אם הייתי רואה את אלוהים ברחוב, הייתי מפטיר לעברו "תודה,".
הוא היה משיב: "על מה?", ואז, תוך עיקום אפו היהודי היה מוסיף: "מה כבר כל-כך טוב בחייך האפרוריים שאתה מתעקש להחזיק?", אחרי היסוס קל שבקלים הייתי עונה בבטחון: "מה זאת אומרת, אלוהים יקר, תודה על כך שנתת לי לחיות מספיק זמן כדי לקרוא את "יוביק"."

אני טוב בחלוקת סופרלטיבים. אני יודע שאני טוב בזה, כי אומרים לי שאני טוב בזה. אני מוכן להתחייב על רבות מן ההמלצות שלי, כי בדרך כלל אני ממליץ על דברים שאני אוהב. מדי פעם, כך קורה, אני מגיע לפסגה חדשה, מרגיש צורך עז לספר עליה לכולם, וכולם - בתורם - מקמטים מצח חרוש ספקות, זורקים איזו פסאודו-"תודה" ממולמלת, וממשיכים עם חייהם הנוחים.

יוביק מגיע מ-1969. שנה שאני מאוד אוהב, ודווקא מאותן סיבות - יוביק הוא תוצר של גאונות צרופה, מתובלת בהרבה סמים. הוא בעצם גם ספר אימה - אבל אתם יודעים, לא אימה כזו שיש לה שם. קשה לדעת מהיכן היא נושבת, אבל היא שם. תרטיבו את האצבע, תרגישו אותה. היא הולכת וגוברת ככל שמניין הדפים מתקצר. ברוך הבא לעולם של פיליפ ק. דיק. איפה אני? מה בדיוק קורה כאן? ואז, ברגע שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים משהו על הסיוט הזה - השטיח נמשך מתחתינו באלימות חסרת פשרות.

הפרק האחרון של יוביק הוא אחת הדוגמאות המפורסמות לטוויסט שומט לסתות. לא ראיתי מוצא אחר מאשר להמשיך ולבהות בפינה של החדר, למשך כמה דקות ארוכות. סיווג תחת התווית "סוריאליזם" זה אנדר-סטייטמנט בשביל ספר כזה. על העלילה, תקראו בבקשה במקום אחר. אני כאן כדי לספר לכם על ההרגשה. וזו הרגשה שרק יצירת-מופת בסדר גודל כזה יכולה לספק. למען האמת, אני חושב שבימים הבאים אני אמשיך להסתובב בעולם עם ענן יוביקי מסביבי. ענן של אי-ודאות, הזיה אפלה ומסויטת שתלך איתי כל עוד אמשיך לחשוב על הספר המופלא הזה.

"בבקשה. חכה שתעלה אלינו כאן למעלה. אתה חייב לקרוא את הרומן האחרון שהוא כתב, ב-2014."

השואה. אולי בעצם איני יכול לחדש דבר לאלו אשר הנושא ממשיך להדהד בנפשם, הרי שלכל אחד יש את הסיפור שלו, והרי שכולנו מכירים בחשיבות העדויות של הקווים הרצוצים שמדי פעם מתקראים בעיתונות שלנו כ"ניצולי שואה", לרוב בהקשר של עוני ואוזלת ידה של הממשלה. הרי שכולנו, בכל יום רגיל, נקשר בצורה אינפנטילית ביותר את המילה "שואה" למילה "עצוב". אכן, כמו ילדים בגן חובה. שואה = עצוב.

ובכל זאת, ביום אחד בשנה, אנחנו נזכרים להיזכר ביתר תשומת לב. בריסטולים שחורים, כתובות אש, "רשימת שינדלר" בשידור חוזר, טקסים מרגשים, נאומו של ראש המועצה, ראש הממשלה, הנשיא - וכולם מזכירים שעדיין, כאילו גזרו דינם בימים הקרובים, חיים בינינו אותם "ניצולי שואה" - וכמה שצריך, וכמה שחשוב, וכמה שכדאי.

וחסל.

