“שקרן, מגלומן וסוציופת, אלו רק מקצת תכונות האופי של הרנן קרלוביץ, יצרן שוקולד יהיר וביקורתי שנתקל יום אחד באדם שלטעמו הוא כפילו. הוא מתכוון לנצל אותו כדי לבצע הונאה שתניב לא רק כסף, אלא גם תהילת עולם. אולם כיצד ניתן לסמוך על שוגה באשליות זה, שהינו גם המספר של הסיפור (בגוף ראשון), אשר במזיד בוחר אילו פרטים לכלול ואילו להשמיט בעלילה. האם הינו באמת האיש שהוא טוען שהוא? האם בדה את אשתו הכנועה? ומה עם הכפיל וכל הפרשיה? הרמן שובר את הקיר הרביעי, ומודה בשקריו אלינו, הקוראים, ולנו לא נותר אלא להיות עבדים למציאות או לבדיון שהוא בוחר לתאר. נבוקוב החליט לקרוא תיגר על הסגנון הספרותי של זמנו, והתיימר לאתגר את עצמו ואת הקורא במבנה יצירתי חדש ונועז. עם זאת, המבנה מתברר גם כטרחני וככזה הנצמד לטפל במקום לעיקר. מדובר ברומן ששוכתב לאחר שלושים שנה, פריווילגיה די נדירה לסופר. היצירה מתאפיינת במשלב לשוני גבוה ובדימויים מהפנטיים עד מעוררי קנאה (ככותב). ראוי לציין כי הוא דורש ריכוז ואורך רוח במהלך הקריאה. כפיל, רעיון מרתק ומיוחד, נכון? נהפוך הוא, גם לדידו של נבוקוב שהחליט להגחיך את שנוא נפשו הספרותי דוסטוייבסקי, שלטעמו הוא לא יותר מכותב מותחנים בינוני וחקיין ("הכפיל" הוא אחד מספריו). נבוקוב מתעקש להדגיש זאת בדיאלוגים הרבים עם הקורא, שהתיימרו לשווא לבטא איזו שנינות ולעורר הערכה. האם הרמן היה ביסודו סדיסט עד כדי כך שהזה את הדמיון בינו ובין כפילו? האם במידה מה, באמת נהפך לו כשנדד כפושע נמלט? לאורך היצירה, אנו נחשפים לאובססיביות של הרמן, לנטייה המייגעת להיטפל לפרטים (גם אם הם מתוארים לעילה). אז ודאי ישאל פלוני כיצד פספס הדקדקן פרט חשוב שעלול להפלילו, ויותר מכך, כיצד החמיץ כי כפילו דומה לו רק קמעה? ההשוואה ללוליטה מתבקשת, אך חוטאת לאחרונה. הרמן קרלוביץ אינו גדול הנבלים של נבוקוב, גם אם הוא גורס שכך, זהו הרי הומברט הומברט, המפלצת רבת הפנים והרבדים שהמיתה טרגדיה פטלית ביצירת המופת על אותה ילדה-נערה. לא ספר חובה.”

