ביקורת ספרותית על שואה שלנו מאת אמיר גוטפרוינד
ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום חמישי, 13 באוקטובר, 2016
ע"י גוטי


דוד שלי החלוץ מהקיבוץ התחתן עם ניצולת שואה. כזו שלא היה לה מספר אבל עברה "הכל".
בכל שנות ילדותי ליוו אותי התהיות שהועברו אלי בארוחות המשפחתיות ומהחברה דאז . הכיצד?? כיצד "מלח הארץ" נישא לאחת מ "אלה"??
הישוב בארץ בזמן השואה, מיד לאחר מלחמת העולם השנייה ולאורך השנים לא כל כך ידע כיצד לקבל ולטפל בבעיית ניצולי השואה והיחס כלפי הניצולים לא היה [בלשון המעטה] מבין, מקבל או אוהד במיוחד. לעיתים ההתייחסות הייתה אף מסתייגת וחשדנית וכמובן שבנוסף גם לא ידעו כיצד לעזור להם או אפילו להניח להם להחלים.
בספר שואה שלנו, יש התייחסות לדרך שבה מטפל הישוב בניצולי השואה דרך עיניהם של שני ילדים, הגרים בשכונה המאוכלסת בניצולי שואה רבים, לאורך התבגרותם כאלגוריה לקבלת הניצולים על ידי ישראל המתהווה והמתבגרת.
ראשית, חוסר הבנה ביחד עם סקרנות אין קץ. למה הם שותקים? מה הם עברו? מה היה שם? למה הם לא נפגשים? למה גברת קופל עקרה? (אולי זה קשור לד"ר מנגלה?) למה דוד מנשה מנתניה נשאר רווק? מה עם אדון ברגמן? מדוע לברטוב בגד?
שנית, תימהון וזעזוע. המפגש עם הרוע בעת הגילוי במשפטי הראווה ובשמיעת עדויות פה ושם. כמו למשל דברי הנאצי קרל מסר, שהובאו במשפטו ב 1947, "אני יורה בבני-אדם באותה הנאה שאתם יורים בצבאים".....
שלישית, חוסר אונים. המפגש עם חוסר הצדק והזלזול שהשתקף בטיפול בצוררים הרוצחים והשפלים בעונשים הקלים מדי ובמאמץ הקטנטן לתופסם והקלות הבלתי נתפסת בשחרורם המהיר.
רביעית, התבגרות. היציאה מרחמים על הניצולים להבנה, הכלה וקבלה. בעיקר להבנה שגם הרוצחים וגם הנרצחים הם אנשים רגילים לגמרי שהתנאים של אותה מלחמה ארורה הביאה כל אחד מהם למקום שהגיע.
ולבסוף, ההתחשבנות, הזכרון והתיעוד. עו"ד פרל ניצול השואה שיושב בחנותו מתעד בפיתקיותיו הקטנות והמדוייקות ומעלה פעם אחר פעם את אשמת האומה הגרמנית, אשמת הנאצים וכל השותפים. שעורך רשימות על רשימות של פושעים, פשעיהם ועונשם או יותר מדוייק היעדר עונש כלל. כמו הכימאי שהשתמש במומחיותו בגזי חנק, התליין ההוא, 'הדרשן מסוביבור' כל אלה ורבים רבים אחרים ש 'לא התגלו עד היום' – כלומר חיו את חייהם וילדו ילדים וזאת לאחר כל הזוועות שעוללו. כיצד יתכן באומה כל כך מדוייקת ומסודרת שחישבה עד לגרמים בודדים כמה גז צריך על מנת שתצא נשמת יהודי, כיצד זה נעלמים אנשים וכיצד זה הם לא מתגלים? ואלה שכן מתגלים ורצחו אלפי, עשרות אלפי, מאות אלפים של יהודים כיצד זה הם משתחררים לאחר זמן קצר כל כך? כיצד?.
וכמובן שיש את הניצולים עצמם וכל אחד וסיפורו האישי המצמרר, הנורא והמרתק. כל אחד מבטא בסיפורו את ששת מליוני הסיפורים שלא נשמע לעולם.
הניצולים, הופכים למשפחה לעת מצוא. רק הם מבינים האחד את השני ורק הם מבינים עד כמה חשובה הקירבה, העידוד וההגנה שהם מקבלים האחד מהשני ומתוך הסיוטים וחוסר השפיות פורח לו העתיד שטומן בחובו את התקווה לעתיד טוב יותר, שפוי יותר, ובעיקר בטוח הרבה יותר.
ספר מרגש מאוד!!


17 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
גוטי (לפני שנה ו-8 חודשים)
תודה פואנטה ואוקי
אוקי (אורית) (לפני שנה ו-9 חודשים)
יפה מאוד, הסקירה..
פואנטה© (לפני שנה ו-9 חודשים)
כתבת יפה, גוטי.
בת-יה, עדיין יש הרבה אנשים שלא איבדו יכולת הקשבה והבנת הנקרא.
לא להתייאש, עוד לא אבדה תקוותנו.
בת-יה (לפני שנה ו-9 חודשים)
גוטי, לא שופטת אף אחד, ובטח במצב שלא הייתי בו. סיפרתי את מה ששמעתי כילדה. וכמו שכתבתי למחשבות הניצולים ידעו מה חשבו עליהם הצברים, כי אמרו להם את זה. אלא שכמו שכתבת החיים חזקים יותר מכל, ובמשך הזמן כל אחד הבין קצת יותר טוב את השני.