יש לפנות מקום לעצב נוסף שצריך להיזכר בו, ולאחר מכן לשמחה שתגיע, אשר תעלה על סדר היום. יום העצמאות למדינת היהודים.

וכך, נמשך גם סדר היום של אותם כסופי שיער, שאנו רואים במכולת, מלווים בסל קניות מבד משובץ וגלגלים, ונותנים להם לעקוף אותנו בתור. איך לא, הרי זו סבתא של נועה. מפנים להם מושב באוטובוס, ואיך לא? זה סבא של יותם. זה המיטב שאנחנו יכולים לעשות במשך השנה. מעבר לכך - יש לנו את הצרות שלנו.

ואותם אנשים יאלצו למשוך ימים נוספים מהווייתם, עד הכ"ז בניסן, והגלגל יחזור חלילה.

ראשי תינוקות רצוצים, דוד יצחק בראש הערימה הכחולה והמצחינה, מפקד מחנה משועמם.
ולפני כן - אבא לטור הימני, אני ואמא לטור השמאלי.

העיקר שיש את יום הזיכרון לשואה ולגבורה.

ואני?
עדיין מתחבט. לשנוא גרמנים? לא לשנוא? הרי הגרמנים של "אחרי" שונים. תראו את ויקטוריה, בחורה בגילי שבחרה מרצונה לעזוב את קהילתה הנוצרית בבוואריה ולגור בגוש דן, שם היא מתנדבת בבית אבות. תראו את הקאנצלרית מרקל, איזו אישה! אוהדת ישראל בכל מעודה. תראו את תומאס מולר, איזה כדורגלן. הלוואי ויגיע למנצ'סטר.

אז למה אני שמח כשגרמניה מפסידה בכדורגל?
ואלוהים, רק שלא יהיה גרמני במנצ'סטר יונייטד שלי.
ולמה אני לא מפסיק להעלות ספקולציות באשר לענייניו של סבה של ויקטוריה בזמן מלחמת העולם השנייה?

אולי, כי אני יהודי.

ואולי, כי אותם "גרמנים של אחרי" לא מיהרו לשפוט את פושעי המלחמה הנאצים, ולרבים מהם אשר נתפסו ונשפטו - הומתק עונשים שנים בודדות לאחר משפטם. והם חזרו לקהילתם, ובנו בית, ועסק, וגרמנים צעירים פינו להם מקום באוטובוס, הרי זה סבא של יורגן.

אבל אנחנו, מה לנו ולזה? יש לנו את הצרות שלנו. הרי רק לפני כמה ימים, בחיפה, חיילים משלנו נשאלו ע"י ערבים באשר ליהדותם, הותקפו ולאחד מהם אפילו חרטו על הקרקפת בערבית. הרי רק היום קומץ מאוהדי קבוצת הכדורגל קייזרסלאוטרן צווחו סיסמאות מימים אפלים, הצדיעו במועל יד - וכל זאת מול שחקן הקבוצה, הרכש הישראלי - איתי שכטר.

יש לנו את הצרות שלנו, של היום-יום. ופעם בשנה אנחנו נזכרים בצרות של אז. ובעצם, בכל חג אנחנו נזכרים בצרות אחרות של אבות אבותינו.

"רק קדושים הלכו בגזים?"

אותם ניצולי שואה, אשר מחזיקים בסיפור חיים חשוב מאין כמותו, חשוב לנו, וחשוב לעולם - לא יחיו בינינו לעד. ואחרי שאחרון ניצולי השואה יעבור למקום שכולו טוב - מה אז?
זה היה במאה שעברה בכלל. גם ככה יש לנו יום מיוחד בשביל זה.

------------------------------------------------

אמיר גוטפרוינד, כבן לניצולי שואה, חווה את הריקושט על בשרו ונפשו. הספר הזה, שכתוב בצורה כל כך פשוטה, כל כך תכליתית - ועדיין, באופן לא מתנשא - הוא סטירה אמיתית, באומרו: "אנחנו עדיין חיים את זה, גבירותיי ורבותיי!". הוא מתמודד עם נושאים אשר אנחנו, חילוניים ודתיים, אשכנזיים ומזרחיים עדיין שותפים למכאובם ולדילמות אשר תגזרנה מאותם נושאים. אני ניסיתי, וטרם התרתי קשר יחיד מן הפקעת הזו. אולי לעולם לא אבין.

