ככה זה, האקדח מהמערכה הראשונה יורה במערכה האחרונה.
ואם במערכה הראשונה קיבלתי ספר בחינם באפליקציית עברית, במערכה השניה התקנתי אותה כדי לממש את המתנה, הרי שבמערכה הבאה אתפתה לקנות במו ידי ספר לקריאה בסמארטפון.
כן, הספריה אמנם בחינם - אבל חייבים לצאת מהבית כדי להגיע לספרים.
וכאן - יש מבצע של ספר ב-20, בלי לצאת מהבית, לא לחנות ולא לדואר. מזינים מספר אשראי ו-הופ! הספר אצלך.
תגידו לי אתם איך אפשר לעמוד בפיתוי.

חייבים להודות שהפורמט פחות נוח. קשה יותר לשקוע במסך הקטן מאשר בין דפי ספר.
לכן בחרתי בספר של סיפורים קצרים, שנראו לי מתאימים יותר לפורמט.

שלושה ספרים של מאיה ערד קראתי עד כה: אמן הסיפור הקצר, שבע מידות רעות והעלמה מקזאן.
את כולם אהבתי, בכולם הפריע לי משהו.
אמן הסיפור הקצר היה מבריק, אבל הסוף שלו קצת נמרח והיה סתמי מעט.
שבע מידות רעות היה נהדר, אבל החוט המקשר בין הפרקים היה רופף מעט ונראה כאילו הושקע מאמץ להפוך אוסף של סיפורים קצרים, כל אחד מהם עומד בפני עצמו, לרומן.
את העלמה מקזאן אהבתי הכי פחות מבין השלושה. הדמויות הראשיות שלו היו סטריאוטיפיות למדי. המספר שמר על איזה מרחק אירוני מהדמויות שלו, מאפשר לקורא להצטרף אליו ללגלוג הקל שלו עליהן. אמנם הן עברו תהליך ושינוי במהלך הרומן, אבל די לקראת הסוף. עד נקודה די מתקדמת בספר - הן היו סטריאוטיפ.
ואולי המשותף לכל הביקורות שיש לי על הספרים הוא היותם רומנים במקום סיפורים קצרים או נובלות:
באומן הסיפור הקצר נראה שהיעדרו של המבנה הידוע של הסיפור הקצר - אקספוזיציה, סיבוך, שיא, מפנה והתרה - היה קשה לסדר לסיפור סוף ראוי.
שבע מידות רעות - היה מתאים יותר להיות אוסף של סיפורים קצרים או נובלות.
ואילו בעלמה מקזאן - איפיון הדמויות והיחס אליהן היה מתאים יותר לסיפור קצר: בסיפור קצר, יש גבול עד כמה ניתן להעמיק בתיאור הדמות. אפשר לתת לקורא קצה חוט, קוים כלליים של סטריאוטיפ - והוא ימשיך משם. בסיפור קצר - הקורא אינו מצפה להיקשר לדמות ולאהוב אותה, הסיפור הקצר הוא הבלחה, הצצה קצרה, ולכן הריחוק האירוני מהדמות מתאים לו, ואילו לרומן - פחות.

לכן היו לי ציפיות גבוהות מהספר הזה של מאיה ערד - ספר המורכב משלוש נובלות.
שמחה להגיד שהציפיות התממשו ונהנתי מאוד מהספר.

