ביקורת ספרותית על שואה שלנו מאת אמיר גוטפרוינד
ספר מעולה

---

השם והתמונה על העטיפה גרמו לי להתרחק מהספר שנים ואלמלא יום השואה והסקרנות הגוברת שלי מאמיר גוטפרוינד שמספריו עוד לא קראתי כנראה שהייתי מתרחק ממנו עדיין.
שואה שלנו הוא הספר הקלאסי להסביר למה אני מתקשה לקרוא הרבה ספרות ישראלית והוא גם הדוגמא הקלאסית למה אני אוהב ספרות ישראלית.
שמעתי את הספר כך שאני לא יודע אם החלוקה שהרגשתי בספר היא פיזית או רק אצלי בראש אבל מבחינתי הוא נחצה לשניים. החלק הראשון הפותח עד לסיפורו של סבא יוסף ומרגע סיפורו של סבא יוסף לסופו.
סיפורו של סבא יוסף גם היה הנקודה בא הספר שדשדש בין 3 ל4 כוכבים עד אז נבעט למרומי החמישה כוכבים והביא אותי לתחושת וואו בסופו.
הכתיבה של גוטפרויד יפה ומחוייכת דבר שלפעמים בלתי נתפס בספר כזה. האמת היא שפסקת הפתיחה על סבא לולק היא זו שבאמת גרמה לי לקרשמוע את הספר, אבל כשבסבא חיים הבזיק לרגע בסיפור מיד זיהיתי אותו כדמות שברחה מסיפוריו של מאיר שלו וכל הזמן ציפיתי שיסחוב איזה עגל על הכתפיים.
הבעיה בחצי הראשון של הספר היא שכבר קראתי אותו אצל גרוסמן ושלו ודנקנר ועמיר ובאר ואיני( אם כי קצת אחרת ) ולאחרונה גם אצל קסטל בלום. הישראליות המאובקת של השיכונים ( וגם בין שבילי הכפרים ) בין אם בחיפה או ירושלים או תל אביב מופיעה כמעט אצל כל סופר ישראלי ברומן הקאנוני שלו , שלא לדבר על הסרטים מאותה תקופה. בצל הניצולים או בצל טראומות אחרות. לא חסר אצלנו. זו לא טרוניה , כלומר לא באמת , זה הדנא שלנו והעולם בו אנו חיים , אבל לפעמים , בעיקר כשרוצים לנדוד למחוזות אחרים זה מרגיש עוד מאותו דבר.
גם דמות המספר, בן דמותו של הסופר , מאופיינת בקווים הספרותים של מספר ישראלי : מעט על הקצה , כזה שפוגע באחרים כדי שאנחנו נזוז טיפה באי נוחות, מרוכז בצרכיו כדי שנראה את צרכי האחרים, חביב ועוקצני , הקשתה עלי לחבב את הספר לפעמים דווקא בגלל הקריצה.
אם החלק הראשון של הספר הוא פוסט שואה החלק השני הוא שואה. גם פה אפשר להגיד מה כבר אפשר לחדש אבל גוטפרויד מצליח , לפחות עבורי.
לכאורה הספר כתוב הפוך וזו חלק מהגאונות שלו כי החלק השני מחבר את כל החלקים הפזורים של החלק הראשון , מאחד את הסיפור.
זה ספר ביכורים של סופר ותיק שכבר אינו לצערי ויש בו הרבה חוצפה ותעוזה ובוטות. אהבתי את כל אלו.
אהבתי איך גוטפרויד מאתגר את שאלת הטוב והרע במקום בו נראה שהיא הכי ברורה, אהבתי את הדיון על עמלק.
אהבתי את הבנת המספר שברירי ורנדומלי הוא קיומו כאשר הוא מבין שאביו היה אמור למות לפחות 7 פעמים שידע עליהן וניצל.
אהבתי את דוד יוסף – דמותו לכל גלדי הבצל שלה קרעה את ליבי.
את הספר הקריא יואב יפת. יש לו ,ולהרבה קריינים עבריים אחרים , קול קרייני של שנות השמונים – סוג של דניאל פאר מכריז הכרזות , זה עובד טוב עם רוח הספר אבל היה קשה לי להתחבר אליו בתחילה, אבל בסופו של דבר היתה לו וירטואוזיות יפיפיה של קולות.
אני לא דומע הרבה מספרים ( גם לא צוחק אם נומר את האמת ) והבוטות של הספר לא ממש נתנה לזה מקום ממילא תגם לא לשם כיוון המספר. סיימתי את הספר בהליכה בנמל תל אביב בשעת שקיעה ליד קפה חדש שהדיף צלילי רוגע. שם לקול הגלים והמוזיקה כהסתיים הספר ויואב יפת הקריא את דברי אמיר גוטפרויד שהסביר אלו דמויות היו באמת ובאלו נפח חיים למרות שלא שרדו את השואה נפרץ הסכר.
זה ספר שלקח אותי למסע שנאבקתי איתו בחלקו שסיימתי אותו בתחושת וואו. מה עוד אפשר לבקש.

» ביקורות נוספות של cujo
» ביקורות נוספות על שואה שלנו