רוצו לקרוא.

אורון.

לא מזמן נכחתי בהרצאה של ד"ר מריוס כהן מאוניברסיטת בן-גוריון בדבר פילוסופיית הזמן – האם באמת ניתן לתמרן את הזמן? ובכן, נכון להיום ידועות שלוש דרכים בהן ניתן לנוע בזמן. אחת מהן תהרוג את החפץ במסע בזמן (חור שחור), השניה (חור-תולעת) כ"כ לא סבירה, שגם אם אכן קיימת היא, החור יהיה כ"כ זעיר ואפילו אלקטרון לא יוכל לעבור בעדו. אך זו האחרונה, הנגזרת מן תורת היחסות המיוחדת של אחד בשם איינשטיין, מראה כי אכן, מבחינה פיזיקלית, ניתן לתמרן את הזמן. זוהי נוסחה פשוטה, המתארת מצב של "התרחבות זמן" (time dilation) בו המציאות הזמנית נבחנת לפי קיום על כדה"א, וקיום על חללית שנעה במהירות המהווה 99% ממהירות האור – למעוניינים: 1,068,210,000 קמ"ש.

לנו, כיהודים, מיתוס הנוסע בזמן מוכר עוד מן הסיפור על חוני המעגל, בתלמוד. המיתוס הופיע בסיפרות העולמית עוד לפני "מכונת הזמן" של ה.ג'. וולס, ואף בטרם "מזמור לחג-המולד" של דיקנס. אבל, מנקודת מבט אישית (כמובן), מעולם לא התקיים סיפור הנוגע במיתוס באופן כה שלם, לוגי ונכון- כמו "קץ-כלזמן" של פרופ' אייזק אסימוב.

מד"ב נחשב כז'אנר נחות, אל מול ז'אנרים ריאליסטיים, היסטוריים ורומנטיים. מדוע, אם כן? הגעתי למסקנה הברורה: התודעה האנושית מאפשרת דימיון פרוזאי עד לגבול האפשרי בהחלט. גישת האנושות למיתוס הזמן מאופיינת באדישות ובציניות. זאת וולס תולה בכיוון התודעה של המין האנושי – לינארי, מצד אחד לאחר. אדם יבין התרחשויות אם יתרחשו בסדר כרונולוגי מסודר מבראשית ועד תום. מכאן עולה, אם כך, שהאנושות מוגבלת מדי בתודעתה בכדי להחשיב את הז'אנר כשווה לאלו הגדולים, אלא שבהתסכל על מהות הסיפרות וחשיבותה לאנושות, אפשר להבין שדווקא ז'אנר המד"ב הוא עליון. תסכימו איתי, צריך הרבה אומץ כדי להגיד לעולם מה יקרה ומה יהיה, ומיידית, להעמיד את היצירה שלך במבחן הזמן.

עם זאת, מה שפרופ' אסימוב עשה כאן, הוא לתת לז'אנר תוקף. מן הסתם, לא אעז לספר את סוף העלילה, ורק אוכל להמשיך ולהלל את שאסימוב בנה כנותן תוקף ללא תקף, כ"מעגל אליפסות" שכזה – וכל זאת, באופן כל כך אלגנטי ומסוגנן, תוך התייחסות ישירה לדחפיה וכוונותיה של האנושות. מעולם לא קראתי סגירת מעגל כל כך אדירה בכל כך מעט דפים כתובים, וזאת יוכל להעיד הוא שקרא את הספר ורק הוא. לאלו שאינם מורגלים בקריאת מד"ב, "קץ-כלזמן" עלול להיראות בתחילה כלא קריא. סמכו עליי, כבר בתחילת הפרק השני הערפל יתפזר ולא תוכלו להניח את הספר מידיכם.