בסיפור הראשון מצפה המתרגם שביט בן נון לביקורה של אחותו הרוצה לתת לו לקרוא כתב יד משל עצמה ולהביע את דעתו. זה מתרחש ביום ההולדת השמונים של אביו, המשורר הידוע, שכבר אינו בין החיים, והוא מוזמן לנאום בערב שאורגן לציון יום ההולדת.
היכולת של ערד ליצור דמות סטריאוטיפית מעט אבל אמינה במספר הינפי קולמוס ניכרת כאן:
שבתאי המתנכר לאחותו ומתייחס אליה בהתנשאות, כשבתוך תוכו הוא אכול רגשות נחיתות וצמא להכרה מצטייר לעינינו בבהירות.
ערד, כמובן, מודעת לקלישאתיות ומנטרלת אותה בעזרת ראיון עיתונאי עם שביט, בו העיתונאית מתעלמת פחות או יותר מכל מה שיש לשביט לומר על מלאכת התרגום ומתמקדת בסנסציה: "האם אתה חושש לעמוד בצילו של אביך?" "האם אתה חש שאביך סירס אותך?"
הסיפור עובר מקטעים דמיוניים של "כתב היד" של האחות, אותו מדמיין שביט, כל פעם בסגנון אחר מעט, אל קורות חייו וזכרונותיו מהם, הנשזרים בכתב היד הדמיוני.
האנלוגיה מצטיירת לעינינו בבהירות אף היא: שבתאי משחזר, ביחסו לאחותו, את יחסו של אביו אליו.
וכך - שבתאי אנלוגי מצד אחד לאביו - המתנכר, המתנשא, המזלזל ומצד שני - לנגה - הבינונית, הצמאה לאהבה ולהכרה.
למה כל כך קשה לו, לשביט, לקרוא את כתב היד של נגה? האם זהו קוצר רוח וחוסר עניין כמו שהוא מנסה להפגין לאורך הסיפור, או שמא הוא חושש לראות את בינוניותו שלו משתקפת בכתב היד שלה?
האם יהיה מסוגל לראות באביו, אליו הוא מנסה להידמות, במודע או שלא, גם את הצד הנזקק, החסר, שיש בו עצמו?
והאם יצליח, בסופו של דבר, להיכשל טוב יותר מאביו ומחברו המשורר המזדקן - כשמו של הסיפור "fail better"? כלומר - האם הדור הבא רק משחזר את הכשלונות או שהוא מצליח להתעלות קצת, להשתפר?

הדמויות בסיפור מדברות כל אחת בסגנונה המיוחד לה והמאפיין אותה, נקודה שבה הרבה סופרים נופלים - כשכל הדמויות מדברות באותו קול.
וכמובן, מכיוון שזוהי מאיה ערד - דמותו של המתרגם לא תבוא ללא דיון והדגמות בנושא התרגום, מונחים מתחום השירה יתעופפו באוויר - יאמבים, טרוכאים והקסמטרים יתבזבזו על קוראים בלתי משכילים כמוני, תרגומים לדוגמה של הורטיוס, בקט ולארקין, יתנו הצצה לקשיי התרגום, ומן הסתם אף הם מתבזבזים על חסרי ההשכלה שאינם מכירים את המקור האנגלי או הלטיני (כן, שוב אני). אני אתנחם לי בכך שהבנתי את משחק המילים "שביט של עופכין", שמן הסתם חלק מהקוראים החמיצו.

בסיפור השני, בן דמותו של שביט - ירון.
כמו שביט, גם ירון בן להורים גרושים, נטול סבלנות והבנה לאמו.
כמו שביט - גם הוא רווק ובודד.
שניהם מצליחים בתחומם, אבל בעלי רגשות נחיתות כלפי המצליחים מהם.
שביט - כלפי אביו המשורר הנודע, יוחאי - חברו לשעבר לספסל הלימודים המתרגם תרגומים אלגנטיים יותר ממנו.
ירון - כלפי יעל, בתה המוצלחת והמשכילה ממנו של חברתו החדשה של אביו.
אפילו השמות של שניהם אירוניים:
שביט - כלל אינו כוכב מזהיר בתחומו, ואילו ירון - נטול שמחת חיים ורון.
וגם ירון - ספק אם יצליח to fail better מההורים שלו.
"הכי גרוע זה להישאר לבד" אומרת אמו של ירון, ואילו הוא מטיח בה: "הכי גרוע זה להתפשר". אבל הסיפור, שמזמן לו אפשרויות של פשרה שהוא עיוור להן או דוחה אותן, רומז לנו מאחורי גבו שאולי, דווקא, אמו היא הצודקת.

