ביקורת ספרותית על שואה שלנו מאת אמיר גוטפרוינד

---

השואה. אולי בעצם איני יכול לחדש דבר לאלו אשר הנושא ממשיך להדהד בנפשם, הרי שלכל אחד יש את הסיפור שלו, והרי שכולנו מכירים בחשיבות העדויות של הקווים הרצוצים שמדי פעם מתקראים בעיתונות שלנו כ"ניצולי שואה", לרוב בהקשר של עוני ואוזלת ידה של הממשלה. הרי שכולנו, בכל יום רגיל, נקשר בצורה אינפנטילית ביותר את המילה "שואה" למילה "עצוב". אכן, כמו ילדים בגן חובה. שואה = עצוב.

ובכל זאת, ביום אחד בשנה, אנחנו נזכרים להיזכר ביתר תשומת לב. בריסטולים שחורים, כתובות אש, "רשימת שינדלר" בשידור חוזר, טקסים מרגשים, נאומו של ראש המועצה, ראש הממשלה, הנשיא - וכולם מזכירים שעדיין, כאילו גזרו דינם בימים הקרובים, חיים בינינו אותם "ניצולי שואה" - וכמה שצריך, וכמה שחשוב, וכמה שכדאי.

וחסל.

יש לפנות מקום לעצב נוסף שצריך להיזכר בו, ולאחר מכן לשמחה שתגיע, אשר תעלה על סדר היום. יום העצמאות למדינת היהודים.

וכך, נמשך גם סדר היום של אותם כסופי שיער, שאנו רואים במכולת, מלווים בסל קניות מבד משובץ וגלגלים, ונותנים להם לעקוף אותנו בתור. איך לא, הרי זו סבתא של נועה. מפנים להם מושב באוטובוס, ואיך לא? זה סבא של יותם. זה המיטב שאנחנו יכולים לעשות במשך השנה. מעבר לכך - יש לנו את הצרות שלנו.

ואותם אנשים יאלצו למשוך ימים נוספים מהווייתם, עד הכ"ז בניסן, והגלגל יחזור חלילה.

ראשי תינוקות רצוצים, דוד יצחק בראש הערימה הכחולה והמצחינה, מפקד מחנה משועמם.
ולפני כן - אבא לטור הימני, אני ואמא לטור השמאלי.

העיקר שיש את יום הזיכרון לשואה ולגבורה.

ואני?
עדיין מתחבט. לשנוא גרמנים? לא לשנוא? הרי הגרמנים של "אחרי" שונים. תראו את ויקטוריה, בחורה בגילי שבחרה מרצונה לעזוב את קהילתה הנוצרית בבוואריה ולגור בגוש דן, שם היא מתנדבת בבית אבות. תראו את הקאנצלרית מרקל, איזו אישה! אוהדת ישראל בכל מעודה. תראו את תומאס מולר, איזה כדורגלן. הלוואי ויגיע למנצ'סטר.

אז למה אני שמח כשגרמניה מפסידה בכדורגל?
ואלוהים, רק שלא יהיה גרמני במנצ'סטר יונייטד שלי.
ולמה אני לא מפסיק להעלות ספקולציות באשר לענייניו של סבה של ויקטוריה בזמן מלחמת העולם השנייה?

אולי, כי אני יהודי.

ואולי, כי אותם "גרמנים של אחרי" לא מיהרו לשפוט את פושעי המלחמה הנאצים, ולרבים מהם אשר נתפסו ונשפטו - הומתק עונשים שנים בודדות לאחר משפטם. והם חזרו לקהילתם, ובנו בית, ועסק, וגרמנים צעירים פינו להם מקום באוטובוס, הרי זה סבא של יורגן.

אבל אנחנו, מה לנו ולזה? יש לנו את הצרות שלנו. הרי רק לפני כמה ימים, בחיפה, חיילים משלנו נשאלו ע"י ערבים באשר ליהדותם, הותקפו ולאחד מהם אפילו חרטו על הקרקפת בערבית. הרי רק היום קומץ מאוהדי קבוצת הכדורגל קייזרסלאוטרן צווחו סיסמאות מימים אפלים, הצדיעו במועל יד - וכל זאת מול שחקן הקבוצה, הרכש הישראלי - איתי שכטר.

יש לנו את הצרות שלנו, של היום-יום. ופעם בשנה אנחנו נזכרים בצרות של אז. ובעצם, בכל חג אנחנו נזכרים בצרות אחרות של אבות אבותינו.

"רק קדושים הלכו בגזים?"

אותם ניצולי שואה, אשר מחזיקים בסיפור חיים חשוב מאין כמותו, חשוב לנו, וחשוב לעולם - לא יחיו בינינו לעד. ואחרי שאחרון ניצולי השואה יעבור למקום שכולו טוב - מה אז?
זה היה במאה שעברה בכלל. גם ככה יש לנו יום מיוחד בשביל זה.

------------------------------------------------

אמיר גוטפרוינד, כבן לניצולי שואה, חווה את הריקושט על בשרו ונפשו. הספר הזה, שכתוב בצורה כל כך פשוטה, כל כך תכליתית - ועדיין, באופן לא מתנשא - הוא סטירה אמיתית, באומרו: "אנחנו עדיין חיים את זה, גבירותיי ורבותיי!". הוא מתמודד עם נושאים אשר אנחנו, חילוניים ודתיים, אשכנזיים ומזרחיים עדיין שותפים למכאובם ולדילמות אשר תגזרנה מאותם נושאים. אני ניסיתי, וטרם התרתי קשר יחיד מן הפקעת הזו. אולי לעולם לא אבין.

רוצו לקרוא.

אורון.

» ביקורות נוספות של לא חשוב שמות
» ביקורות נוספות על שואה שלנו