ביקורת ספרותית על שואה שלנו מאת אמיר גוטפרוינד
ספר מעולה

---

ואני בכלל לא מבין למה על הכריכה של הספר בחרו לשים פסים. זה הספר הכי עגול שקראתי.
מעגל אחרי מעגל, או אולי בכלל מערבולת, שיוצרים את אחד הספרים הטובים ביותר שפגשתי בחיי הקצרים.

קראתי הרבה ספרי שואה. זה ז'אנר שאני אוהב, תסלחו לי. ובכל אחד מהם משהו אחר מתגלה, בכל אחד מהם קליפה אחרת מתקלפת, בכל אחד מהם כיסוי אחר מוסר. ובסוף, מאחורי הכל, עומד הבלתי נתפס, הלא יאומן. כאן, ב'שואה שלנו', הלא יאומן היה עוד יותר עוצמתי מבדרך כלל. עד כדי כך שחלמתי בלילות על השואה, דבר שאף פעם לא קרה לי. חלמתי שואה, חלמתי סבים ניצולים, חלמתי מגירות בחדר אחורי של משרד. אמיר הצליח להכניס את השואה לחיים האמיתיים של הדמויות בספר, ממש כמו שהם החיים האמיתיים שלנו כאן, במציאות.

לפני כמה זמן שודרה בטלויזיה תוכנית של 'סליחה על השאלה' שעסקה בקו העוני, ושם סופר על ידי ניצול מקרה מזעזע בו הוא גנב אוכל בשואה. בפריים טיים, בלי מגבלת גיל, שואה. בלי צנזורה. בלי אזהרה. ככה פתאום, שואה.
'שואה שלנו' הצליח להעביר את ההוויה הכל-כך ישראלית הזאת, של לפגוש שואה בכל מקום, בצורה מדהימה.

אמיר מתאר את מסע הגילוי שלו את השואה, מילדות לבגרות. ממש כמו שכולנו חווים אותה. בהתחלה זה משהו, ערפילי, וככל שגדלים היא מקבלת צורה ושמות ופרצופים ומסלולים ואתרים ומקומות וריחות ומראות. איך לאט-לאט הוא מגלה מה היא אותה שואה, ככל שהוא 'מגיע לגיל' הוא מבין יותר ומתמכר יותר. קצת כמוני?

הסיפור מתחיל באמיר הילד ונגמר ביריב הילד. באחד התיאורים של סיפורו המופלא של סבא יוסף בשואה, כשמוזכר שמו של הבן של אמיר, אמיר כותב את השורה הבאה:

"(פתאום, יריב שלי, באמצע המחנות.)"

כמה עוצמה במשפט כל כך קטן. בכיתי המון כשקראתי את המילים הספורות האלה.
אני חושב שזו העוצמה הגדולה של הספר- מעבר לסיפור המופלא, לשזירה הבלתי נתפסת של המון קצוות חוט לאריג ברור- השפה. השימוש המבריק במילים, חלקן נורא יומיומיות וחלקן ספרותיות, לפעמים בהשאלה ולפעמים בלי פילטר, ישר לפנים. השימוש הזה במילים עושה פלאים לקורא, ומוביל אותו דרך פרקים ארוכים מאוד, דרך המון דמויות, דרך זמנים מבולגנים- ומשאיר אותו מרותק. לא הצלחתי להוריד את הספר מהידיים, וכשהוא ירד- המחשבות לא הרפו. דיברתי עליו עם כל מי שהיה לידי. הוא ממכר, ואני לא יודע לאן אמשיך מכאן.

באמת, זה הספר הכי עגול שקראתי. הוא מתפתל, הוא מתערבל, הוא הולך סחור סחור סביב, ולא ממהר לשום מקום, ולא מפחד ללכת לאיבוד. אבל בסוף מגיעים לנקודה היחידה שנמצאת במרכז, שלא מרפה ולא תרפה ולנצח תישאר כאן.
שואה שלנו.

» ביקורות נוספות של adielz
» ביקורות נוספות על שואה שלנו