אמיר ואפי, שני ילדים, גדלים בלב שכונה של ניצולי שואה. בשל היעדר משפחה מורחבת, הם מאמצים לחיקם סבים ודודים בני גילם של אלו שנספו. בסקרנות שהופכת עם הזמן לאובססיה, השניים (בדגש על אמיר), נוטשים את ילדותם ויוצאים במסע מסוכן להבנת השואה, שמתחיל באיסוף עדויות תחילה של שכניהם, ומסתיים באלו של משפחתם.

הספר עתיר דמויות ססגוניות, עצובות וייחודיות, ביניהן סבא לולק וסבא יוסף. גוטפרוינד כותב בעברית נושנה וענוגה, מדויקת מאין כמותה. הוא מיטיב להכניס את הקורא אל לב הזוועה ולהציף שאלות חשובות – מי היו אותם מרצחים? אנשים רגילים? ומה לגבי הקורבנות? האם שואה כזו יכולה להתחולל גם בקרבנו, ומי מבטיח שלא?

גם עלינו ציוו להשמיד עם, ללא רחם – עמלק – מזקן ועד טף, כל גבר וכל אישה. מה שונה אלוהינו מאלוהיהם המשופם? במה נבדל עמנו מעמם?
לדעת הירש, אסון זה נפל בחלקנו כי נטשנו את המהות, עסקנו בדברים בטלים ולקחנו הכול כמובן מאליו.
יוסף, ממשיך דרכו של אדלר, זנח את העבר המכאיב ואת ההווה הנורא, הוא התמקד אך ורק בעתיד, דמיין אותו באופטימיות ובתקווה. דרך אולי לא ריאליסטית לשרוד, אבל בהחלט מעוררת השראה.

רשימות הפושעים הנאצים שנחננו הפכו את בטני. בלעתי את הסיפור ביומיים ארוכים וחליתי, איבדתי את קולי ולבי נשבר.

ספר שמשליך אותנו אל הבלתי נתפס ומשתדל לחלץ אותנו עם תובנות.

מומלץ,
כחמישה כוכבים.

השם והתמונה על העטיפה גרמו לי להתרחק מהספר שנים ואלמלא יום השואה והסקרנות הגוברת שלי מאמיר גוטפרוינד שמספריו עוד לא קראתי כנראה שהייתי מתרחק ממנו עדיין.
שואה שלנו הוא הספר הקלאסי להסביר למה אני מתקשה לקרוא הרבה ספרות ישראלית והוא גם הדוגמא הקלאסית למה אני אוהב ספרות ישראלית.
שמעתי את הספר כך שאני לא יודע אם החלוקה שהרגשתי בספר היא פיזית או רק אצלי בראש אבל מבחינתי הוא נחצה לשניים. החלק הראשון הפותח עד לסיפורו של סבא יוסף ומרגע סיפורו של סבא יוסף לסופו.
סיפורו של סבא יוסף גם היה הנקודה בא הספר שדשדש בין 3 ל4 כוכבים עד אז נבעט למרומי החמישה כוכבים והביא אותי לתחושת וואו בסופו.
הכתיבה של גוטפרויד יפה ומחוייכת דבר שלפעמים בלתי נתפס בספר כזה. האמת היא שפסקת הפתיחה על סבא לולק היא זו שבאמת גרמה לי לקרשמוע את הספר, אבל כשבסבא חיים הבזיק לרגע בסיפור מיד זיהיתי אותו כדמות שברחה מסיפוריו של מאיר שלו וכל הזמן ציפיתי שיסחוב איזה עגל על הכתפיים.
הבעיה בחצי הראשון של הספר היא שכבר קראתי אותו אצל גרוסמן ושלו ודנקנר ועמיר ובאר ואיני( אם כי קצת אחרת ) ולאחרונה גם אצל קסטל בלום. הישראליות המאובקת של השיכונים ( וגם בין שבילי הכפרים ) בין אם בחיפה או ירושלים או תל אביב מופיעה כמעט אצל כל סופר ישראלי ברומן הקאנוני שלו , שלא לדבר על הסרטים מאותה תקופה. בצל הניצולים או בצל טראומות אחרות. לא חסר אצלנו. זו לא טרוניה , כלומר לא באמת , זה הדנא שלנו והעולם בו אנו חיים , אבל לפעמים , בעיקר כשרוצים לנדוד למחוזות אחרים זה מרגיש עוד מאותו דבר.
גם דמות המספר, בן דמותו של הסופר , מאופיינת בקווים הספרותים של מספר ישראלי : מעט על הקצה , כזה שפוגע באחרים כדי שאנחנו נזוז טיפה באי נוחות, מרוכז בצרכיו כדי שנראה את צרכי האחרים, חביב ועוקצני , הקשתה עלי לחבב את הספר לפעמים דווקא בגלל הקריצה.
אם החלק הראשון של הספר הוא פוסט שואה החלק השני הוא שואה. גם פה אפשר להגיד מה כבר אפשר לחדש אבל גוטפרויד מצליח , לפחות עבורי.
לכאורה הספר כתוב הפוך וזו חלק מהגאונות שלו כי החלק השני מחבר את כל החלקים הפזורים של החלק הראשון , מאחד את הסיפור.
זה ספר ביכורים של סופר ותיק שכבר אינו לצערי ויש בו הרבה חוצפה ותעוזה ובוטות. אהבתי את כל אלו.
אהבתי איך גוטפרויד מאתגר את שאלת הטוב והרע במקום בו נראה שהיא הכי ברורה, אהבתי את הדיון על עמלק.
אהבתי את הבנת המספר שברירי ורנדומלי הוא קיומו כאשר הוא מבין שאביו היה אמור למות לפחות 7 פעמים שידע עליהן וניצל.
אהבתי את דוד יוסף – דמותו לכל גלדי הבצל שלה קרעה את ליבי.
את הספר הקריא יואב יפת. יש לו ,ולהרבה קריינים עבריים אחרים , קול קרייני של שנות השמונים – סוג של דניאל פאר מכריז הכרזות , זה עובד טוב עם רוח הספר אבל היה קשה לי להתחבר אליו בתחילה, אבל בסופו של דבר היתה לו וירטואוזיות יפיפיה של קולות.
אני לא דומע הרבה מספרים ( גם לא צוחק אם נומר את האמת ) והבוטות של הספר לא ממש נתנה לזה מקום ממילא תגם לא לשם כיוון המספר. סיימתי את הספר בהליכה בנמל תל אביב בשעת שקיעה ליד קפה חדש שהדיף צלילי רוגע. שם לקול הגלים והמוזיקה כהסתיים הספר ויואב יפת הקריא את דברי אמיר גוטפרויד שהסביר אלו דמויות היו באמת ובאלו נפח חיים למרות שלא שרדו את השואה נפרץ הסכר.
זה ספר שלקח אותי למסע שנאבקתי איתו בחלקו שסיימתי אותו בתחושת וואו. מה עוד אפשר לבקש.