“על הכריכה של ההוצאה הקודמת של הספר, משנת 1987, מצויירת רשת עכביש, כשחלק ממנה קרוע. על הכריכה של ההוצאה המחודשת של הספר יש אוסף פרלינים מעורר תיאבון. זה נכון שגיבור הספר הרמן קרלוביץ הוא יצרן שוקולד. כמו כן נכון שהכריכה הזאת מפתה קוראים פוטנציאליים שהולכים לקרוא את הספר בגלל שהיא כל כך יפה, ולמעשה מקבלים משהו מאוד מאוד אחר ממה שציפו לו ומה שהכריכה משדרת. לכן, באופן פרדוקסלי משהו, הכריכה הולמת באי מותאמתה לתוכן של הספר. קצת כמו קורי העכביש שתופסים את החרק המסכן ולוכדים אותו ואז העכביש יכול לשתק ולאכול אותו בנחת. הרמן קרלוביץ הוא סוג של עכביש. הוא יתרן שוקולד, נשוי בצורה די שגרתית ומשעממת לאישה שהוא לא מעריך, ויום אחד הוא פוגש אדם שדומה לו. אז הוא הוגה תוכנית פשוטה למדי, לבצע את הרצח המושלם. לגרום לאותו כפיל ללבוש את בגדיו שלו, כלומר של הרמן, להרוג אותו בצורה שתיחשב כהתאבדות, אז יזהו את המת כהרמן המנוח, הרמן עצמו יחמוק מהמשטרה, מהחובות שלו ומשאר הבלי העולם, והכל טוב. הרצח, אגב, הוא לא החלק החשוב בסיפור, אלא רק הדרך. החשוב הוא המשחק שבזה, וכך הרמן מתייחס לזה. מעין גירסה של "החטא ועונשו", אבל עם טוויסט. הטוויסט הוא שהרוצח לא מתייסר בכהוא זה. שום נקיפות מצפון שהם. מצד שני, התוכנית גם לא עובדת כמו שתכנן, ומה שנשאר זה חוסר הבנה איך המטומטמים לא נפלו בפח שטמן להם. חבר תסריטאי ואוהב קולנוע אמר לי פעם: "אם אני שואל איך נהנית מסרט כלשהו, ואת עונה לי תשובה שמדברת על זוויות צילום, זה סימן שהסרט לא טוב". הספר הזה הוא כמובן ספר, וזוויות צילום אינן רלוונטיות, אבל תיכף נראה את הצד השווה שבדברים. הספר נכתב בגוף ראשון, כביכול מפיו של הרמן, אבל זה עולה בסימן שאלה בחלק מהפרקים. הדובר, מי שלא יהיה, מאוד נהנה לדבר על זה, על הכתיבה, על אופן הכתיבה, על הנמען של הסיפור, על הז'אנר של הסיפור. כמו כן הוא מצטט המון יצירות ספרותיות וקלאסיקות, ומראה בהן בקיאות רבה. מהבחינה הזאת מי שאוהב ספרות יהנה מאוד לקרוא את הספר, כי יש בו הרבה חשיבה על מעשה הקריאה ומי הוא היוצר של היצירה. מהצד השני, זה מה שיש, כי עלילה רבה אין. הספר די דק, הרצח מתקיים אחרי האמצע, והרבה נסוב על חשיבה והרהורים, אז בתור ספר הוא קצת פחות. העיקר שיש פרלינים על הכריכה.”

“אינני נוהג לדרג ספר עפ"י תוכנו, אלא עפ"י חוויית הקריאה האישית שלי ממנו. לא אעז להעביר ביקורת שלילית על תוכנו של ספר, שכן אינני סופר בעצמי, אבל חוויית הקריאה שלי היא דבר שעליו לא יוכלו לערער ולבטל. וחוויית הקריאה שלי הייתה רחוקה ממייאשת. נבוקוב מכתיב חוקים משלו לפרוזה. רק כך אפשר לתאר את ההרגשה המיוחדת שעה שאתם קוראים. נכתב בגוף ראשון, רומן המודע להיותו רומן, מספר פסיכופט ששוזר פנינים לאורך כל הכתב, עם תיאורים מבריקים שלמדתי לצפות רק מולדימיר נבוקוב. המספר, הרמן, יודע בדיוק מה אתה, הקורא, חושב, והוא בעצם יתכתב איתך לאורך כל הכתוב. אם בזמן הקריאה, תהיתם מדוע אתם מבולבלים, תבואו על תשובתכם. אם טרם קראתם אחד מכתבי נבוקוב - זה הספר להתחיל איתו. אז, הבו לכם שנורקל, גולשים יקרים, הגיעה השעה לצלול לנפשו של פסיכופת אמיתי.”

“אתחיל בדבר הראשון ששמים לב בספר הזה (או יותר נכון - בהוצאה הספציפית הזו) - העטיפה שובת הלב, שאני מודה ומתוודה שהיא, יותר מכל, פיתתה אותי לקנות את הספר. אמשיך בעלילה שלא הפסיקה להצחיק אותי - כבר הבנתי שלנבוקוב יש חיבה אל הנבלים, אך לא שיערתי בעצמי כמה הנבל עשוי להיות חינני, מצחיק, שקרן פתולוגי ונוירוטי כל-כך. היחס המבזה של "גיבור" הסיפור כלפי הזולת - אשתו, משפחתה, והזרים שנקרים בדרכו (שאחד, כך הוא משוכנע, הוא העתק מדוייק שלו) - כל אלה הם רק היבט מסויים מאוד באישיותו המורכבת של הרמן קרלוביץ', עם חיבתו העזה לאסתטיקה - ואכן, כך הוא מתייחס אפילו אל "הפשע המושלם" שהוא רוקם במוחו - יותר מהזדמנות, יותר ממעשה רצח - יצירת מופת אסתטית. הסיפור קליל וסוחף, וקראתי אותו על פי הנחייתו של נבוקוב - מבלי לנסות לחפש "מסר חבוי" כלשהו - פשוט כסיפור טוב ומשעשע, מתחילתו ועד סופו. מומלץ בחום.”

