ביקורת ספרותית על תמונות משפחה מאת מאיה ערד

---

אזהיר מראש, אין לי ניסיון בקריאת ספרי מבוגרים.

על התקציר לא אחזור, כי הוא באמת משקף את רוח הספר.
לכן אפשר לגשת מיד לביקורת שלי על הספר, ובה אעסוק בשתי נקודות עיקריות: 1, הדמויות בספר, 2, הקיטשיות שבספר.

בואו נתחיל.
1. הדמויות בספר סטריאוטיפיות מדי. אם יש ילד מפונק ואנוכי (סיפור "מתנת בר-מצווה" שמסיים את הספר) אז הוא באמת מפונק ואנוכי עד הסוף.
מה הבעיה שלי עם העניין הזה? נכון, אני מודה, גם אני מפונקת ואנוכית לפעמים, אבל לא תמיד. אני לא מכירה אף ילד, איום ונורא ככל שיהיה, שאין לו אפילו טיפת נימוסים. כל ילד שקיבל חינוך, ולו חינוך גרוע, יודע להגיד "שלום" או להשתתף בשיחה (בדרך כזו או אחרת). הילד של מאיה ערד קיצוני מאוד - הוא ה"טוטאל לוק" של האנוכיות.
כך גם לגבי שאר הדמויות - אמא מסכנה? אין רגע אחד של חסד בחייה.
אתם מבינים, זה פשוט לא נעים. לעיתים רחוקות אתה פוגש אדם שמתאים בדיוק לסטריאוטיפ. בכל אדם יש כמה צדדים.

2. בפסקה זו אשתמש במושג "קיטש" ולכן עליי לוודא שאתם מבינים אותו כמוני. ובכן, קיטש מובהק הוא כל דבר שגורם לאנשים לעשות "אווווו...." בקול מתיילד וגבוה.
ועכשיו נחזור לעניין. הספר הוא מעין מסחטת רגשות. כמעט בכל סיפור יש כמה רגעים שבהם הסופרת מתאמצת לגרום ללבך התמים להיכמר בצער או במילים אחרות - רגעים קיטשיים מאין כמוהם.
בשלב מסוים זה כבר לא עבד עליי. אני לא אוהבת שמנצלים אותי. אם אני מתרגשת מספר אני רוצה לעשות את זה מרצוני החופשי, ולא בגלל סצנה תפורה אחד לאחד למטרה הזו.

ויש עוד דבר. משהו בזרימה של הספר הפריע לי, ואני לא ממש יודעת להסביר מה.

יש בספר מעט רגעים חזקים, אבל בשאר הזמן הוא פושר.

לא ממש ממליצה אבל גם לא ממש קוטלת, אבל כמו שאמרתי - אין לי הרבה ניסיון בספרי מבוגרים.

(עכשיו אלך לראות טלוויזיה.).

» ביקורות נוספות של מילים
» ביקורות נוספות על תמונות משפחה