השואה. אולי בעצם איני יכול לחדש דבר לאלו אשר הנושא ממשיך להדהד בנפשם, הרי שלכל אחד יש את הסיפור שלו, והרי שכולנו מכירים בחשיבות העדויות של הקווים הרצוצים שמדי פעם מתקראים בעיתונות שלנו כ"ניצולי שואה", לרוב בהקשר של עוני ואוזלת ידה של הממשלה. הרי שכולנו, בכל יום רגיל, נקשר בצורה אינפנטילית ביותר את המילה "שואה" למילה "עצוב". אכן, כמו ילדים בגן חובה. שואה = עצוב.

ובכל זאת, ביום אחד בשנה, אנחנו נזכרים להיזכר ביתר תשומת לב. בריסטולים שחורים, כתובות אש, "רשימת שינדלר" בשידור חוזר, טקסים מרגשים, נאומו של ראש המועצה, ראש הממשלה, הנשיא - וכולם מזכירים שעדיין, כאילו גזרו דינם בימים הקרובים, חיים בינינו אותם "ניצולי שואה" - וכמה שצריך, וכמה שחשוב, וכמה שכדאי.

וחסל.

יש לפנות מקום לעצב נוסף שצריך להיזכר בו, ולאחר מכן לשמחה שתגיע, אשר תעלה על סדר היום. יום העצמאות למדינת היהודים.

וכך, נמשך גם סדר היום של אותם כסופי שיער, שאנו רואים במכולת, מלווים בסל קניות מבד משובץ וגלגלים, ונותנים להם לעקוף אותנו בתור. איך לא, הרי זו סבתא של נועה. מפנים להם מושב באוטובוס, ואיך לא? זה סבא של יותם. זה המיטב שאנחנו יכולים לעשות במשך השנה. מעבר לכך - יש לנו את הצרות שלנו.

ואותם אנשים יאלצו למשוך ימים נוספים מהווייתם, עד הכ"ז בניסן, והגלגל יחזור חלילה.

ראשי תינוקות רצוצים, דוד יצחק בראש הערימה הכחולה והמצחינה, מפקד מחנה משועמם.
ולפני כן - אבא לטור הימני, אני ואמא לטור השמאלי.

העיקר שיש את יום הזיכרון לשואה ולגבורה.

ואני?
עדיין מתחבט. לשנוא גרמנים? לא לשנוא? הרי הגרמנים של "אחרי" שונים. תראו את ויקטוריה, בחורה בגילי שבחרה מרצונה לעזוב את קהילתה הנוצרית בבוואריה ולגור בגוש דן, שם היא מתנדבת בבית אבות. תראו את הקאנצלרית מרקל, איזו אישה! אוהדת ישראל בכל מעודה. תראו את תומאס מולר, איזה כדורגלן. הלוואי ויגיע למנצ'סטר.

אז למה אני שמח כשגרמניה מפסידה בכדורגל?
ואלוהים, רק שלא יהיה גרמני במנצ'סטר יונייטד שלי.
ולמה אני לא מפסיק להעלות ספקולציות באשר לענייניו של סבה של ויקטוריה בזמן מלחמת העולם השנייה?

אולי, כי אני יהודי.

ואולי, כי אותם "גרמנים של אחרי" לא מיהרו לשפוט את פושעי המלחמה הנאצים, ולרבים מהם אשר נתפסו ונשפטו - הומתק עונשים שנים בודדות לאחר משפטם. והם חזרו לקהילתם, ובנו בית, ועסק, וגרמנים צעירים פינו להם מקום באוטובוס, הרי זה סבא של יורגן.