“שקרן, מגלומן וסוציופת, אלו רק מקצת תכונות האופי של הרנן קרלוביץ, יצרן שוקולד יהיר וביקורתי שנתקל יום אחד באדם שלטעמו הוא כפילו. הוא מתכוון לנצל אותו כדי לבצע הונאה שתניב לא רק כסף, אלא גם תהילת עולם. אולם כיצד ניתן לסמוך על שוגה באשליות זה, שהינו גם המספר של הסיפור (בגוף ראשון), אשר במזיד בוחר אילו פרטים לכלול ואילו להשמיט בעלילה. האם הינו באמת האיש שהוא טוען שהוא? האם בדה את אשתו הכנועה? ומה עם הכפיל וכל הפרשיה? הרמן שובר את הקיר הרביעי, ומודה בשקריו אלינו, הקוראים, ולנו לא נותר אלא להיות עבדים למציאות או לבדיון שהוא בוחר לתאר. נבוקוב החליט לקרוא תיגר על הסגנון הספרותי של זמנו, והתיימר לאתגר את עצמו ואת הקורא במבנה יצירתי חדש ונועז. עם זאת, המבנה מתברר גם כטרחני וככזה הנצמד לטפל במקום לעיקר. מדובר ברומן ששוכתב לאחר שלושים שנה, פריווילגיה די נדירה לסופר. היצירה מתאפיינת במשלב לשוני גבוה ובדימויים מהפנטיים עד מעוררי קנאה (ככותב). ראוי לציין כי הוא דורש ריכוז ואורך רוח במהלך הקריאה. כפיל, רעיון מרתק ומיוחד, נכון? נהפוך הוא, גם לדידו של נבוקוב שהחליט להגחיך את שנוא נפשו הספרותי דוסטוייבסקי, שלטעמו הוא לא יותר מכותב מותחנים בינוני וחקיין ("הכפיל" הוא אחד מספריו). נבוקוב מתעקש להדגיש זאת בדיאלוגים הרבים עם הקורא, שהתיימרו לשווא לבטא איזו שנינות ולעורר הערכה. האם הרמן היה ביסודו סדיסט עד כדי כך שהזה את הדמיון בינו ובין כפילו? האם במידה מה, באמת נהפך לו כשנדד כפושע נמלט? לאורך היצירה, אנו נחשפים לאובססיביות של הרמן, לנטייה המייגעת להיטפל לפרטים (גם אם הם מתוארים לעילה). אז ודאי ישאל פלוני כיצד פספס הדקדקן פרט חשוב שעלול להפלילו, ויותר מכך, כיצד החמיץ כי כפילו דומה לו רק קמעה? ההשוואה ללוליטה מתבקשת, אך חוטאת לאחרונה. הרמן קרלוביץ אינו גדול הנבלים של נבוקוב, גם אם הוא גורס שכך, זהו הרי הומברט הומברט, המפלצת רבת הפנים והרבדים שהמיתה טרגדיה פטלית ביצירת המופת על אותה ילדה-נערה. לא ספר חובה.”