היום, עולם הבידור רווי במד"ב, אפילו יותר מבעבר. סדרות טלוויזיה כמו "דוקטור הו", "גולשים בזמן" ו"מסע בין כוכבים" זוכות למעמד אלמותי ולרייטינג מטורף, כל אחת בשעתה שלה. האנושות היום מוכנה יותר מבזמנו של אסימוב למד"ב. אפילו המדע הפופולרי זוכה לתנופה רחבה בעולם, אלא שהוא מקבל ביטוי דרך עטם של הרבה שרלטניים שמטרתם היא אחת, והיא לא ה"בשורה", כמו שהתכוונו סופרי המד"ב הקלאסיים.

לסיכום, מד"ב הוא לכולם. כל מה שצריך הוא ראש פתוח ונכונות להבין. ספר זה יוכל להוות פתיח מצויין לכניסה לז'אנר, ובסיס מצויין לרה-הערכה של הז'אנר בעיני המפקפקים למיניהם. ליבכם לעובדה שלא סיפרתי ולו במעט על העלילה וגיבורי העלילה. זה לא תפקידי, ובטח לא תפקידה של הכריכה האחורית, אל תתאמצו. היום קיים תרגום חדש ליצירה בשם "סוף הנצח" וממה שראיתי – חבל על הזמן, במובן המילולי. העברית כאן נהדרת, ומשחקי הלשון מועברים באופן נכון לקורא. רק אל תשכחו להרהר בסוף.

אורון.

הכרך השני נחתם בזיכרוני, והנה מגיעה לה נקודת מפנה בחיי.

אך לפני שאנסה לתארה, אנסה להגדיר תחילה את מהות המושג "שלמות" במושגינו אנו.
יש מבינינו האומרים, כי רק האלוהים מושלם ותו לא. יש אחרים, היכולים לתאר פיסת תרבות, שצורתה יכולה להתהוות כמוזיקה, סיפור או הצגה, כדבר מושלם. מה מניע את אותם הבריות, לפלוט מושג כל כך חתום וכל כך גראנדיוזי, לאוויר העולם? אם כן, התשובה נעוצה באופן תפיסת האדם לגבי עצמו. כל אחד מאיתנו מכיר בחסרונותיו. אם מונח משהו לפניו, משהו שלדעתו נתפס כשלם, מלוטש עד לרמת האטום, יפה, ומעל לכל, וכאן נעוצה הנקודה המהותית בכל הפרולוג הזה – אם האדם יודע, שאת הדבר המונח לפניו הוא לא יכול לשפר, הרי שהוא מושלם, וכל שנותר לו הוא להשתפר בעצמו מן הפלא הנשגב המונח לפניו.

היה אחד משופם שאמר שהכל יחסי. ואם כן, לדידי, כמו שאגדיר את החלק השני בסוויטה השלישית של יוהן סבסטיאן באך (BWV 1068), אייר, כדבר המושלם ביותר ששמעתי, כך אתאר שני כרכים חומים, בעלי דפים בצבע החלווה, כדבר המושלם ביותר שקראתי. אז איך בדיוק, הגעתי למסקנה הזאת, תשאלו.

הייתם בחנות ספרים, שלפתם ספר מהמדף. שילמתם בעדו. הגעתם הבייתה, החזרתם את הספר למדף, משם הוא ישלף שוב על-ידכם, אלא שהפעם הוא ישלם לכם, מדפיו. נכון אמנם, כי לא כל ספר ישלם לכם בחתימתו. וכמובן, לא כל ספר ישלם לכם קצבה יומית של תובנות וחכמת-חיים. אבל אלו שכן, את אלו זוכרים אתם טוב מכולם. אלו הספרים שעם שמותיהם תקומו בבוקר, עליהם תהרהרו בעבודה, ובמחשבה עליהם תלכו לישון בערב. תגלו כי אתם מזהים באנשים חדשים וישנים קווי דימיון מהנפשות הפועלות בסיפור. תנסו לפעול כמו הדמויות האהובות עליכם. ותקוו (או שלא) לסוף דומה.