אבל אנחנו, מה לנו ולזה? יש לנו את הצרות שלנו. הרי רק לפני כמה ימים, בחיפה, חיילים משלנו נשאלו ע"י ערבים באשר ליהדותם, הותקפו ולאחד מהם אפילו חרטו על הקרקפת בערבית. הרי רק היום קומץ מאוהדי קבוצת הכדורגל קייזרסלאוטרן צווחו סיסמאות מימים אפלים, הצדיעו במועל יד - וכל זאת מול שחקן הקבוצה, הרכש הישראלי - איתי שכטר.

יש לנו את הצרות שלנו, של היום-יום. ופעם בשנה אנחנו נזכרים בצרות של אז. ובעצם, בכל חג אנחנו נזכרים בצרות אחרות של אבות אבותינו.

"רק קדושים הלכו בגזים?"

אותם ניצולי שואה, אשר מחזיקים בסיפור חיים חשוב מאין כמותו, חשוב לנו, וחשוב לעולם - לא יחיו בינינו לעד. ואחרי שאחרון ניצולי השואה יעבור למקום שכולו טוב - מה אז?
זה היה במאה שעברה בכלל. גם ככה יש לנו יום מיוחד בשביל זה.

------------------------------------------------

אמיר גוטפרוינד, כבן לניצולי שואה, חווה את הריקושט על בשרו ונפשו. הספר הזה, שכתוב בצורה כל כך פשוטה, כל כך תכליתית - ועדיין, באופן לא מתנשא - הוא סטירה אמיתית, באומרו: "אנחנו עדיין חיים את זה, גבירותיי ורבותיי!". הוא מתמודד עם נושאים אשר אנחנו, חילוניים ודתיים, אשכנזיים ומזרחיים עדיין שותפים למכאובם ולדילמות אשר תגזרנה מאותם נושאים. אני ניסיתי, וטרם התרתי קשר יחיד מן הפקעת הזו. אולי לעולם לא אבין.

רוצו לקרוא.

אורון.

לא פעם יצא לי לקורא ספר בגיל צעיר ולהתפעל ממנו מאוד. לאחר כמה שנים וכמה שיערות לבנות אתה חוזר אל הספר ולא מבין ממה התפעלת.

את הספר הזה קראתי לפני עשור בערך והייתי מוקסם. לפני חודש חזרתי אליו וקראתי אותו שוב והייתי מוקסם.

אז על מה הסיפור?

ילדים של ניצולי שואה בקרית חיים הגדלים בסביבה של ניצולים. הילדים חיים בתחושה תמידית שמסתירים מהם סוד גדול והם מנסים לפענח מהי אותה שואה שמחוץ לטקסי בית הספר. המשפחה המורחבת כמעט ולא קיימת בגלל השואה ולכן הם מפעילים את 'חוק הדחיסה' - מאמצים קרובים רחוקים ומעלים אותם בדרגה המשפחתית וקוראים להם סבא.

עם הילדים האלה כמו לכל הדור ההוא לא דיברו על השואה במטרה להגן עליהם מפני הזוועות. כשהמבוגרים רצו לדבר עליה, הם דיברו בעיקר ברמזים וקודים שהילדים לא הצליחו לפענח.

הילדים מנסים לשאוב מידע אך לא מצליחים ובייאושם הם רוקמים תוכניות לקבלת מידע על השואה. הם מזהים חולייה חלשה ומכינים לו מלכודת היפוכונדרית, כדורי "פורמציל" תמורת מידע. בעקבות העסקה הם נחשפים לעולם השואה בשמות, דמויות ומעשים. בעיקר הם מגלים שהיו כל מני אנשים רעים וטובים במהלך השואה, גם גרמנים וגם יהודים.

'ספרי שואה' ממלאים את ארון הספרים היהודי רדוף האסונות. אם ככה מה מיוחד בספר הזה?

לספר הזה יש שתי חוזקות בעיני.

האחת – היא הורדת דרגת הניצולים מקדושים לדרגת אנוש. גוטפרוינד מתייחס לניצולים כאנשים אינדיבידואליים עם חוזקות וחולשות. הוא מסרב בתוקף לתת להם מעמד של קדושה, יש בניהם טובים ויש רעים. יחד עם זאת ניכר שהוא אוהב את גיבוריו בכל ליבו.

השנייה – הומר המשמש כסם מאלחש להגנת הקורא (וכנראה גם על הסופר) מאימת הזוועות של השואה. הספר כתוב בצורה קולחת ומצחיקה ועצובה מעט.

ממליץ בחום

רציתי לקחת ציטוט מהספר, כי היו הרבה קטעים שנגעו לי אישית בספר. אני מודה שקראתי אותו די לאט, לפעמים ספר טוב קוראים אותו לאט.
ההתחלה הייתה קצת מבולגנת ובאמצע הספר מצאתי את עצמי תוהה אם יש פה איזה קרב דינמיקה בין הדמויות ישנם 2 דמויות אמיר ואפי ושניהם חברים טובים. שניהם דור שני-שלישי לניצולי שואה שניהם מתייחסים לשואה באופן שונה. והרגע בו הוא מכניס את בנו יריב כדור שבכלל לא יודע שהייתה שואה. אמיר רוצה לתעד את הסיפור של סבו וסבתו לעומת אפי שהיא לא רוצה שום קשר לכך. יש כאן סיפור על דור שמפחד לתעד את העבר שלו כדי לא לפגוע בשבר של עצמו. התחברתי מאוד לרעיון כדור שני-שלישי לשואה.
וזה אחד הספרים הטובים שקראתי בספרות הישראלית אפילו שההתחלה הייתה מבולגנת, לקח לי הרבה זמן להבין מי נגד מי.
היו הרבה קטעים שאהבתי בספר, אני לא ארשום את כולם, כי קשה לי לבחור באחד מהם.

