“הספר הזה הוא בין הנמכרים בחנויות, הוא ספר זהב של נבו. באמת שניסיתי לקרוא את הספר ההתחלה הייתה מעניינת הוא אפילו הזכיר לי את בשבילה גיבורים עפים של אמיר גוטפרינד ואז שהגעתי לעמוד 100 השתעממתי מהספר. התאכזבתי מאוד הרגשתי שהדמויות שטוחות מאוד ומזכירות לי ספרים שכבר קראתי פחות מוצלח מארבע בתים וגעגוע”

“# איך אפשר לחשוב על ספר כל כך קריא כמשעמם? מוזר, אבל לא הצלחתי לסיים את הספר, ופרשתי אחרי 161 עמודים, מתוך 361 שהוא כולל. קורותיהם של שני זוגות צעירים – אלה סטודנטים פריבילגים, שמתחבטים בעולמם הפנימי, ואלה נולדו וגדלו בפריפרייה הירושלמית, מתמודדים עם קשיי פרנסה ועם התקרבות/התרחקות מדת. יש גם משפחה ערבית שגורשה/ברחה מאותו בית בתקופת מלחמת השחרור. מול ביתם של שני הזוגות מתגורר ילד שעולמו חרב עליו. אחיו החיל נהרג והוריו לא מצליחים לחזור לחייהם ולהורותם. נבו כותב יפה. מנסה לתת לכל דמות סיגנון משלה. לפעמים קצת מצליח. אבל הסיפור מקרטע. לפחות עד הנקודה אליה הגעתי, הסיפור היה רק בשלב האקספוזיציה. בנוסף נבו מקפץ בין דמות לדמות והקורא מנסה לעקוב אחריו, מתנשף. אם יש משהו שאני ממש שונאת, זה שיבוץ מלים כביכול ערביות בטקסט בעברית, להדגיש את מוצאה של הדמות (כזה "אִבְּני", "יָאמָה" וכו') זו טכניקה שאני לא אוהבת גם בשפות אחרות, וגם סופרים ידועי שם משתמשים בה (כמו המינגוויי ב"למי צלצלו הפעמונים", למשל). בנוסף כתיבתו של נבו עמוסת משמעויות, עם הרבה דיבור פנימי של הדמויות ותיאורים רבים - סגנון שאני פחות מתחברת אליו. זה חצי הספר הראשון של נבו שאני קוראת. אולי אני עושה לו עוול. הספר נכתב ב2004 ומושפע מאירועים שקרו בשנות התשעים ותחילת שנות האלפיים, עם גישה שנראית קצת אנכרוניסטית היום. הספר יוחזר לספריית הבניין שם ייתקל, בשאיפה, בקורא סובלני ממני.”

“ארבעה חברי נעורים חיפאיים נפגשים כל ארבע שנים לראות את גמר המונדיאל, ולשחזר מה עבר עליהם בארבע שנים האחרונות. ככל שעוברות השנים - החבר'ה מתקדמים, מסיימים לימודים, עוברים לתל-אביב (או למכמורת)... צופים בחבורות דומות שהתחילו איתם את הדרך בתיכון - מתפרקות. תוהים איך שומרים על החברות הזו... ממשיכים לסגוד ללהקה חיפאית די גנרית. ברקע מרחפת גם דמות מהעבר שהיא הבדיחה הקבועה של החבר'ה, שחר כהן שלא יתקדם (כנראה) לשום מקום, ואולי תכלס הלעג כלפיו הוא שמדביק אותם עדיין יחד. ויום אחד הוא מגיע, גם הוא השתנה. וגם כשהקש האחרון בדמות שחר כהן שובר את גב הגמל - החבר'ה מתעקשים להמשיך להיות חברים עם אותם האנשים שהחליטו עליהם: "אני ואתה זה לנצח" בגיל שבו היו להם יותר חצ'קונים מאשר פנים. הרעיון בספר עם השם המסקרן הוא - כמוסת זמן המתבססת על מונדיאל 1998 - ארבע שנים לפני שהם מגיעים לתחילת גילאי ה-30. החבר'ה רואים שכבר