה כשהיא כבר מחוממת ומוכנה להגשה.
קראתי את הספר בנשימה עצורה, אבל הגעתי לסוף בתחושת אכזבה.

חבל על הזמן. ועל הכסף. לא ברורה לי הצלחתו של הספר ועל הטירחה בקניית זכויות היוצרים ובתרגומו. סיפור העלילה במנותק לתוצאה הספרותית אינו אלא דיווח של הקורא.
לעניין העלילה - אינני חורגת ממה שנאמר על כריכת הספר.

הספר מתיימר, משעמם, מלא חזרות פסיכולוגיסטיות. אם עוד יש בהן כדי להסביר את מחצבתו של הגבר, אין בהן ולא כלום כדי להסביר את זו של האישה.
ייתכן שאותם דיווחים על הרקע האישי שלה - שהקשר בינו ובין אישיותה אינו מובהר לקורא, גורם למה שנראה כדיכאון לאחר לידה.
הקשר עם הגבר שכביכול "יודע מי היא" - לא ברורים מעמקיה שאותם יש להבין- הוא ביסודו משיכה.
החלק האחרון של הספר בו הם מפספסים זה את זו הוא הכי דינמי בספר.
המעברים ממנו אליה והחזרות האין סופיות על טראומת הנטישה בילדות מייגעים עד אין סוף. כאשר קצרה יד המחברת להעביר רגש כמו שנאה (מוטיב שגם הוא חוזר על עצמו) באמתעים ספרותיים - היא פשוט מודיעה על קיומה.
לא ברור אם מדובר ברומן חסר תוחלת או בניסיון לתאר (כביכול שחיטת פרה קדושה) את עולמה של אשה-אם שאינה עונה על הסטראוטיפים המצופים מאמא כלפי בר-בטנה.

מדובר בספר סוחף ומעניין . הסופרת כריסטינה קומנצ'י מכניסה אותנו בצורה מיוחדת לעלילה וזאת דרך מחשבותיהם של שני הגיבורים ולמרות שהמחשבות הן כולן פנימיות אך הן מוצגות לקורא כמשפטים הנאמרים לסירוגין ע"י שני הגיבורים ואשר דרכן אנו לומדים להכיר את פנימיותם של מרינה ומנפרד – וכך מבינים את התפתחות העלילה.
הספר מתייחס לשני נושאים עיקריים - א) הורות והאמהות נטישת האם את גיבור הספר מנפרד ואחיו שגדלים ע"י האב, ונטישה ילדים אחרת הפעם מדובר באב מסתבר שאותו מנפרד שננטש בילדותו ע"י אמו האהובה דווקא הוא נוטש את ילדיו לגדול אצל אשתו ולבסוף מרינה – היא מתוארת כאם מתעללת ולא מתאימה לגדל את בנה הקטן.
והנושא השני מבטא את סודות נפשו של האדם המניעות אותו לפעילות יוצאת דופן.
ב) סודות הרודפים את נשמתו של האדם ומניעים אותו לפעולות משונות. לעיתים גם למקרה קצר שהתרחש בזמן מסויים יכולה להיות השפעה משמעותית ומכרעת על האדם שתלווה אותו למשך כל חייו . למרות שבעצם לא היה ביניהם בזמנו קשר נפשי מוגדר בכל זאת אחרי 15 שנה מרינה חייבת לפגוש את מנפרד כדי לחזור ולחוש שוב את אותו רגע דרמטי בחייה וכמובן שזה היה הדדי גם לגבי מנפרד.
והקורא יודע שהם כבר לא יפגשו שוב !!!

"

קראתי את הספר זמן קצר אחרי שצפיתי בסרט. לפני הסרט ראיתי ושמעתי את הסופרת והתרשמתי ממנה לטובה. היא מצאה חן בעיני.
בזמן הקריאה הנופים והפנים היו לי בראש. נהניתי מהקריאה יותר ממה שנהניתי מהסרט אם כי שניהם היו טובים בעיני.
כל זה היה כבר לפני למעלה משנה אבל אני זוכרת אותם לטובה וזה די ייחודי אצלי, אני נוטה לשכוח תכנים.
ממליצה לקרוא את הספר בחורף, בגשם, בחופשה או בבית, מתחת לפוך ובלי ילדים שיפריעו.