שואה שלנו - Revisited.

תחילה, הסבר.
יחסיי עם אתר סימניה היו מלכתחילה בעיתיים ולא רק בגלל שיש פה באגים וכשלים טכניים שבא לך להתפוצץ (בעצם, פחות מתאים בימים אלה). הנה, אפילו עכשיו, התחשק לי לכתוב סקירה נוספת על הספר הספציפי הזה, לאחר פלוס-מינוס 10 שנים, מדוע לא לאפשר לי? הייתי יכול לעשות זאת רק במקרה שבו הספר היה זוכה למהדורה נוספת, עם כריכה חדשה, ושתי המהדורות היו נתונות לבחירה באתר. או-אז, יכולתי לבחור את העדכנית ולרוץ עם זה. אני גם זוכר שהיו על כך דיונים שלמים "וכמה כיף" לראות שאנחנו עוד כאן/שם. אז מה "הפתרון"? למחוק במחי הקשת מקלדת, שבריר של שנייה חסרת משמעות יחסית לגילו של היקום, סקירה סבירה שכתבת פעם. גם תמיד קשה פה. האתר נפל אחה"צ, מזל שזכרתי לשמור את הסקירה הזו בנפרד. מבאס. לפחות אני עושה מאמצים כנים להיגמל משלוש הנקודות בסופי משפטים, עפ"י המלצה עתיקה של אלון, גם זה משהו.
היום, מרום גילי, אני חושב שמה שבאמת הפריע לי תמיד בסימניה הוא, ההד הלוחש על אוזניך תמיד ברקע השימוש באתר, לפחות אצלי, כאילו שכתיבה, קריאה והשתתפות פה, יש בהן משום הסכמה עם עובדת היותך זקן, שלא לומר לא רלוונטי ועבש. כמו שדור האמל"ק היום טוען, שפייסבוק זה למבוגרים, וכל השיט הזה של מחקרים על קצב ועצמת הגירויים הנדרשים בימינו כדי להותיר אותנו מול המסך עד תום הסרטון הדבילי בטיקטוק/פרק נוסף ב"חטופים"בטלוויזיה מהדורת סתיו 2023, בואך עידן ה-FOMO. לפעמים באמת בא לי לדבר כמו הנאד הזקן שאני ולתהות בפרהסיה - היכן הימים בהם נדרשת לשבת בכיתה לאורכה של שעת שיעור מלאה (לפעמים שני שיעורים ברצף) ואילו היית מעיז לצייץ, היית מסתכן במכה מסרגל עץ על קצות האצבעות מהמורה ואח"כ בונוס של סתירה מצלצלת מאבא עם החזרה הביתה. אני לא אומר שזה היה נכון או בסדר, אבל מרוב שהיום כולם כל כך עסוקים בלהבין את הילד, פחדיו, צרכיו, רגישותו לגלוטן, חלב, בוטנים והיותו פוסט טראומטי עד סוף חייו, אפילו לא קרה לו שום דבר מבהיל או מסוכן בחייו הקצרים - אנחנו אפילו לא יכולים לנהל דיון רציני על, נניח, אובייקטיביות, עצמאות, מסוגלות ועוד. ואל דאגה, אני לא בתחום החינוך כבר מ-2019. תנוח דעתכם.

ל"שואה שלנו" חזרתי אחרי אירועי השבת השחורה של ה-7.10. אני תושב עין הבשור ואמנם אלינו לא הצליחו הארורים להיכנס -בעיקר בזכות תפקודה המטורף של יחידת הכוננות המיומנת של המושב- אבל ברור לי שכולנו בסוג של טראומה מוכחשת וחלקנו גם ספוגים בתחושות קשות של אבל, זעם, חוסר אונים ובעיקר מחשבה שיכולנו לעשות יותר. עבור שכנינו מהמושבים/קיבוצים הסמוכים ועבור אומללי מסיבת הטבע ההיא, שאת הודעותיהם המטרידות-מזעזעות קראנו בסלולאריים האישיים לכל אורכה של אותה שבת ארורה. במחשבה נוספת, אולי גם פה יש איזה קשר מוזר לסימניה: אתה רוצה לצאת בטירוף החוצה לרחוב -זיכרון נעוריך האתלטיים מושרשים עמוק בתודעתך- במטרה להגן על משפחתך, קולות ירי נק"ל ואר.פי.ג'י מכל עבר, יום הדין הגיע ואתה בשורה הראשונה, אבל אינך אלא ברנש מגודל, בגיל העמידה, כושר הליכה סביר, נטול הכשרה ורקע קרבי ממשי ובעיקר חסר נשק. הפער הבלתי נסבל בין מי שאתה ומי שרצית להיות. ברגע מסוים. תמיד. דווקא הלך לי לא רע בשנים האחרונות עם תהליך הפיוס העצמי.