בסיפור השלישי אם ובנה יוצאים לטיול בר מצווה בפריז.
גם כאן, ההורים גרושים, והבן, נדב, אולי צפוי להפוך בעתיד לבן דמותם של שביט וירון.
מה שבטוח - האירוניה בשמות הגיבורים נמשכת גם כאן, ונדב איננו כה נדיב. או, ליתר דיוק, הוא נדיב בעיקר בעיני עצמו - שהרי הוא מתנדב להתארח בבתיהם של קרובי משפחה וחברים רחוקים המוכנים לארח אותו ואת אמו בעת טיולם, שכן תקציבם אינו מאפשר להם להתארח בבתי מלון.
היחסים בין נדב לבין אמו מזכירים מעט את יחסיהם של דודה פטוניה ודאדלי מהארי פוטר: היא מפנקת אותו, מתחשבת בו מעל ומעבר ונוטה לפרש את מעשיו באופן החיובי ביותר שאפשר, גם כשאי אפשר.
בניגוד לדודה פטוניה, דפנה צפויה לפקוח עיניים במהלך הסיפור ולראות משהו מהאמת הכואבת על בנה.
זהו הסיפור היחיד שיש בו שינוי והתפתחות (חיובית!) בדמויות הגיבורים. מצד אחד - זה הופך אותו לאופטימי ומעניין יותר מהסיפורים הקודמים. מצד שני - מעט לא אמין. תוכחה חריפה מצד אמו מצליחה לפקוח את עיניו של נדב ולחולל בו שינוי. במציאות - הייתי מצפה שיתמלא מרירות וכעס ויאשים את כל העולם ואת אמו בפרט, ולא יודה שאצלו יש בעיה. אפילו לדאדלי לקח שבעה ספרים לפני שחל בו שמץ של שינוי ביחס להארי...
ובכל זאת, על רקע הסיפורים הקודמים, הסיפור מעורר את המחשבה שאולי אם מישהו היה מציב מראה בפניהם של גיבורי הסיפורים הקודמים עוד בילדותם - גם הם היו מצליחים להתפתח אחרת, להשתנות ולעלות על דרך המלך.

בסך הכל - ספר מעניין, אינטלגנטי וכתוב נהדר. מומלץ.

ככה זה, האקדח מהמערכה הראשונה יורה במערכה האחרונה.
ואם במערכה הראשונה קיבלתי ספר בחינם באפליקציית עברית, במערכה השניה התקנתי אותה כדי לממש את המתנה, הרי שבמערכה הבאה אתפתה לקנות במו ידי ספר לקריאה בסמארטפון.
כן, הספריה אמנם בחינם - אבל חייבים לצאת מהבית כדי להגיע לספרים.
וכאן - יש מבצע של ספר ב-20, בלי לצאת מהבית, לא לחנות ולא לדואר. מזינים מספר אשראי ו-הופ! הספר אצלך.
תגידו לי אתם איך אפשר לעמוד בפיתוי.

חייבים להודות שהפורמט פחות נוח. קשה יותר לשקוע במסך הקטן מאשר בין דפי ספר.
לכן בחרתי בספר של סיפורים קצרים, שנראו לי מתאימים יותר לפורמט.

שלושה ספרים של מאיה ערד קראתי עד כה: אמן הסיפור הקצר, שבע מידות רעות והעלמה מקזאן.
את כולם אהבתי, בכולם הפריע לי משהו.
אמן הסיפור הקצר היה מבריק, אבל הסוף שלו קצת נמרח והיה סתמי מעט.
שבע מידות רעות היה נהדר, אבל החוט המקשר בין הפרקים היה רופף מעט ונראה כאילו הושקע מאמץ להפוך אוסף של סיפורים קצרים, כל אחד מהם עומד בפני עצמו, לרומן.
את העלמה מקזאן אהבתי הכי פחות מבין השלושה. הדמויות הראשיות שלו היו סטריאוטיפיות למדי. המספר שמר על איזה מרחק אירוני מהדמויות שלו, מאפשר לקורא להצטרף אליו ללגלוג הקל שלו עליהן. אמנם הן עברו תהליך ושינוי במהלך הרומן, אבל די לקראת הסוף. עד נקודה די מתקדמת בספר - הן היו סטריאוטיפ.
ואולי המשותף לכל הביקורות שיש לי על הספרים הוא היותם רומנים במקום סיפורים קצרים או נובלות:
באומן הסיפור הקצר נראה שהיעדרו של המבנה הידוע של הסיפור הקצר - אקספוזיציה, סיבוך, שיא, מפנה והתרה - היה קשה לסדר לסיפור סוף ראוי.
שבע מידות רעות - היה מתאים יותר להיות אוסף של סיפורים קצרים או נובלות.
ואילו בעלמה מקזאן - איפיון הדמויות והיחס אליהן היה מתאים יותר לסיפור קצר: בסיפור קצר, יש גבול עד כמה ניתן להעמיק בתיאור הדמות. אפשר לתת לקורא קצה חוט, קוים כלליים של סטריאוטיפ - והוא ימשיך משם. בסיפור קצר - הקורא אינו מצפה להיקשר לדמות ולאהוב אותה, הסיפור הקצר הוא הבלחה, הצצה קצרה, ולכן הריחוק האירוני מהדמות מתאים לו, ואילו לרומן - פחות.