אין מה שמדביק אותם ביחד - חלק נשואים עם ילדים, חלק על הקו בין הארץ לחו"ל, חלק עוברים משברים אישיים. הם מחליטים לכתוב ארבעה פתקים - כמספר חברי החבורה. כל אחד מהחברים מחליט על איזשהו חלום להגשים בארבע השנים הבאות, חלום שישמור שלא יתבגרו בקטע רע, כמו המבוגרים שהם ראו עד היום. כצפוי - החלומות הם די גנריים, ואופייניים לאנשים שמסתכלים על חייהם אחורה לקראת משבר גיל השלושים, ואולי זה סוד קסמו של הספר: *להשיג את הבחורה שאתה רוצה (וכנראה כל השאר גם רוצים), ולזכות איתה לאהבה האולטימטיבית. *להשפיע מבחינה חוקית ומוסרית ולתקן את החברה באופן ייחודי שייכתב בדפי ההיסטוריה. *למצוא תרופה או שיטה פשוטה וזמינה שתתאים לכל מכאובי האנושות. *לכתוב ספר עטור שבחים ולזכות לתהילה ומעריצים. אז מה חשבתי? נתחיל מהטוב: אשכול באמת יודע לכתוב, וזה לא חדש. את רוב ספריו קראתי בגילאי הנעורים - שנות העשרים. ומן הסתם אלו גילאים שאנחנו יותר מושפעים מלחץ חברתי, וכמי שלא זכתה לחברים רבים או לחברים בכלל מהגילאים הצעירים - הקריאה הייתה יותר כמו ניסיון להבין מה החבר'ה האלה בסיפור כן עשו נכון כדי להישאר חברים, כי מוטיב חברות האמת בין גברים חוזר ברוב ספריו של אשכול. אך ממרומי שנות השלושים לא יכולתי שלא לחשוב שמספר הסיפור יובל... הוא בעצם דמות קצת פתטית. עם חברים כאלה - שנותנים לך להישאר בעליבותך כשהם מתקדמים, ובתכלס מקדישים לך את עצמם במלואם רק אחת לארבע שנים (וזה מובן להם ולך - כי להם, בניגוד אלייך - באמת יש חיים...) אולי כבר עדיף להיות המוחרמת לשעבר, ולא לצפות למשהו מיוחד מהאנשים שלמדו איתך בתיכון. כי בלי העטיפה הספרותית - לי זה נשמע סיפור על הילד שהכי פחות נהנה מלהיות חלק מהחבורה - והיה שם רק בגלל שלו יש אוטו, והוא לא הבין ועד גיל שלושים מארגן למקובלים את פגישות המחזור הסדירות: פגישות שבהן הם בוחנים מחדש את ה"שוק" שהשתנה, מוצאים שיתופי פעולה מקצועיים ואהבות ולבסוף מודים לו בווטסאפ קצר על כל ההשקעה הרבה שלו (מצרפים אימוג'י ידיים אוחזות במחוות תודה). אם היה מדובר באחד מעלובי החיים חסרי הברירה, אדם שהשתקם וחזר לחברה או הלום קרב - זה היה מובן. אבל יובל היה יכול היה להגשים כל אחת מהמשאלות הללו! ההזדמנויות להתקדם ולעשות עם עצמו משהו נקרו בדרכו והוא סירב לתת להן מקום. הכול זורם בשבילו! הכול סבבה. מה לא זורם? איזשהו מקום לאנשים חדשים, איזשהו משא ומתן על התמונה הדמיונית שציירת לעצמך בגיל 14... זה לא שאני לא מבינה את הלך הרוח של הגיבור. גם אני הייתי עורכת רשימות כשהייתי בתיכון, בצבא. סבבה. לגיטימי. כל כמה שנים הייתי עוצרת לבדוק מה הגשמתי ומה לא, ולעיתים אפילו חוזרת להחלטות ישנות כמו מקצוע לימוד, לאחר הניסיון, ומנסה בכל זאת לממש את החלום הישן... אבל זה דבר אחד