ובמאמר מוסגר אני מוסיפה שחברה שבה אנשי מפא"י שנאו כל כך את אנשי מפ"ם לא פלא שאהבה רבה לא היתה פה. לא אהבה אחד לשני וגם לא אהבה בין ילדי הארץ לניצולי השואה.
בת-יה (לפני שנה ו-9 חודשים)
מחשבות, מה זאת אומרת מה שאמרת מעליב? זה מה ששמעתי כשהייתי ילדה. אפשר לטאטא את זה מתחת לשטיח ואפשר להגיד את זה. הניצולים ידעו בדיוק מה הצברים חושבים, כי אמרו להם את זה. התשובה בדרך כלל היתה שהם חשבו שרק יאספו אותם לגטאות, וכשהם שמעו על מחנות ההשמדה הם היו כבר חלשים מדי.
גוטי (לפני שנה ו-9 חודשים)
בת-יה תודה רבה גם לך. אני משתדלת לא לשפוט אנשים במצבים שלא היינו בהם [למזלנו].
אני חושבת שזו חכמת הבדיעבד. זה לא שכל אחד דאג לעצמו אלא פשוט זו הייתה חברה תמימה כל כך וכן הרצון לחיות חזק מכל דבר. וחוץ מזה בארץ באותה עת היו עסוקים בלבנות ולהבנות ולא נותר להם כוח לבעיותיהם של הניצולים.
מחשבות (לפני שנה ו-9 חודשים)
ואיך הוא עושה זאת?
פואנטה© (לפני שנה ו-9 חודשים)
יעל, ולמה זה מפליא אותך?
האיש מסדר את כל יושבי סימניה בקופסאות ממוינות להפליא ומרובעות להחריד.
מחשבות (לפני שנה ו-9 חודשים)
בת-יה, מעליב מאוד מה שאמרת. מאוד.
בת-יה (לפני שנה ו-9 חודשים)
גוטי, תודה. בנוסף, הייחס המחפיר לניצולי השואה לא היה בגלל שהם 'שונים', אלא נבע מתוך מחשבה שאם הם היו מתנגדים או נלחמים בנאצים 'גם בסכין מטבח והורג אפילו אחד' כמו ששמעתי מישהו אומר, הכל היה אחרת. היתה פה תחושה שכל אחד מהניצולים דאג להציל את עורו במקום להיות גיבור, גם אם גיבור מת, ואת זה לא יכלו לסבול מקימי הארץ שמיתוס הגבורה היה בראש מעייניהם.
yaelhar (לפני שנה ו-9 חודשים)
מחשבות - למה מפליא אותך שלא כל יושבי סימניה קראו את הספר?
אין שום ספר ש"כל יושבי סימניה" קראו, וודאי אין כזה שכולם תמימי דעים לגביו, וטוב שכך.

אני, כדוגמה, ממעטת מאד לקרוא ספרות עברית ונמנעת באדיקות מספרי שואה. הספר הזה כלול לפחות באחת מהקטגוריות האלה.
מחשבות (לפני שנה ו-9 חודשים)
מפליא שלא כל יושבי הסימניה קראו את הספר ומפליא לחשוב על ניצולי שואה כעל האחר.
גוטי (לפני שנה ו-9 חודשים)
לא אשכח כל חיי כיצד כאשר הייתי בכיתה ו' ואחת המורות רצתה להעליב אותי אז היא אמרה לתלמידים במן זלזול: "היא מפריעה (היא כזו) כי היא בת לניצולי שואה" הכי מצחיק הוא שהורי שניהם לא היו אפילו קרובים לשואה, שניהם היו כבר בארץ שנים רבות לפני.
תודה יעל ולי.
yaelhar (לפני שנה ו-9 חודשים)
פפריקה - קודם כל את צודקת. רתיעה מהשונה היא אנושת כללית.
מה שאמרתי לגבי יהודים - מעבר לכך שהם מעניינים אותי מן הסתם יותר מאחרים - היה מבוסס על מנגנון שעזר להם לשמור על ייחודם בסביבה עויינת דורות רבים.
לי יניני (לפני שנה ו-9 חודשים)
אהבתי את הסקירה. תודה
פַּפְּרִיקָה (לפני שנה ו-9 חודשים)
יעל, נראה לי שזו נטייה אנושית ולא יהודית דווקא, להירתע מהשונה.
yaelhar (לפני שנה ו-9 חודשים)
לא קראתי את הספר. אבל אהבתי את הביקורת.
ואכן, אנשי המדינה הצעירה נרתעו מניצולי השואה והתייחסו אליהם בהתעלמות במקרה הטוב ובאכזריות במקרה הרע. נראה לי שזו היתה דרכם של היהודים תמיד: נרתעים מ"השונה" ומלכדים שורות מולו.
גוטי (לפני שנה ו-9 חודשים)
תודה עמיר ומחשבות!
מחשבות (לפני שנה ו-9 חודשים)
ספר בלתי נשכח. סקירה יפה.
(לפני שנה ו-9 חודשים)
סקירה יפה מאוד. ואכן ספר מצוין.





©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