שלוש פסקאות, עד כאן. שלוש פסקאות כדי שאתם תבינו שלדעתי, "עלובי החיים" הוא ספר מושלם. ספר של פעם בחיים. ספר שיעורר רגשות בנפש הקפואה והצינית בתבל. ספר שביפיו תשתקף מהות החיים. ספר שבכל עמוד בו תוכלו למצוא משענות לעת צרה, תובנות עמוקות על נפש האדם, ולאלו מאיתנו שהיו רוצים להיות אינטלקטואלים, אין ספור ציטוטים שקריאה אחת בהם מספיקה כדי לחרטם עמוק בלב. ויקטור הוגו, ירום הודו, מראה לנו את כל מה שטוב בחיים לצד הרע. מסירות מקצועית לצד מסירות הורית, יופי אל מול כיעור, שחור אל מול לבן, מוח אל מול לב. כל הניגודים האנושיים שיכולים אתם להעלות על דעתכם.

וחברים יקרים, אני מודה ומתוודה. אני, אורון, חובב בירה, כדורגל אנגלי, מכוניות ומנוי מגזין "בלייזר", אני, הזלתי דמעה. אפילו שתיים. טוב, די הרבה. הנקודה ששברה אותי הייתה בדף הלפני אחרון, בהעלאת שם שלא נכתב לאורך כל כך הרבה טקסט, שם שכמעט ונשכח. השם שעל שמו נקרא פרקו הראשון של ספר זה. כאן נשברתי, וכאן אמרתי, כי זהו זה. זאת יצירת מופת. השלמות בהתגלמותה. נקודת מפנה בחיי, כאמור. גילית את כוחו האמיתי של ספר ענק, אימתני בעוצמתו, משהו שלא אלוהים בעצמו יכל להציגו בדרך טובה יותר. אלא שהוא, ברוך הוא וברוך שמו, אוהב לספר דברים בחידות ובמשלים. אולי תעברו חיים שלמים מבלי להבין את חידותיו. ברם, כאן, ידידי, אתם מקבלים את כל החבילה של המהות האנושית. ויקטור הוגו הוא הפסיכולוג הטוב ביותר שהתקיים מאז ומעולם.

התמזל מזלי, ואת הספר קראתי בשני כרכים, בעלי יותר מאלף דפים, של הוצאת "תבל". בעברית משובחת של זאב הרטבי, ובניחוח הדפים הישן נושן שאני כל כך אוהב בקולטני הריח שבאפי. זוהי המהדורה המלאה היחידה שאני יודע על קיומה בעברית לספר זה, וחבל. במהדורה הנוכחית, לא רק שהושמטו המוני פרטים בנוגע לדמויות, אלא שפרקים שלמים והרבה מילים מנאומי הדמויות ומשיחותיהן נגרסו. בהקדמה של המהדורה החדשה כתוב שאי-אלו קטעים הושמטו כדי לא לפגום בחוויית הקריאה. אך אתם, אל תקשיבו. אל תוותרו על התענוג. בשל כך אני כותב את מחוותי בעמוד המהדורה העדכנית. אביטל ענבר אמנם התברך בעברית נהדרת, אך פשוטה לטעמי. הספר נמכר כיום כעריכה לבני-נוער וכך הוא. לדעתי. זהו זלזול בתובנתם של צעירינו. ושוב, אל לכם לוותר. ואם ידכם אינה משגת במהדורה שברשותי – קפצו לספריה. לא תאמינו אילו אוצרות נחבאים שם.

ואני, מצידי, קטונתי מלנסות ולספר על מה הסיפור. אף אחד לא יוכל מלבד מֵסייה הוגו בעצמו.

שוב, תודה לך.


אורון.