אז חזרתי ל"שואה שלנו". חשבתי, אולי קיוויתי, שאצליח למצוא בו תובנות לאירועי העת הזו, כיווני מחשבה חדשים, פרופורציות. למשל ביחס לעיסוק המחודש לפתע במושג "שואה". אני קרוב לנושא גם בהקשר משפחתי, גם בהקשר השכלתי וגם בהקשר תעסוקתי ולכן אני מבין היטב שמומלץ להיזהר עם שימוש נפוץ במונח והמשך זילותו על הדרך. המקסימום שהסכמתי לקבל עד כה מהררי הפאנלים והפרשנויות שנדמה שלא עוזבים אותנו בחודשיים האחרונים, הוא המשפט - "קיבלנו חלון הצצה חטופה בת 24 שעות לשואה, בצבעוני, היי-דפינישן וליד הבית". פה עוד אפשר להסכים במידה מסויימת. אני חושב שגם התוגה שמלווה לא רק את תוכנו של הספר הזה אלא גם את מה שמסביבו -בעיקר סיפור חייו הבלתי ייאמן של אמיר גוטפרוינד, אדם שמצא את ייעודו בחיים בגיל מאוחר יחסית, אך איך שהחל משלח פניני מילים מולחמות לאנושות, הוא פתאום נפטר- משכה אותי לאחוז בו בשנית. קראתי בו פעם אחת בימי חייו של גוטפרוינד ופעם נוספת לאחר מותו. אני חושב שגם קראתי אותו עכשיו באופן שונה מעט מהפעם הקודמת, כעת כשהסוף היה ידוע לי. גם סופו של הסיפור וגם סופו של גוטפרוינד. יש ויש בספר, למשל, אמירות דטרמיניסטיות, כאלה המטיפות לקבלת החיים כמות שהם, הטוב, הרע, צחוק ועצב הגורל (ספויילר קטן: הקאפו האכזר דונביץ מתגלה כסבה של אשת הגיבור) ובעיקר חוסר יכולתו של האדם לשלוט על האירועים או להשתלט עליהם. הולך היטב עם Dust in the wind של קנזס ברקע. ג'ון לנון כתב לבנו שון - "החיים הם מה שקורה בזמן שאתה מתכנן תכניות אחרות" ות'אכלס הדגים זאת בעל כורחו, שעה שיצא לטייל בפארק ונורה למוות ע"י פסיכופט שאני זוכר את שמו היטב, אבל משתדל לשכוח פרוידיאנית. עצב ושיכחה. אירוע וקבלה. זעם והשלמה. אלה החומרים של "שואה שלנו". ראוי לציון גם ההסבר שנותן הסופר לכך שלא מספרים על אירועי השואה לילדים - "כי הם לא בגיל" (מוכר לי מהילדות); אחרי כל מה שילדי ישראל חוו וחווים בזמן האחרון, מי מול המסכים ומי בפועל, מתחשק לך לומר לגוטפרוינד בעצב - "לא אקטואלי".

הספר "שואה שלנו" הוא ספר שלא מצאתי סופרלטיב קולע ובעיקר עדכני לתאר אותו. חשוב? חזק? אולי הכרחי. בעיקר עצוב. מאוד עצוב. כמו הימים.