לשאוף למצוא חן בעיני הילד שהיית - עם בחינה מדוקדקת של חייך פעם בשנה או חמש שנים, והסתכלות "בלבן שבעיניים" על איך שאתה וחברייך מנהלים את חייכם הבוגרים - וזה דבר אחר לגמרי להאדיר אישיות של גבר כמו יובל, שגם בגילאי השלושים עדיין אובססיבי לסדר מושלם בחיים עצמם ולא רק בדמיון, והוא אשכרה מאמין ומשכנע את כולם שהחיים אמורים להתנהל על פי צירופי מקרים יפים, והם גם לא רק צירופי מקרים יפים והרמוניים אלא זה היקום עצמו שרומז לו עם איזו אישה הוא אמור להיות... כדי שהסדר ההרמוני בין הארבעה יישמר במלואו. אם לא הייתי מכירה מספיק בני שלושים כאלה, שבאמת מתנהלים עם ה"סדר ההרמוני" הזה בחייהם ומחויבים לחברים שלא מחויבים אליהם - כנראה שאשכול לא היה סופר כזה מצליח. אבל מצד שני - זה סוג של פשע ספרותי לזהות את דמותו של יובל עם דמות החבר השקט והמופנם שבחבורה, שעיניו החכמות עוד רואות את התום. אין משהו תמים בלהדוף כל אחד (ואחת) שהוא לא מחבורת המקובלים מהתיכון שלך, וכל פשעו הוא שהוא הציע לך עבודה או זוגיות מחוץ לחבורה שלכם (שהיא מרכז העולם - הרי החלטתם על זה בגיל 14 וכל השאר טועים סטופ כדורה"א). האם עוד קיימים בדורנו הבחורים השקטים באמת האלה - שנאמנים לעקרונות ולא לאגו ילדותי? את מישהו בגיל 30 עוד מרגשים אותם הדברים התמימים שהחליט עליהם כשליבו עוד לא היה ציני?...”

“הספר הזה אמור לבוא לפני הספר כשנשארנו לבד, העוסק ביום שלאחר מות אמו של אלון אלטרס והלאה. הספר הזה, לעומת זאת, עוסק בזמן בו אמו של אלטרס מבססת עצמה כתופרת וגרה בביתה של הגב' גולדשטיין התופרת המומחית. איכשהו, מאריצ'יקה פוגשת את פאול סאלטר העצי, המעצבן, חסר הטאקט, המוכר הבלתי נלאה של ספרי ביוגרפיות של צ'רצ'יל, של דודי שמש וטלוויזיות מץ'. הם מתחתנים כי טובים השניים מן האחד במדינה בה הם לא ממש שולטים בשפה ומרגישים בה זרות. לעומת הניסיונות הכנים לבסס לעצמה מעמד מכובד של תופרת מומחית, הפגישה שלה עם פאול גורמות לה לכעס. חוסר הטאקט של מי שגם בגיל שלושים לא ידע לנהוג באישה כראוי, לא ידע נימוס מהו וכל כולו איש מכירות גרמו לא לתהות מה היא עושה בחברתו. מן הראוי לזכור, זו ראשיתה של המדינה, ערב רב של יהודים מצוי פה בבליל שפות והצורך להשתלב, להתמחות, להתפרנס, להתחתן, להביא ילדים, לא היה קל לאיש. אלון אלטרס, איגל סאלטר במקור, מספר בגוף שלישי את קורות משפחתו, את הבעיה שהוא היווה למשפחתו, כשנולד עם בעיית ה"פטי מאל", האפילפסיה של הקטנים, שהיום גם היו מאבחנים אותו עם ADHD ללא ספק. אלא שבגיל 66 התקף לב מכריע את אמו והיא מאושפזת לאחר התמוטטות, רק כדי להתאושש ולעבור לבית אבות, לדירת יחיד, אף כי אינה יחידה. נקמה מוגשת קרה גם לאחר התקף לב. הספר הקדחתני הזה אינה מעניין ככזה הבא אחריו. אפשר לקרוא אם מזדמן.”