"איזה ספר מעולה", אני חושב לעצמי, "איזו שורה אחרונה, כל-כך כוחנית ועוצמתית". ובכלל, זו ההרגשה ממנה אתם יוצאים מ-1984 של אורוול הדגול. אחרי קריאה אתם לומדים להעריך את הדברים החיוביים והשלילים שאתם חושבים שאולי קיימים בחייכם, וזה רק חלק מכוחו של הספר. לא לקח לי יותר מדי זמן לסיימו, העלילה זורמת, כל רגע שעובר בראש כל דמות מועבר אלינו במילים המתאימות ביותר.

"בחור מסכן, ווינסטון סמית', באיזה עולם הוא חי," אני ממשיך לחשוב אחרי הסיום, בעודי מתקדם למחלקה שלי מכיוון השירותים, בעוד הספר מוחבא בתוך כיס גדול במכנסי העבודה שלי. זו הדרך הטובה ביותר לשאת ולהחביא ספר בעבודה שלי, וכולי תקווה שהכריכה הרכה שלו לא תיפגם. אתם מבינים, אסור לקרוא אצלנו, גם בשעות הרגיעה, שכן דבר זה עונה על ההגדרה של "עיסוק בפנאי", ובכלל, ישיבה היא לא חלק שוטף מהעבודה כאן. וקיים סיכוי טוב שהבוס יראה ספר בידי ודין זה הינו דין פיטורין. מובן מאליו שהייתי צריך לביים גיחה לשירותים, שכן מצלמות וידיאו מקיפות את מחלקתי מכל עבר, על המעברים, המסדרונות והרחבה שבחוץ. וזאת משום שהבוס חייב לעקוב ולוודא אחר המפשלים, שכן במקרה של תלונה, לא הוא יקיים את הדין, ובכל זאת, צריך להאשים מישהו . אין צורך להתלהם, אלה החוקים, ואני צריך עבודה. בכל אופן, עודני נרגש מהצלחת גניבת פרק אחרון ושלם, ועודני נפעם מעוצמתו של ספר זה.

מגיל מוקדם מאוד חונכתי לבוז לקומוניזם, יסלחו לי האידיאליסטים באשר הינם. אני מסרב להיכנע לבינוניות. יום יבוא ואהיה בוס לעצמי. ובינתיים, חבל לי על כל מיני קבוצות אידיאליסטיות בארצנו, שחושבות שהן מבינות את מלוא המושג "קומוניזם" ומתהדרות בצבעי אדום במצעד ההוא במאי, דוגמת 'בנק"י' (בניין הנוער הקומוניסטי בישראל) או שאר ירקות. ביליתי יותר מדי זמן בהסברה מאומצת לכל הילדודס שגאים להשתייך לאן שהוא (העיקר השייכות, מסתבר). עייפתי. דומה שהדרך הטובה ביותר היא להפנות את ליבם המוטה בקלות לספר זה, והמלאכה תושלם.

ובינתיים, לעניין המהדורה. התירגום נהדר, אך חבל לי שספר כזה לא יצא בכריכה קשיחה. זהו ספר שצריך לנצור, ועל כן אנסה לשים ידי על המהדורה של Houghton Mifflin Harcourt שכוללת גם את "חוות החיות", בעיצוב מהודר וקשיח.

ועודני נפעם.
"איזה ספר מצויין, ואיזה מסכן ווינסטון סמית' שנולד לעולם שכזה", ממשיך לחשוב אני, ומודה על מזלי.

עוד שבע שעות להחתמת כרטיס יציאה.

מה יהיה?

'ישנה אנקדוטה מפורסמת על כך שהאוורד הוקס, הבמאי ההוליוודי הגדול, פנה אל צ'נדלר כשעיבד את השינה הגדולה (בכיכובו של האמפרי בוגארט, כמובן) ושאל אותו "מי בעצם רצח את הנהג?", צ'נדלר ענה לו שאינו יודע, אבל הבטיח לבדוק את זה. הוא הלך, קרא בספר שהוא עצמו כתב וחזר אל הוקס ואמר: "אני לא יודע מי רצח את הנהג. מה זה משנה בכלל?" ' (מתוך אחרית הדבר).

