בשלוש הנובלות העצובות שלה, מעמידה מאיה ערד את עצמה כמשקיפה מרוחקת שאינה מתערבת, מחד, וכמצלמה נסתרת שצמודה אל גיבוריה ומתעדת כל פרט, מאידך.
התחושה שליוותה אותי בקריאה, דמתה להתבוננות מבעד לעדשה עכורה או כאילו היו הגיבורים לכודים בבועה שאינה שקופה דייה. ולא מפני שערד אינה מנתחת את גיבוריה באזמל חד, נהפוך הוא. אינני יודעת אם זו צורת הכתיבה או התיאורים, ואי אפשר לתרץ את הסיבה באורח חייהם הזר לשלי. שהרי אני מתמכרת ומתמסרת לגיבורי הספרים שאני קוראת, ומתחברת ומתחבבת עליהם, וכורתת איתם בריתות, ולא חשוב מיקומם הגיאוגרפי, ההיסטורי, התרבותי או הדתי.
אם הסופר פותח לי פתח, אני נכנסת כולי. ופה, משום מה, למרות שאהבתי, הרגשתי שלא אצטער כשניפרד.
גיבור הנובלה הראשונה, מתרגם שירה, בנו של משורר מיתולוגי, מנסה להשתחרר מן הקשר המשפחתי עם אחותו למחצה, המתיימרת להיות סופרת בעצמה, ומצילו הגדול של אביו המת.
בנובלה הזאת, גיבוריה של ערד נטועים עמוק בתוך האקדמיה, אבל מרוחקים מאוד מן הקורא. שביט הר נבו, בן שלושים ושבע, מיזנטרופ מן הסוג הדוחה, מתקשה ליצור קשר עם אמו, הנחשבת נחותה בעיניו לעומת אביו האינטלקטואל. הוא יוצר ריחוק בינו ובין אחותו הצעירה, שהיא בתה של אמו הלא-מלומדת, אבל מתאמצת להדביק לעצמה קצת אבק כוכבים, מן ההילה שאופפת את אחיה ואביו. בערב שנערך במלאת חמש שנים למותו של המשורר הנודע, אנחנו עורכים הכירות עם צדה הלא מחמיא של אומנות הכתיבה ואוסף הרגשות השליליים המניעים את הגאווה, תאוות הפרסום והכבוד של חיי הרוח.
שם הנובלה, Fail better, לקוחה משירו של סמיואל בקט, ולמרות שערד מתרגמת את השיר בכמה נוסחאות, נראית לי הנובלה ושמה כתרגיל אינטלקטואלי מבריק, יותר מאשר סיפור נוגע.
בנובלה השנייה, שאהבתי הרבה יותר, חוזר ירון מבוסטון לביקור מולדת מעבודתו בחברת הייטק בבוסטון. הוא חובר לאמו, שהיא זקנה בת שישים וחמש, המדשדשת בשבילי החיים בעייפות מאובקת, מיושנת ומחלידה, כמו הלבן שהיא מערבבת בריבה לארוחת הבוקר ואוסף החפצים הנושנים שהיא משמרת בבית.
אביו של ירון, הגרוש מאמו, צעיר בן שישים ושמונה, מקלף מעליו את חייו המשמימים, מקיים קשר זוגי עם אורה ומגלה את נפלאות התרבות, האומנות, הנסיעות לחו"ל, המסעדות הטובות, המוסיקה הקלאסית והמשפחתיות של זוגתו.
אלא שירון, העצור והמופנם, דומה יותר לאמו הנבולה מאשר לאביו הפורח. כשהוא חוזר לבוסטון הוא מקיים קשר חד צדדי עם יעל, בתה של החברה של אביו, אבל לא זוכה להערכתה.
ירון, מעורר רחמים, דהוי ושתקן ודחוי, מה יהיה בסופו, מה יהיה.
את גיבורי הנובלה השלישית אהבתי יותר מכל. כאן מפקיעה ערד את גיבוריה מכל שייכות אינטלקטואלית. הם לא משוררים ולא עושים דוקטורט בהארוורד, ולא עובדים בחברת הייטק בחו"ל.
דפנה, עובדת סוציאלית, גרושה, נוסעת עם בנה לטיול בר מצווה לפאריז.
הטיול כולו עומד בצילו של חסרון הכיס ובגללו נאלצים השניים ללון בבתים זרים, סומכים על קשרי עבר דקיקים, ועל אירוח של חסד, במקום לשהות בבתי מלון.
הטיול בעיר האורות נדמה לקורא כטיול במסעדות ובתי קפה, אותם נאלצים השניים לפקוד, כי האירוח המאולץ שלהם אינו כולל סעודות ראויות לשמן.
בנה של דפנה, הוא אגואיסט טיפש בגיל ההתבגרות, רעבתן וחסר נימוסים, שהאייפד שהוא משתוקק לקנות בחנות הדיוטי פרי, עולה בחשיבותו על קסמיה של פאריז.
הסיפורים נוגעים ללב, כתובים היטב, ואנחנו לומדים מן הדיאלוגים של הגיבורים הרבה יותר מאשר מהסופרת עצמה.
ומה בכל זאת הפריע לי, מה גרם לי לחוש זרה למרות העצב? אינני יודעת.
אולי גם מאיה ערד חשה זרות אל גיבוריה. אולי מפני שהם נתלשו מחייהם כדי לעצב מהם סיפור ושבו בחזרה, עצובים כמקודם.