ספר מיוחד ומומלץ, שונה ואמיץ למדי. הספר מערבב את הלא ניתן לערבוב - סיפור על שואה כרקע וכמחקר של ילדים סקרנים, חוויית ילדות בתוך עולם שכל הסובבים אותם הם ניצולי שואה - כל אחד עם המוזרויות שלו, כל אחד עם הצלקות הנפשיות שלו, כל אחד עם המיסתורין שלו בעיני הילדים. ספר על שנאה מאוד עמוקה לכל נושא הנאצים שילדים גדלים ממש לתוכו ( שאיש לא מכניס להם לראש, אלא הם עצמם מפתחים אותו מתוך ההבנה האישית שלהם של מה קורה וקרה), וספר זוועות - אך עם זאת מעורבב בהומור איפה שרק אפשר. הומור נהדר, עדין ומיוחד של גוטפרוינד שכה התמכרתי אליו בספר הקודם שלו שקראתי "בשבילה גיבורים עפים".
הספר פותח בהומור קולח שמקשה להפסיק את קריאתו - ומיד ברור שבידינו ספר מיוחד במינו - כי איך אפשר להתחיל ספר רציני על שואה מתיאור מצחיק עד אין קץ.
עם זאת הספר כלל לא מכיל שום ציניות שהייתה יכולה כל כך להעיק בספר המדבר על נושא כה רגיש. הוא מתאר שני ילדים ( ילד וילדה בני אותו גיל) שגדלים בשכונה שכולה ניצולי שואה. אנשים שתקנים ומוזרים , שכל אחד סוחב בתוכו זכרונותיו על זוועות חייו. הילדים מגיל קטן סקרנים לדעת. לדעת כמה שיותר. סקרנות שבשלב מסויים הופכת ממש לסוג של ספורט ( בייחוד בשלב כשהם משיגים לאחד מאנשי השכונה תרופות במרמה בשביל לסחוט ממנו עוד ועוד סיפורי זוועות, עוד ועוד תיאורים של מה שחווה ומה שידע וכל כך לא רצה לספר).
הספר מעביר בצורה שאין כמותה את כל רגשות הכותב - דרך רגשות שנאה שגרמנים ( נאצים בלבד או גם בלי הבדלה.. ) , שנאה שבשלב מסויים של התיאורים כבר נהיה קשה להכילה. ישנה טענה בספר שהיא אמיצה מאוד להיאמר בעיני וגם הייתה מבט חדש עבורי שבעצם מי שעשה את השואה ( הגרמנים שביצעו את עבודת ההשמדה עצמה) לאו דווקא היו אנשים מיוחדים ברמת אכזריותם, אלא היו אנשים רגילים שהיו יכולים להימצא בכל עם ובכל דור ( הסופר נותן שם דוגמא ספציפית - כדאי לקרוא זאת בספר), שפשוט סיטואציה והסביבה התומכת לגידול אכזריות וחוסר אנושיות מסוג זה הפכו אותם למפלצות. קיימת טענה שגם אם היו לוקחים חברה אחרת באותם תנאים מעודדים התנהגות מסוג זה - אנשים אחרים היו נגררים לאותה התנהגות ואותם מעשים. בשבילי טענה זאת הייתה שוק מוחלט. אני לא בטוחה שהבנתי והסכמתי עם הטענה, ושהצלחתי לראות את הסממנים שגוטפרוינד מדבר עליהם - אבל בהחלט זאת הייתה נקודת מחשבה מסקרנת עבורי.
מבחינת רמת ההזדהות - הספר מזכיר לי צינור מים עבה עם זרימה מאוד חזקה שנקלעת לתוכו ועכשיו אתה נסחף עם הזרימה המטורפת - הוא סוחף אותך את כל הדרך, כשאין לך שום נקודת יציאה באמצע - אתה פשוט נסחף עם הסיפור הקשה והמטלטל בתוך צינור סגור כשכל מה שיש סביבך זה רק הסיפור עד שזה נגמר. זה לא ספר שאפשר לעזוב באמצע - לא משנה אם הוא קשה לך או לא, לא משנה שיש אולי כמה נקודות שהעלילה נעצרת קצת ונהיית סתמית, או שמתמלאת סיפורים שכה קשה לקרוא ולהכיל. אותי הספר ממש טילטל כמעט לכל אורך קריאתו.. עד שהוא נגמר.
ואז שנה לא העזתי לכתוב עליו ביקורת. כי מה שהיה נדמה לי שקראתי בו היה נראה לי שונה ומפתיע מדי בשביל להודות בו. התחושה שנוצרה לי הייתה שאחרי שאנחנו עוברים יחד עם הנער את כל חייו תוך כדי שנאה עצומה כל כך - בסוף בצורה עדינה ובלי שאנו שמים לב הוא מלמד אותנו לסלוח לדור החדש של הגרמנים. בעצם מלמד אותנו שדור זה שחי היום בגרמניה גם הוא סוג של קרבן של העם שלו, של ההיסטוריה שלו. אני כותבת כאן מסקנה זאת כי לספר אין בעצם פואנטה או הפתעה בסוף - אין איזה התפתחות עלילה מפתיעה שהקורא יפסיד אם יגלה זאת מבעוד מועד. זאת פשוט הרגשה שמועברת. שברגע שהבנתי שזה מה שהספר העביר בתוכי תוך כדי הקריאה אפילו בלי שהייתי מודעת לזה - נותרתי בהלם.

יש עוד שני תיאורים בספר שבעיני שווים התייחסות מיוחדת - אחד זה משפט מהסוג - אנחנו הילדים גדלנו והשואה נותרה מאחורינו ( הפסיקה לעניין כל כך , לסקרן כל כך.. ). אני חושבת שהרבה ילדים שחוו סקרנות חזקה זאת כלפי השנים ההם חוו זאת עם התבגרותם ( מאוד הזדהיתי עם המשפט הזה)..
ויש עוד תיאור - יש פרט מסויים שנשמע לסופר מוכר - והוא לא מצליח להיזכר מאיפה. הוא מנסה ומנסה. ימים וחודשים - אבל לא מצליח. בסוף הוא מתאמץ ושואל אחרים - ומגלה. מגלה משהו שלתקופה מסויימת הופך את חייו. מתגלה כמידע שהוא לחלוטין לא מסוגל להכיל. לדעתי זה היה תיאור סופר מוצלח שלפעמים זה שלפעמים מידע שלא נגיש לנו, לא סתם לא נגיש. שאולי איזה כוח עליון שומר עלינו מלדעת משהו שאנו לא אמורים לדעת. שממש לא כל פעם חייבים להתעקש.

אם הייתי מסכמת - הספר היה מאוד מיוחד עבורי. אין בו עלילה מיוחדת, וכנראה גם היו ספרי שואה יותר מוצלחים ממנו. לא כל התיאורים והדמויות בו מסתדרות יפה ובצורה עיקבית. יש דמויות שמחוסרות כל עיקביות שהיא. אבל כל זה הוא לא העיקר. הספר מעורר הזדהות מאוד מאוד חזקה. הוא מעביר מאוד מאוד חזק את העיקר שאותו מנסה להעביר ( בעיני ) - ניתן ממש לחוש דרכו את הילדות בתוך השכונה כשהילדים עטופים מכל כיוון באנשים שחוו את השואה. אנשים שכבר לא יוכלו להתאושש - והילדים מסתכלים בהם בעיניים של דור אחר לגמרי, דור שהולך לקייטנות קיץ וסובל מזה שרוכבים שם יותר מדי על סוסים, דור שצוחק ומסתלבט על הסובב אותו. דור שיש סביבו כבר המון מותרות והרבה אופטימיות.
כמו כן הספר כה מיוחד ביכולת שלו לשלב הומור בספר מסוג זה. לשלב עם טעם טוב - בצורה כה לא פוגעת וכה לא וולגרית.