לא, לפיליפ מרלו אין שפם מגוחך ומבטא צרפתי. והדבר האחרון שיהיה לו זה נושא כלים. למען האמת, הוא לא התברך באינטלגנציה הפנומנלית של הדמויות הללו. אין שום דבר בסיפורים עליו שמזכיר ולו בקצת את הקאנון הבלשי הידוע, ואין גם רמזים מפוזרים לאורך הטקסט, ואם אהיה חוצפן - ואני כזה - אטען שאין אפילו עלילה. ואם ריימונד צ'נדלר בעצמו היה קורא את שכתבתי, הוא היה מסכים - כי הוא כזה. לא היה איכפת לו מכלום.

לא התחלה טובה, אני מודה.
אך כדי לענות לשאלה, מה בעצם גרם לצ'נדלר, דמות האנטי-סופר הנצחי, להיות אחד הסופרים המוערכים של המאה שעברה? - עלינו להניח בצד את כל שידענו על ספרות בלשית, לצמצם עיניים ולקרוא בריכוז את העובדות. צ'נדלר יצר בלש פרטי, זאב בודד ואלכוהוליסט, זרק אותו לרפש של לוס אנג'לס של חציה הראשון של המאה שעברה, ונתן לו את הדבר היחיד, שגרם לו להגיע לפתרון (הלא תמיד ברור) וכמובן, הסיבה שאני, ומיליוני אנשים אחרים נהנים לחזור שוב ושוב לספריו נטולי העלילה - הסרקזם.

צ'נדלר יצר דמות שתזרוק פנינים ציניות בפנים הכי מפוקפקות בעולם, דמות עם אופן חשיבה כזה, שיגרום לנו לאהוב את הלא-יוצלח-האלכוהוליסט-בחליפה שצ'נדלר יצר. ההנאה שבקריאה מרובה ביותר. אתם מרגישים שאתם קוראים משהו מיוחד לכם, משהו שברור שלא הרבה אנשים יאהבו, אבל אתם, ורק אתם, מודים לאל שנתן לכם ליפול ברשתו של צ'נדלר. - אבל אתם לא היחידים.

לצערי, בעברית, על אף הנסיון המבורך לקרב את הקורא העברי
לפיליפ מרלו, יש מן הפגיעה שבחוייה. מה גם שבעריכה, ישנן כמה שגיאות הקלדה מעצבנות במיוחד, כמו למשל החסרה רנדומלית של מרכאות בפתח משפט, וחוסר הקפדה שכזה יכול להוציא אותי מכליי.

לסיכום,
בין אם מכירים אתם את פיליפ מרלו דרך "השינה הגדולה" בכיכובו של האמפרי בוגארט (כמוני, ואגב - זהו סרט הפילם-נואר הטוב ביותר שראיתי), או לא, היו סמוכים ובטוחים שעל סיפוריו של צ'נדלר יהיה חבל לפסוח בחייכם. אולי לא תזכו להרחיב את אוצר המילים בעוד כמה מילים ארוכות ומרשימות, ואולי לא תלמדו משהו על החיים, לעזאזל, אולי אפילו לא תבינו את העלילה, אבל פיליפ מרלו, חברים, הוא דמות שחבל לא להכיר. הנאה מובטחת!

מתוך "השינה הגדולה" (The Big Sleep) -
"Neither of the two people in the room paid any attention to the way I came in, although only one of them was dead."

אינני נוהג לדרג ספר עפ"י תוכנו, אלא עפ"י חוויית הקריאה האישית שלי ממנו. לא אעז להעביר ביקורת שלילית על תוכנו של ספר, שכן אינני סופר בעצמי, אבל חוויית הקריאה שלי היא דבר שעליו לא יוכלו לערער ולבטל.

וחוויית הקריאה שלי הייתה רחוקה ממייאשת.