לכן היו לי ציפיות גבוהות מהספר הזה של מאיה ערד - ספר המורכב משלוש נובלות.
שמחה להגיד שהציפיות התממשו ונהנתי מאוד מהספר.

בסיפור הראשון מצפה המתרגם שביט בן נון לביקורה של אחותו הרוצה לתת לו לקרוא כתב יד משל עצמה ולהביע את דעתו. זה מתרחש ביום ההולדת השמונים של אביו, המשורר הידוע, שכבר אינו בין החיים, והוא מוזמן לנאום בערב שאורגן לציון יום ההולדת.
היכולת של ערד ליצור דמות סטריאוטיפית מעט אבל אמינה במספר הינפי קולמוס ניכרת כאן:
שבתאי המתנכר לאחותו ומתייחס אליה בהתנשאות, כשבתוך תוכו הוא אכול רגשות נחיתות וצמא להכרה מצטייר לעינינו בבהירות.
ערד, כמובן, מודעת לקלישאתיות ומנטרלת אותה בעזרת ראיון עיתונאי עם שביט, בו העיתונאית מתעלמת פחות או יותר מכל מה שיש לשביט לומר על מלאכת התרגום ומתמקדת בסנסציה: "האם אתה חושש לעמוד בצילו של אביך?" "האם אתה חש שאביך סירס אותך?"
הסיפור עובר מקטעים דמיוניים של "כתב היד" של האחות, אותו מדמיין שביט, כל פעם בסגנון אחר מעט, אל קורות חייו וזכרונותיו מהם, הנשזרים בכתב היד הדמיוני.
האנלוגיה מצטיירת לעינינו בבהירות אף היא: שבתאי משחזר, ביחסו לאחותו, את יחסו של אביו אליו.
וכך - שבתאי אנלוגי מצד אחד לאביו - המתנכר, המתנשא, המזלזל ומצד שני - לנגה - הבינונית, הצמאה לאהבה ולהכרה.
למה כל כך קשה לו, לשביט, לקרוא את כתב היד של נגה? האם זהו קוצר רוח וחוסר עניין כמו שהוא מנסה להפגין לאורך הסיפור, או שמא הוא חושש לראות את בינוניותו שלו משתקפת בכתב היד שלה?
האם יהיה מסוגל לראות באביו, אליו הוא מנסה להידמות, במודע או שלא, גם את הצד הנזקק, החסר, שיש בו עצמו?
והאם יצליח, בסופו של דבר, להיכשל טוב יותר מאביו ומחברו המשורר המזדקן - כשמו של הסיפור "fail better"? כלומר - האם הדור הבא רק משחזר את הכשלונות או שהוא מצליח להתעלות קצת, להשתפר?