זה כנראה לא יהיה הספר של הדור, אבל מאוד מומלץ לאנשים שרוצים לקרוא ספר עמוק ומוכנים להפריד בין העיקר לתפל.

------------

היה בספר איזה קטע שבהתחלה לא הבנתי אותו, ורק אחרי שכתבתי את הביקורת, ודיברתי על זה עם חברים שלי התגלתה לי המשמעות של הקטע - שבעצם הוא לא מדבר שם בכלל על ביקורת על ישראלים - אלא על ההיתכנות הכללית של התגלגלות כל אוכלוסיה שהיא ודמויות בתוכה לדמויות של השואה. עדיין אביא את הציטוט - כי עבורי הוא היה אחד החלקים הכי מצמררים בספר:

"מאז הגעתי לגיל ומותר לי לדעת, שאלתי את אבא על שנת 39'. קצת לפני שהתחיל הכול, כשרק פינקלשטיין ידע ( מתייחס לתיאור מוקדם יותר על איש שחזה בכוח ההיגיון שלו את כל מה שעומד לבוא, החביא את כל הזהב שלו וכתב לבנו את תחזיתו המלאה והמדויקת למדי לאיפה ההיסטוריה הולכת להתקדם). השנה הזו מפחידה יותר מכל מה שיוכל אבא לספר לי על ה'אחר-כך'. כי שנת 39' דומה לשנים שאני חי בהן. בשנת 39' היו ליהודים מיושבי דעת דעות מתונות, היו להם דאגות שבכוח התבונה לסלקן. אנשים נבונים סברו סברות, חששו, מצאו פתרונות. בעיתונים יהודיים פרחו דעות שנונות, יסודיות. הכל היה כה תבוני, 'פרוגרסיבי', 'מודרני'. בבתי הקברות הובלו יהודים נפטרים למנוחת עולמם. נאמר 'קדיש' בלחש. קצת לפני ספטמבר 39' עוד אמרו, 'העושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל'. הקהל ענה, 'אמן'. שנת 39' היא השנה שייתכן שאני חי בה, מדי שנה. כל שנה אפשר שהיא 39'. הכול סביבי כה דמוקרטי, תבוני. עולם של 'גילויי דעת', 'עצומות', 'מחאות חריפות''. הכול בן רגע יכול להתהפך- לפעמים אני יודע, לו היה קם כאן משטר טוטליטרי, משמיד מיעוטים, רק הזמן ופרכוסי המוסר היו מעכבים את גלגולו היהודי של הרייך. זה היה קם גם כאן, כן. היו מתנגדים, כן, גם מהזרם השולט. גם הם היו אובדים. לא מיד, אבל כולם. אני מזהה סביבי את הטיפוסים שיבנו את השלטון החדש. כולם כבר כאן- מלך השוק השחור, משתף הפעולה, המלשין שעיניו פעורות בפחד. ראש המשטרה, החיילים הנאמנים, המוציאים פקודות לפועל. הם פה, הם חיים ומתרבים. הם אזרחים הגונים. המציאות הנוחה מסתירה אותם. אף פעם (כך סביר) לא תיחשף המהות השחורה שלהם. משך כל חייהם, אולי רק רגע אחד או שניים ישיקו לגרעין נשמתם. היומיום משווק גרסאות מתונות שלהם, תולדות השגרה, מדינת ישראל המשגשגת. מלך השוק השחור לא יהיה יותר מסוכן ביטוח נוכל. משתפי פעולה יהיו חייטים, שוטרים, רופאים. ראש המשטרה יהיה איש לא חביב, אולי מנהל בריכה, זה הכל. אם יבוא היום, תתהפך המציאות, סבא יוסף יהיה איש רוח היוצא כנגד המשטר. גולגלתו תנופץ בכיכר, המונים יריעו. או בסתר, שלושה בריונים לעת לילה, נוקשים על דלתו. המכונית תתרחק. שכנים ימלמלו בצער. מישהו יעיר משהו בגנותו. מעטים יצטרפו. המשטר יספק להם חומרים, הם ידקלמו. ישכחו.
כן, זה כאן, אבל לא יתממש. יש יותר מידי שמש טובה, ותכלת שמיים. החשוב הוא שזה כאן. שזה מאיים על יריב שלי, שזה ירצה עוד פעם לקחת את אבא שלי למחנה פלאשוב, שאני לא אתן. שאינני יודע- איך לא אתן? אני לוקח את יריב מהגן. הולכים ברחוב. חולפים על פנינו משתפי הפעולה, המתנדבים, המלשינים, סוחרי השוק השחור. אנשים עם פנים פשוטות. בכל רגע, אפשר, ישתנה כיוון הרוח, האיפור יתפזר, אני ויריב מולם. אפילו פחות מכיוון הרוח. סתם כך הם עלולים להיחשף, פשוט כי ירצו. גם הגולגולת שלי מנופצת באיזה רחוב לילי, באיזה מציאות לא מתממשת, באיזה עולם שלועגים לי שאני משער את קיומו. גם ענת. למה, לעזאזל, הם לא רואים?
אני מגדל את יריב שלי להיות חזק, לדעת לסבול, להחזיק מעמד. ענת מוציאה לו גרעינים מהאגבניה. אני מתרגז, גם היא.
- יריב של שנינו. את החצי שלך תגדל בבוכנבלד, את שלי אני שולחת לגן מירה!
מכל מה שלא הוכן אליו היטב היטב נרתע, נבהל, מתבלבל. אני רוצה שיקלף לעצמו ביצה קשה. הוא מסרב. הקליפה חמה, מפחידה אותו. ענת לוקחת אותה לידיה, מקלפת במהירות. “