נבוקוב מכתיב חוקים משלו לפרוזה. רק כך אפשר לתאר את ההרגשה המיוחדת שעה שאתם קוראים. נכתב בגוף ראשון, רומן המודע להיותו רומן, מספר פסיכופט ששוזר פנינים לאורך כל הכתב, עם תיאורים מבריקים שלמדתי לצפות רק מולדימיר נבוקוב. המספר, הרמן, יודע בדיוק מה אתה, הקורא, חושב, והוא בעצם יתכתב איתך לאורך כל הכתוב. אם בזמן הקריאה, תהיתם מדוע אתם מבולבלים, תבואו על תשובתכם.

אם טרם קראתם אחד מכתבי נבוקוב - זה הספר להתחיל איתו.
אז, הבו לכם שנורקל, גולשים יקרים, הגיעה השעה לצלול לנפשו של פסיכופת אמיתי.

החל מאוגוסט דופין ועד לאראסט פטרוביץ' פנדורין, לא היה בלש ספרותי יותר מחוכם, שנון ושלם מירום הודו, מר שרלוק הולמס מרחוב בייקר.

אבל את השם והאגדה אין צורך להציג, ולא על הסיפורים הנפלאים ויכולתו האדירה של סיר ארתור קונאן דויל ביקורת זו נכתבת, אלא על המאמץ הישראלי האחרון להחזיר את השם והאגדה לחנויות הספרים - ועל כך, ניתן רק לברך.

קראתם פעם ספר שהחשבתם לקלאסיקה, ולא הבנתם בדיוק למה אתם מחזיקים אך בהוצאה זולה, בעלת כריכה מתפרקת, שרכשתם במחיר מופקע בחנויות הספרים? מעצבן, ללא ספק. אתם נזכרים בהוצאות המפוארות של פעם, אלה עם ההרצועה שמשמשת כסימניה והכריכה העבה והחזקה ששורדת כל נסיעה באוטובוס.

וזהו בדיוק העניין,
הלוואי וכל הספרים שברשותי היו ערוכים באותה צורה.

כל שנשאר הוא להגיד תודה.

אז,
תודה!

אחרי התנסות עם דוסטוייבסקי, דיקנס, טולסטוי, בולגאקוב, ויילד וגוגול, אתם מרגישים חכמים. אתם מנסים לשנן משפטים טובים שקראתם לשעת צרה. אחרי ספרים כמו "הנסיך הקטן", ו"אליס בארץ הפלאות", אתם מרגישים שעצם זה שהצלחתם לקרוא בין השורות של "ספר ילדים" הופך אותכם לחכמים עוד יותר, ואם צלחתם את "יוליסס", אז הפעם יותר מכל שאר בני האנוש. קיימים הרבה ספרים שמחמיאים לאגו אחרי העמוד האחרון, ובחלקם הקטן ישנם כאלה שמשאירים טעם לקריאה נוספת.

אבל, ואבל גדול, בכמה מהם באמת התפללתם שימשיכו לעד ולא יגמרו? אז נכון, מרסל פרוסט עשה ניסיון כזה, ו"המסע בעקבות הזמן האבוד" באמת ילווה אתכם כמה שנים טובות, וזו לא הנקודה. כמה פעמים קרה שהקצבתם 20 דק' לקריאה בכל יום רק כדי שהספר ימשך וימשך, ספר שיזכיר לכם למה אתם אוהבים כל כך לקרוא ספרים, יחזיר אתכם לפעם הראשונה בה נברתם בספר הראשון שאהבתם, ויזכיר לכם, שלצלוח את "יוליסס" או "הקומדיה האלוהית", חוץ ממחמאה לאגו על צליחתם, לא נתן לכם באמת הנאה אמיתית מחויית הקריאה. (וזאת כמובן, לאור העובדה ש"הקומדיה האלוהית" באמת מעניינת, בניגוד ל"יצירת המופת" של ג'ויס).

לא אעשה ניסיון לספר בקצרה על עלילת הספר, כל ההקדמה הארוכה הייתה לשם ניסיון העברת החווייה במילים. "הרוזן ממונטה כריסטו" הוא הדוגמא הטובה ביותר לספר אהוב, ועשיתי כל שביכולתי להסביר למה. תמשיכו אתם, וכולי תקווה שתמצאו בו שמינית מההנאה שאני מצאתי.