“הספר הזה הוא בין הנמכרים בחנויות, הוא ספר זהב של נבו. באמת שניסיתי לקרוא את הספר ההתחלה הייתה מעניינת הוא אפילו הזכיר לי את בשבילה גיבורים עפים של אמיר גוטפרינד ואז שהגעתי לעמוד 100 השתעממתי מהספר. התאכזבתי מאוד הרגשתי שהדמויות שטוחות מאוד ומזכירות לי ספרים שכבר קראתי פחות מוצלח מארבע בתים וגעגוע”

“# איך אפשר לחשוב על ספר כל כך קריא כמשעמם? מוזר, אבל לא הצלחתי לסיים את הספר, ופרשתי אחרי 161 עמודים, מתוך 361 שהוא כולל. קורותיהם של שני זוגות צעירים – אלה סטודנטים פריבילגים, שמתחבטים בעולמם הפנימי, ואלה נולדו וגדלו בפריפרייה הירושלמית, מתמודדים עם קשיי פרנסה ועם התקרבות/התרחקות מדת. יש גם משפחה ערבית שגורשה/ברחה מאותו בית בתקופת מלחמת השחרור. מול ביתם של שני הזוגות מתגורר ילד שעולמו חרב עליו. אחיו החיל נהרג והוריו לא מצליחים לחזור לחייהם ולהורותם. נבו כותב יפה. מנסה לתת לכל דמות סיגנון משלה. לפעמים קצת מצליח. אבל הסיפור מקרטע. לפחות עד הנקודה אליה הגעתי, הסיפור היה רק בשלב האקספוזיציה. בנוסף נבו מקפץ בין דמות לדמות והקורא מנסה לעקוב אחריו, מתנשף. אם יש משהו שאני ממש שונאת, זה שיבוץ מלים כביכול ערביות בטקסט בעברית, להדגיש את מוצאה של הדמות (כזה "אִבְּני", "יָאמָה" וכו') זו טכניקה שאני לא אוהבת גם בשפות אחרות, וגם סופרים ידועי שם משתמשים בה (כמו המינגוויי ב"למי צלצלו הפעמונים", למשל). בנוסף כתיבתו של נבו עמוסת משמעויות, עם הרבה דיבור פנימי של הדמויות ותיאורים רבים - סגנון שאני פחות מתחברת אליו. זה חצי הספר הראשון של נבו שאני קוראת. אולי אני עושה לו עוול. הספר נכתב ב2004 ומושפע מאירועים שקרו בשנות התשעים ותחילת שנות האלפיים, עם גישה שנראית קצת אנכרוניסטית היום. הספר יוחזר לספריית הבניין שם ייתקל, בשאיפה, בקורא סובלני ממני.”

“ארבעה חברי נעורים חיפאיים נפגשים כל ארבע שנים לראות את גמר המונדיאל, ולשחזר מה עבר עליהם בארבע שנים האחרונות. ככל שעוברות השנים - החבר'ה מתקדמים, מסיימים לימודים, עוברים לתל-אביב (או למכמורת)... צופים בחבורות דומות שהתחילו איתם את הדרך בתיכון - מתפרקות. תוהים איך שומרים על החברות הזו... ממשיכים לסגוד ללהקה חיפאית די גנרית. ברקע מרחפת גם דמות מהעבר שהיא הבדיחה הקבועה של החבר'ה, שחר כהן שלא יתקדם (כנראה) לשום מקום, ואולי תכלס הלעג כלפיו הוא שמדביק אותם עדיין יחד. ויום אחד הוא מגיע, גם הוא השתנה. וגם כשהקש האחרון בדמות שחר כהן שובר את גב הגמל - החבר'ה מתעקשים להמשיך להיות חברים עם אותם האנשים שהחליטו עליהם: "אני ואתה זה לנצח" בגיל שבו היו להם יותר חצ'קונים מאשר פנים. הרעיון בספר עם השם המסקרן הוא - כמוסת זמן המתבססת על מונדיאל 1998 - ארבע שנים לפני שהם מגיעים לתחילת גילאי ה-30. החבר'ה רואים