בספר זה, שמתאר את ילדותו ונעוריו של המחבר בחיפה של שכונות העולים וההתערבלות וההתאקלמות.
הוא מביא את ניצולי השואה: בני משפחתו, שכניו - כבני אדם. הם אינם מוצג ארכיוני עם תווית "ניצול אושוויץ"
"ניצול טרבלינקה" כי אם אנשים כמוך, כמוני - אנשים - שיודעים לריב ואוהבים לאהוב. מקנאיםומסוגלים לשנוא.
מרכלים. מקטרים. בוגדים. נאמנים. מרוצים. לא מרוצים. שמחים. עצובים - א נ ש י ם.

ספר מעולה ומומלץ, יודעים מה? אפילו סוג של חובה בעיקר לדור הצעיר שידע פחות את הניצולים מהמכולת או מהדירה ליד או האבא של החבר. הדור שבעיניו הניצולים הם מוצגים ארכיוניים מהכתבה בעיתון או מהמוזיאון (אם הם לא סבא-סבתא-דוד במקרה).

כל תלמידיי (כיתה י"א) קיבלו משימה לקרוא אותו (ואת "נער קריאה" או אחד מהם לבחירתם) עד ליום השואה. ולכתוב משוב - משהו מיידי שעולה במוחם / בלבם / גם וגם תוך כדי הקריאה.

ואני בכלל לא מבין למה על הכריכה של הספר בחרו לשים פסים. זה הספר הכי עגול שקראתי.
מעגל אחרי מעגל, או אולי בכלל מערבולת, שיוצרים את אחד הספרים הטובים ביותר שפגשתי בחיי הקצרים.

קראתי הרבה ספרי שואה. זה ז'אנר שאני אוהב, תסלחו לי. ובכל אחד מהם משהו אחר מתגלה, בכל אחד מהם קליפה אחרת מתקלפת, בכל אחד מהם כיסוי אחר מוסר. ובסוף, מאחורי הכל, עומד הבלתי נתפס, הלא יאומן. כאן, ב'שואה שלנו', הלא יאומן היה עוד יותר עוצמתי מבדרך כלל. עד כדי כך שחלמתי בלילות על השואה, דבר שאף פעם לא קרה לי. חלמתי שואה, חלמתי סבים ניצולים, חלמתי מגירות בחדר אחורי של משרד. אמיר הצליח להכניס את השואה לחיים האמיתיים של הדמויות בספר, ממש כמו שהם החיים האמיתיים שלנו כאן, במציאות.

לפני כמה זמן שודרה בטלויזיה תוכנית של 'סליחה על השאלה' שעסקה בקו העוני, ושם סופר על ידי ניצול מקרה מזעזע בו הוא גנב אוכל בשואה. בפריים טיים, בלי מגבלת גיל, שואה. בלי צנזורה. בלי אזהרה. ככה פתאום, שואה.
'שואה שלנו' הצליח להעביר את ההוויה הכל-כך ישראלית הזאת, של לפגוש שואה בכל מקום, בצורה מדהימה.

אמיר מתאר את מסע הגילוי שלו את השואה, מילדות לבגרות. ממש כמו שכולנו חווים אותה. בהתחלה זה משהו, ערפילי, וככל שגדלים היא מקבלת צורה ושמות ופרצופים ומסלולים ואתרים ומקומות וריחות ומראות. איך לאט-לאט הוא מגלה מה היא אותה שואה, ככל שהוא 'מגיע לגיל' הוא מבין יותר ומתמכר יותר. קצת כמוני?

הסיפור מתחיל באמיר הילד ונגמר ביריב הילד. באחד התיאורים של סיפורו המופלא של סבא יוסף בשואה, כשמוזכר שמו של הבן של אמיר, אמיר כותב את השורה הבאה:

"(פתאום, יריב שלי, באמצע המחנות.)"

כמה עוצמה במשפט כל כך קטן. בכיתי המון כשקראתי את המילים הספורות האלה.
אני חושב שזו העוצמה הגדולה של הספר- מעבר לסיפור המופלא, לשזירה הבלתי נתפסת של המון קצוות חוט לאריג ברור- השפה. השימוש המבריק במילים, חלקן נורא יומיומיות וחלקן ספרותיות, לפעמים בהשאלה ולפעמים בלי פילטר, ישר לפנים. השימוש הזה במילים עושה פלאים לקורא, ומוביל אותו דרך פרקים ארוכים מאוד, דרך המון דמויות, דרך זמנים מבולגנים- ומשאיר אותו מרותק. לא הצלחתי להוריד את הספר מהידיים, וכשהוא ירד- המחשבות לא הרפו. דיברתי עליו עם כל מי שהיה לידי. הוא ממכר, ואני לא יודע לאן אמשיך מכאן.

באמת, זה הספר הכי עגול שקראתי. הוא מתפתל, הוא מתערבל, הוא הולך סחור סחור סביב, ולא ממהר לשום מקום, ולא מפחד ללכת לאיבוד. אבל בסוף מגיעים לנקודה היחידה שנמצאת במרכז, שלא מרפה ולא תרפה ולנצח תישאר כאן.
שואה שלנו.