ביקורת ספרותית על שואה שלנו מאת אמיר גוטפרוינד
ספר מעולה

---

שואה שלנו - Revisited.

תחילה, הסבר.
יחסיי עם אתר סימניה היו מלכתחילה בעיתיים ולא רק בגלל שיש פה באגים וכשלים טכניים שבא לך להתפוצץ (בעצם, פחות מתאים בימים אלה). הנה, אפילו עכשיו, התחשק לי לכתוב סקירה נוספת על הספר הספציפי הזה, לאחר פלוס-מינוס 10 שנים, מדוע לא לאפשר לי? הייתי יכול לעשות זאת רק במקרה שבו הספר היה זוכה למהדורה נוספת, עם כריכה חדשה, ושתי המהדורות היו נתונות לבחירה באתר. או-אז, יכולתי לבחור את העדכנית ולרוץ עם זה. אני גם זוכר שהיו על כך דיונים שלמים "וכמה כיף" לראות שאנחנו עוד כאן/שם. אז מה "הפתרון"? למחוק במחי הקשת מקלדת, שבריר של שנייה חסרת משמעות יחסית לגילו של היקום, סקירה סבירה שכתבת פעם. גם תמיד קשה פה. האתר נפל אחה"צ, מזל שזכרתי לשמור את הסקירה הזו בנפרד. מבאס. לפחות אני עושה מאמצים כנים להיגמל משלוש הנקודות בסופי משפטים, עפ"י המלצה עתיקה של אלון, גם זה משהו.
היום, מרום גילי, אני חושב שמה שבאמת הפריע לי תמיד בסימניה הוא, ההד הלוחש על אוזניך תמיד ברקע השימוש באתר, לפחות אצלי, כאילו שכתיבה, קריאה והשתתפות פה, יש בהן משום הסכמה עם עובדת היותך זקן, שלא לומר לא רלוונטי ועבש. כמו שדור האמל"ק היום טוען, שפייסבוק זה למבוגרים, וכל השיט הזה של מחקרים על קצב ועצמת הגירויים הנדרשים בימינו כדי להותיר אותנו מול המסך עד תום הסרטון הדבילי בטיקטוק/פרק נוסף ב"חטופים"בטלוויזיה מהדורת סתיו 2023, בואך עידן ה-FOMO. לפעמים באמת בא לי לדבר כמו הנאד הזקן שאני ולתהות בפרהסיה - היכן הימים בהם נדרשת לשבת בכיתה לאורכה של שעת שיעור מלאה (לפעמים שני שיעורים ברצף) ואילו היית מעיז לצייץ, היית מסתכן במכה מסרגל עץ על קצות האצבעות מהמורה ואח"כ בונוס של סתירה מצלצלת מאבא עם החזרה הביתה. אני לא אומר שזה היה נכון או בסדר, אבל מרוב שהיום כולם כל כך עסוקים בלהבין את הילד, פחדיו, צרכיו, רגישותו לגלוטן, חלב, בוטנים והיותו פוסט טראומטי עד סוף חייו, אפילו לא קרה לו שום דבר מבהיל או מסוכן בחייו הקצרים - אנחנו אפילו לא יכולים לנהל דיון רציני על, נניח, אובייקטיביות, עצמאות, מסוגלות ועוד. ואל דאגה, אני לא בתחום החינוך כבר מ-2019. תנוח דעתכם.

