ביקורת ספרותית על כְּשֶׁהלילה מאת כריסטינה קוֹמֶנצ'יני
ספר טוב

---

כשהייתי בת 9 ואחי בן 8 שיחקנו אמת או חובה בבקבוק קינלי ריק שמצאנו בפארק הירקון. מכיוון שלא היה לנו קהל משתתפים ונסיונותי לסלף את האמת נפלו תמיד על אזניים קטנות וערלות, בחרתי תמיד באופציית החובה המאתגרת.
אחי לא טמן ידו בצלחת ואתגר אותי במטלות שונות ומשונות שעד היום מדבר בהם ביראה מעוררת כבוד ומספר אותם לילדיו בתוספת אזהרות ואיומים שלא יעזו לנסות אותם לבד בבית.
זה התחיל בקטנה; לבהות בפניו מבלי לחייך על אף נסיונותיו להצחיקני, לדקור את האצבע במחט עד זב דם, לצבוט את זרועי עד שצבעה מתחלף מוורוד ללבן וללא הגה מפי, לתקוע מסמר בשקע; דברים כאלה.
מילאתי אחר הוראותיו בדייקנות משום שזכיתי ממנו למעמד של אחות על-ביונית ומושא הערצה למשך שבועות רבים אך בעיקר כדי להתנסות בדברים שלבד, לא היה לי אומץ לבצע וכשעיניו החומות נעוצות בי, מצפות, היתה מתנקז בי חשמל שהיה מספיק לכל בתי האב בתל אביב בימי מלחמה ומצור.

מכל מטלות החובה שהטיל עלי אחי זכורה לי במיוחד מכת החשמל שחטפתי כשהחדרתי מסמר לשקע החשמל.
זה היה זץ שזעזע את גופי והעיף אותו לקיר. הייתי המומה ורועדת, מחזיקה בחזקה את אצבעי המפוחמת ודמעות בעיני.
אחי פרץ בבכי ואמי מיהרה להגיע מהמטבח ולהאשימני בתגרה נוספת. כשראתה אותי, חיוורת ופני לקיר, לקח לה כמה שניות לקלוט מה עשיתי.
היא חיבקה אותי בחיבוק פוקק עצמות ולאחר מכן הנחתה עלי סטירה מצלצלת.

היה צפוי.
על הסטירה והעלבון הבלגתי אך גופי מעולם לא שכח את הזרם החשמלי שספג.
את הטלטלה, הזעזוע והרעידות שנמשכו דקות ארוכות אח״כ.
חשבתי כבר אז שהרגשתי משהו גדול, משהו שאין לי עליו שליטה ולמרות הפחד, עמוק בפנים זה קצת מצא חן בעיני.
על אף התגלית המרעישה, לא היו לי שום כוונות לחזור על התקרית.
טיפשה אני לא וחוצמיזה גם אבא התערב והעניש בביטול צפיית ״דאלאס״ השבועי, עונש חמור בפני עצמו שכן נשלל ממני התענוג לחזות בפניו היפות של בובי.
שנים לאחר מכן ואני נשואה באושר עם שני ילדים חוויתי זץ נוסף, מכת חשמל ללב והפעם מבן אנוש.
הסימפטומים היו דומים, הכאב היה חד ומהדהד.
הלב סרב להרפות והראש מיאן לשכוח.
נתתי לזרם לסחוף אותי והייתי בטריפ לכמה חודשים עד שהתערב ההגיון והכריח אותי לעשות חושבים.

כל חיינו אנו מבצעים החלטות ושיקולים קשים, חלקם מתוך אהבה ליקירינו.
אנו מתייעצים בינינו לבין עצמנו ומשתדלים לבחור נכונה.
הספר ״כשהלילה״ מעמיד מול אור הזרקורים החלטות הרות גורל שכאלו. למשל, עד כמה רחוק תלכי כשהלב דואב אחר אדם שאינו בעלך.
מי מכל אהוביך באמת קורא בך כבספר פתוח והיחס שלך אל יוצאי חלציך, בשר מבשרך. ילדייך.
האם נכון לשנוא אותם? למאוס בהם? להרהר בחדרי חדרים אודות ביצועה המרושע של גלן קלוז בארנבון החף מפשע מ״חיזור גורלי״?
כתיבתה של הסופרת האיטלקייה כה כנה, כה חשופה ואמיתית עד כי קשה היה לי להאמין שהמציאה מראשה את כל הטקסט.
היא מחליקה בקלות פעם לדמותה של האישה ופעם לדמותו של הגבר, מפגינה בקיאות בהלכות המחשבה של שני המינים, קשיחות ורכות לסירוגין.
מעוררת אמפתיה וחיבה לדמויותיה ובאמצעות מחשבות הנרקמות במוחן, מציתה פנטזיות מיניות ומשחקי כח שאותי דווקא מאוד הרשימו.
נכון יהיה לכתוב כי אני סולדת ידועה מסיפורי אהבה, דווקא משום שהאחרונה גרמה לי לא פעם עינויים קטנים.
אינני מאמינה בלבבות ודובונים, פרחים או אייקונים.

התאהבות הינה תהליך כואב ולעיתים ממושך הכולל ייסורים, מחשבות ודמיונות שלעיתים אין בהם מן המציאות והכותבת מצליחה להעביר לקורא את התחושות האלו באופן מדוייק ומן החיים.
מה שעוד מצא חן בעיני בסיפור שרקמה היו גילויי החמלה הנובעים מאכפתיות, הערכה אמיתית, כמעט הערצה אפשר לומר.
אני שונאת ספויילרים או טריילרים או לקרוא את המאחורה של הספר אך מבקשת כי הפעם תסלחו לי אם אצטט את הסצנה הבאה:

"התינוק יונק, הראש שלי במקום אחר, העולם יכול להתהפך ולא ארגיש. החזה כואב לי כבר כמה ימים, התינוק לא מצליח לרוקן אותו".
אלברט נעצר בדלת, מתבונן בי קצת בשקט, מתקרב למיטה, מרים בזרועותיו את הילד, שם אותו במיטה הקטנה. אני מסתכלת בו ולא מבינה מה הוא רוצה לעשות. הוא מתיישב על המיטה לצדי. אני חושבת, זה הנער שגרם לי לבכות, שלא דיבר עם אף־אחד. הוא נוגע בחזה העירום שלי, אומר לי: "כואב לך? "כן, הוא מלא מדי. אם לא אצליח לרוקן אותו, תהיה לי דלקת. הוא רוכן מעלי, מכניס לפיו את הפטמה ויונק את החלב העודף. לא הרגשתי ככה אף־פעם, בכל ימי חיי."

ההתרגשות שאחזה בי, אמתכם הנאמנה, מקריאת הקטע הזה היתה בלתי נתפסת.
גילוי רגש כזה אולי נדיר ובגדר טאבו במחוזותינו אך הרטיט את לבי.

נ.ב היא לגמרי ליגה אחרת מאלנה פרנטה, למי שתוהה.
בקיצור, לתת צ׳אנס!

» ביקורות נוספות של shila1973
» ביקורות נוספות על כְּשֶׁהלילה