שכבר אין מה שמדביק אותם ביחד - חלק נשואים עם ילדים, חלק על הקו בין הארץ לחו"ל, חלק עוברים משברים אישיים. הם מחליטים לכתוב ארבעה פתקים - כמספר חברי החבורה. כל אחד מהחברים מחליט על איזשהו חלום להגשים בארבע השנים הבאות, חלום שישמור שלא יתבגרו בקטע רע, כמו המבוגרים שהם ראו עד היום. כצפוי - החלומות הם די גנריים, ואופייניים לאנשים שמסתכלים על חייהם אחורה לקראת משבר גיל השלושים, ואולי זה סוד קסמו של הספר: *להשיג את הבחורה שאתה רוצה (וכנראה כל השאר גם רוצים), ולזכות איתה לאהבה האולטימטיבית. *להשפיע מבחינה חוקית ומוסרית ולתקן את החברה באופן ייחודי שייכתב בדפי ההיסטוריה. *למצוא תרופה או שיטה פשוטה וזמינה שתתאים לכל מכאובי האנושות. *לכתוב ספר עטור שבחים ולזכות לתהילה ומעריצים. אז מה חשבתי? נתחיל מהטוב: אשכול באמת יודע לכתוב, וזה לא חדש. את רוב ספריו קראתי בגילאי הנעורים - שנות העשרים. ומן הסתם אלו גילאים שאנחנו יותר מושפעים מלחץ חברתי, וכמי שלא זכתה לחברים רבים או לחברים בכלל מהגילאים הצעירים - הקריאה הייתה יותר כמו ניסיון להבין מה החבר'ה האלה בסיפור כן עשו נכון כדי להישאר חברים, כי מוטיב חברות האמת בין גברים חוזר ברוב ספריו של אשכול. אך ממרומי שנות השלושים לא יכולתי שלא לחשוב שמספר הסיפור יובל... הוא בעצם דמות קצת פתטית. עם חברים כאלה - שנותנים לך להישאר בעליבותך כשהם מתקדמים, ובתכלס מקדישים לך את עצמם במלואם רק אחת לארבע שנים (וזה מובן להם ולך - כי להם, בניגוד אלייך - באמת יש חיים...) אולי כבר עדיף להיות המוחרמת לשעבר, ולא לצפות למשהו מיוחד מהאנשים שלמדו איתך בתיכון. כי בלי העטיפה הספרותית - לי זה נשמע סיפור על הילד שהכי פחות נהנה מלהיות חלק מהחבורה - והיה שם רק בגלל שלו יש אוטו, והוא לא הבין ועד גיל שלושים מארגן למקובלים את פגישות המחזור הסדירות: פגישות שבהן הם בוחנים מחדש את ה"שוק" שהשתנה, מוצאים שיתופי פעולה מקצועיים ואהבות ולבסוף מודים לו בווטסאפ קצר על כל ההשקעה הרבה שלו (מצרפים אימוג'י ידיים אוחזות במחוות תודה). אם היה מדובר באחד מעלובי החיים חסרי הברירה, אדם שהשתקם וחזר לחברה או הלום קרב - זה היה מובן. אבל יובל היה יכול היה להגשים כל אחת מהמשאלות הללו! ההזדמנויות להתקדם ולעשות עם עצמו משהו נקרו בדרכו והוא סירב לתת להן מקום. הכול זורם בשבילו! הכול סבבה. מה לא זורם? איזשהו מקום לאנשים חדשים, איזשהו משא ומתן על התמונה הדמיונית שציירת לעצמך בגיל 14... זה לא שאני לא מבינה את הלך הרוח של הגיבור. גם אני הייתי עורכת רשימות כשהייתי בתיכון, בצבא. סבבה. לגיטימי. כל כמה שנים הייתי עוצרת לבדוק מה הגשמתי ומה לא, ולעיתים אפילו חוזרת להחלטות ישנות כמו מקצוע לימוד, לאחר הניסיון, ומנסה בכל זאת לממש את החלום הישן... אבל זה דבר אחד