הדמויות בסיפור מדברות כל אחת בסגנונה המיוחד לה והמאפיין אותה, נקודה שבה הרבה סופרים נופלים - כשכל הדמויות מדברות באותו קול.
וכמובן, מכיוון שזוהי מאיה ערד - דמותו של המתרגם לא תבוא ללא דיון והדגמות בנושא התרגום, מונחים מתחום השירה יתעופפו באוויר - יאמבים, טרוכאים והקסמטרים יתבזבזו על קוראים בלתי משכילים כמוני, תרגומים לדוגמה של הורטיוס, בקט ולארקין, יתנו הצצה לקשיי התרגום, ומן הסתם אף הם מתבזבזים על חסרי ההשכלה שאינם מכירים את המקור האנגלי או הלטיני (כן, שוב אני). אני אתנחם לי בכך שהבנתי את משחק המילים "שביט של עופכין", שמן הסתם חלק מהקוראים החמיצו.

בסיפור השני, בן דמותו של שביט - ירון.
כמו שביט, גם ירון בן להורים גרושים, נטול סבלנות והבנה לאמו.
כמו שביט - גם הוא רווק ובודד.
שניהם מצליחים בתחומם, אבל בעלי רגשות נחיתות כלפי המצליחים מהם.
שביט - כלפי אביו המשורר הנודע, יוחאי - חברו לשעבר לספסל הלימודים המתרגם תרגומים אלגנטיים יותר ממנו.
ירון - כלפי יעל, בתה המוצלחת והמשכילה ממנו של חברתו החדשה של אביו.
אפילו השמות של שניהם אירוניים:
שביט - כלל אינו כוכב מזהיר בתחומו, ואילו ירון - נטול שמחת חיים ורון.
וגם ירון - ספק אם יצליח to fail better מההורים שלו.
"הכי גרוע זה להישאר לבד" אומרת אמו של ירון, ואילו הוא מטיח בה: "הכי גרוע זה להתפשר". אבל הסיפור, שמזמן לו אפשרויות של פשרה שהוא עיוור להן או דוחה אותן, רומז לנו מאחורי גבו שאולי, דווקא, אמו היא הצודקת.

בסיפור השלישי אם ובנה יוצאים לטיול בר מצווה בפריז.
גם כאן, ההורים גרושים, והבן, נדב, אולי צפוי להפוך בעתיד לבן דמותם של שביט וירון.
מה שבטוח - האירוניה בשמות הגיבורים נמשכת גם כאן, ונדב איננו כה נדיב. או, ליתר דיוק, הוא נדיב בעיקר בעיני עצמו - שהרי הוא מתנדב להתארח בבתיהם של קרובי משפחה וחברים רחוקים המוכנים לארח אותו ואת אמו בעת טיולם, שכן תקציבם אינו מאפשר להם להתארח בבתי מלון.
היחסים בין נדב לבין אמו מזכירים מעט את יחסיהם של דודה פטוניה ודאדלי מהארי פוטר: היא מפנקת אותו, מתחשבת בו מעל ומעבר ונוטה לפרש את מעשיו באופן החיובי ביותר שאפשר, גם כשאי אפשר.
בניגוד לדודה פטוניה, דפנה צפויה לפקוח עיניים במהלך הסיפור ולראות משהו מהאמת הכואבת על בנה.
זהו הסיפור היחיד שיש בו שינוי והתפתחות (חיובית!) בדמויות הגיבורים. מצד אחד - זה הופך אותו לאופטימי ומעניין יותר מהסיפורים הקודמים. מצד שני - מעט לא אמין. תוכחה חריפה מצד אמו מצליחה לפקוח את עיניו של נדב ולחולל בו שינוי. במציאות - הייתי מצפה שיתמלא מרירות וכעס ויאשים את כל העולם ואת אמו בפרט, ולא יודה שאצלו יש בעיה. אפילו לדאדלי לקח שבעה ספרים לפני שחל בו שמץ של שינוי ביחס להארי...
ובכל זאת, על רקע הסיפורים הקודמים, הסיפור מעורר את המחשבה שאולי אם מישהו היה מציב מראה בפניהם של גיבורי הסיפורים הקודמים עוד בילדותם - גם הם היו מצליחים להתפתח אחרת, להשתנות ולעלות על דרך המלך.

בסך הכל - ספר מעניין, אינטלגנטי וכתוב נהדר. מומלץ.