ל"שואה שלנו" חזרתי אחרי אירועי השבת השחורה של ה-7.10. אני תושב עין הבשור ואמנם אלינו לא הצליחו הארורים להיכנס -בעיקר בזכות תפקודה המטורף של יחידת הכוננות המיומנת של המושב- אבל ברור לי שכולנו בסוג של טראומה מוכחשת וחלקנו גם ספוגים בתחושות קשות של אבל, זעם, חוסר אונים ובעיקר מחשבה שיכולנו לעשות יותר. עבור שכנינו מהמושבים/קיבוצים הסמוכים ועבור אומללי מסיבת הטבע ההיא, שאת הודעותיהם המטרידות-מזעזעות קראנו בסלולאריים האישיים לכל אורכה של אותה שבת ארורה. במחשבה נוספת, אולי גם פה יש איזה קשר מוזר לסימניה: אתה רוצה לצאת בטירוף החוצה לרחוב -זיכרון נעוריך האתלטיים מושרשים עמוק בתודעתך- במטרה להגן על משפחתך, קולות ירי נק"ל ואר.פי.ג'י מכל עבר, יום הדין הגיע ואתה בשורה הראשונה, אבל אינך אלא ברנש מגודל, בגיל העמידה, כושר הליכה סביר, נטול הכשרה ורקע קרבי ממשי ובעיקר חסר נשק. הפער הבלתי נסבל בין מי שאתה ומי שרצית להיות. ברגע מסוים. תמיד. דווקא הלך לי לא רע בשנים האחרונות עם תהליך הפיוס העצמי.

אז חזרתי ל"שואה שלנו". חשבתי, אולי קיוויתי, שאצליח למצוא בו תובנות לאירועי העת הזו, כיווני מחשבה חדשים, פרופורציות. למשל ביחס לעיסוק המחודש לפתע במושג "שואה". אני קרוב לנושא גם בהקשר משפחתי, גם בהקשר השכלתי וגם בהקשר תעסוקתי ולכן אני מבין היטב שמומלץ להיזהר עם שימוש נפוץ במונח והמשך זילותו על הדרך. המקסימום שהסכמתי לקבל עד כה מהררי הפאנלים והפרשנויות שנדמה שלא עוזבים אותנו בחודשיים האחרונים, הוא המשפט - "קיבלנו חלון הצצה חטופה בת 24 שעות לשואה, בצבעוני, היי-דפינישן וליד הבית". פה עוד אפשר להסכים במידה מסויימת. אני חושב שגם התוגה שמלווה לא רק את תוכנו של הספר הזה אלא גם את מה שמסביבו -בעיקר סיפור חייו הבלתי ייאמן של אמיר גוטפרוינד, אדם שמצא את ייעודו בחיים בגיל מאוחר יחסית, אך איך שהחל משלח פניני מילים מולחמות לאנושות, הוא פתאום נפטר- משכה אותי לאחוז בו בשנית. קראתי בו פעם אחת בימי חייו של גוטפרוינד ופעם נוספת לאחר מותו. אני חושב שגם קראתי אותו עכשיו באופן שונה מעט מהפעם הקודמת, כעת כשהסוף היה ידוע לי. גם סופו של הסיפור וגם סופו של גוטפרוינד. יש ויש בספר, למשל, אמירות דטרמיניסטיות, כאלה המטיפות לקבלת החיים כמות שהם, הטוב, הרע, צחוק ועצב הגורל (ספויילר קטן: הקאפו האכזר דונביץ מתגלה כסבה של אשת הגיבור) ובעיקר חוסר יכולתו של האדם לשלוט על האירועים או להשתלט עליהם. הולך היטב עם Dust in the wind של קנזס ברקע. ג'ון לנון כתב לבנו שון - "החיים הם מה שקורה בזמן שאתה מתכנן תכניות אחרות" ות'אכלס הדגים זאת בעל כורחו, שעה שיצא לטייל בפארק ונורה למוות ע"י פסיכופט שאני זוכר את שמו היטב, אבל משתדל לשכוח פרוידיאנית. עצב ושיכחה. אירוע וקבלה. זעם והשלמה. אלה החומרים של "שואה שלנו". ראוי לציון גם ההסבר שנותן הסופר לכך שלא מספרים על אירועי השואה לילדים - "כי הם לא בגיל" (מוכר לי מהילדות); אחרי כל מה שילדי ישראל חוו וחווים בזמן האחרון, מי מול המסכים ומי בפועל, מתחשק לך לומר לגוטפרוינד בעצב - "לא אקטואלי".

הספר "שואה שלנו" הוא ספר שלא מצאתי סופרלטיב קולע ובעיקר עדכני לתאר אותו. חשוב? חזק? אולי הכרחי. בעיקר עצוב. מאוד עצוב. כמו הימים.

» ביקורות נוספות של הלל הזקן
» ביקורות נוספות על שואה שלנו