לשאוף למצוא חן בעיני הילד שהיית - עם בחינה מדוקדקת של חייך פעם בשנה או חמש שנים, והסתכלות "בלבן שבעיניים" על איך שאתה וחברייך מנהלים את חייכם הבוגרים - וזה דבר אחר לגמרי להאדיר אישיות של גבר כמו יובל, שגם בגילאי השלושים עדיין אובססיבי לסדר מושלם בחיים עצמם ולא רק בדמיון, והוא אשכרה מאמין ומשכנע את כולם שהחיים אמורים להתנהל על פי צירופי מקרים יפים, והם גם לא רק צירופי מקרים יפים והרמוניים אלא זה היקום עצמו שרומז לו עם איזו אישה הוא אמור להיות... כדי שהסדר ההרמוני בין הארבעה יישמר במלואו. אם לא הייתי מכירה מספיק בני שלושים כאלה, שבאמת מתנהלים עם ה"סדר ההרמוני" הזה בחייהם ומחויבים לחברים שלא מחויבים אליהם - כנראה שאשכול לא היה סופר כזה מצליח. אבל מצד שני - זה סוג של פשע ספרותי לזהות את דמותו של יובל עם דמות החבר השקט והמופנם שבחבורה, שעיניו החכמות עוד רואות את התום. אין משהו תמים בלהדוף כל אחד (ואחת) שהוא לא מחבורת המקובלים מהתיכון שלך, וכל פשעו הוא שהוא הציע לך עבודה או זוגיות מחוץ לחבורה שלכם (שהיא מרכז העולם - הרי החלטתם על זה בגיל 14 וכל השאר טועים סטופ כדורה"א). האם עוד קיימים בדורנו הבחורים השקטים באמת האלה - שנאמנים לעקרונות ולא לאגו ילדותי? את מישהו בגיל 30 עוד מרגשים אותם הדברים התמימים שהחליט עליהם כשליבו עוד לא היה ציני?...”

“הספר הזה אמור לבוא לפני הספר כשנשארנו לבד, העוסק ביום שלאחר מות אמו של אלון אלטרס והלאה. הספר הזה, לעומת זאת, עוסק בזמן בו אמו של אלטרס מבססת עצמה כתופרת וגרה בביתה של הגב' גולדשטיין התופרת המומחית. איכשהו, מאריצ'יקה פוגשת את פאול סאלטר העצי, המעצבן, חסר הטאקט, המוכר הבלתי נלאה של ספרי ביוגרפיות של צ'רצ'יל, של דודי שמש וטלוויזיות מץ'. הם מתחתנים כי טובים השניים מן האחד במדינה בה הם לא ממש שולטים בשפה ומרגישים בה זרות. לעומת הניסיונות הכנים לבסס לעצמה מעמד מכובד של תופרת מומחית, הפגישה שלה עם פאול גורמות לה לכעס. חוסר הטאקט של מי שגם בגיל שלושים לא ידע לנהוג באישה כראוי, לא ידע נימוס מהו וכל כולו איש מכירות גרמו לא לתהות מה היא עושה בחברתו. מן הראוי לזכור, זו ראשיתה של המדינה, ערב רב של יהודים מצוי פה בבליל שפות והצורך להשתלב, להתמחות, להתפרנס, להתחתן, להביא ילדים, לא היה קל לאיש. אלון אלטרס, איגל סאלטר במקור, מספר בגוף שלישי את קורות משפחתו, את הבעיה שהוא היווה למשפחתו, כשנולד עם בעיית ה"פטי מאל", האפילפסיה של הקטנים, שהיום גם היו מאבחנים אותו עם ADHD ללא ספק. אלא שבגיל 66 התקף לב מכריע את אמו והיא מאושפזת לאחר התמוטטות, רק כדי להתאושש ולעבור לבית אבות, לדירת יחיד, אף כי אינה יחידה. נקמה מוגשת קרה גם לאחר התקף לב. הספר הקדחתני הזה אינה מעניין ככזה הבא אחריו. אפשר לקרוא אם מזדמן.”