“על הכריכה של ההוצאה הקודמת של הספר, משנת 1987, מצויירת רשת עכביש, כשחלק ממנה קרוע. על הכריכה של ההוצאה המחודשת של הספר יש אוסף פרלינים מעורר תיאבון. זה נכון שגיבור הספר הרמן קרלוביץ הוא יצרן שוקולד. כמו כן נכון שהכריכה הזאת מפתה קוראים פוטנציאליים שהולכים לקרוא את הספר בגלל שהיא כל כך יפה, ולמעשה מקבלים משהו מאוד מאוד אחר ממה שציפו לו ומה שהכריכה משדרת. לכן, באופן פרדוקסלי משהו, הכריכה הולמת באי מותאמתה לתוכן של הספר. קצת כמו קורי העכביש שתופסים את החרק המסכן ולוכדים אותו ואז העכביש יכול לשתק ולאכול אותו בנחת. הרמן קרלוביץ הוא סוג של עכביש. הוא יתרן שוקולד, נשוי בצורה די שגרתית ומשעממת לאישה שהוא לא מעריך, ויום אחד הוא פוגש אדם שדומה לו. אז הוא הוגה תוכנית פשוטה למדי, לבצע את הרצח המושלם. לגרום לאותו כפיל ללבוש את בגדיו שלו, כלומר של הרמן, להרוג אותו בצורה שתיחשב כהתאבדות, אז יזהו את המת כהרמן המנוח, הרמן עצמו יחמוק מהמשטרה, מהחובות שלו ומשאר הבלי העולם, והכל טוב. הרצח, אגב, הוא לא החלק החשוב בסיפור, אלא רק הדרך. החשוב הוא המשחק שבזה, וכך הרמן מתייחס לזה. מעין גירסה של "החטא ועונשו", אבל עם טוויסט. הטוויסט הוא שהרוצח לא מתייסר בכהוא זה. שום נקיפות מצפון שהם. מצד שני, התוכנית גם לא עובדת כמו שתכנן, ומה שנשאר זה חוסר הבנה איך המטומטמים לא נפלו בפח שטמן להם. חבר תסריטאי ואוהב קולנוע אמר לי פעם: "אם אני שואל איך נהנית מסרט כלשהו, ואת עונה לי תשובה שמדברת על זוויות צילום, זה סימן שהסרט לא טוב". הספר הזה הוא כמובן ספר, וזוויות צילום אינן רלוונטיות, אבל תיכף נראה את הצד השווה שבדברים. הספר נכתב בגוף ראשון, כביכול מפיו של הרמן, אבל זה עולה בסימן שאלה בחלק מהפרקים. הדובר, מי שלא יהיה, מאוד נהנה לדבר על זה, על הכתיבה, על אופן הכתיבה, על הנמען של הסיפור, על הז'אנר של הסיפור. כמו כן הוא מצטט המון יצירות ספרותיות וקלאסיקות, ומראה בהן בקיאות רבה. מהבחינה הזאת מי שאוהב ספרות יהנה מאוד לקרוא את הספר, כי יש בו הרבה חשיבה על מעשה הקריאה ומי הוא היוצר של היצירה. מהצד השני, זה מה שיש, כי עלילה רבה אין. הספר די דק, הרצח מתקיים אחרי האמצע, והרבה נסוב על חשיבה והרהורים, אז בתור ספר הוא קצת פחות. העיקר שיש פרלינים על הכריכה.”

“אינני נוהג לדרג ספר עפ"י תוכנו, אלא עפ"י חוויית הקריאה האישית שלי ממנו. לא אעז להעביר ביקורת שלילית על תוכנו של ספר, שכן אינני סופר בעצמי, אבל חוויית הקריאה שלי היא דבר שעליו לא יוכלו לערער ולבטל. וחוויית הקריאה שלי הייתה רחוקה ממייאשת. נבוקוב מכתיב חוקים משלו לפרוזה. רק כך אפשר לתאר את ההרגשה המיוחדת שעה שאתם קוראים. נכתב בגוף ראשון, רומן המודע להיותו רומן, מספר פסיכופט ששוזר פנינים לאורך כל הכתב, עם תיאורים מבריקים שלמדתי לצפות רק מולדימיר נבוקוב. המספר, הרמן, יודע בדיוק מה אתה, הקורא, חושב, והוא בעצם יתכתב איתך לאורך כל הכתוב. אם בזמן הקריאה, תהיתם מדוע אתם מבולבלים, תבואו על תשובתכם. אם טרם קראתם אחד מכתבי נבוקוב - זה הספר להתחיל איתו. אז, הבו לכם שנורקל, גולשים יקרים, הגיעה השעה לצלול לנפשו של פסיכופת אמיתי.”

“אתחיל בדבר הראשון ששמים לב בספר הזה (או יותר נכון - בהוצאה הספציפית הזו) - העטיפה שובת הלב, שאני מודה ומתוודה שהיא, יותר מכל, פיתתה אותי לקנות את הספר. אמשיך בעלילה שלא הפסיקה להצחיק אותי - כבר הבנתי שלנבוקוב יש חיבה אל הנבלים, אך לא שיערתי בעצמי כמה הנבל עשוי להיות חינני, מצחיק, שקרן פתולוגי ונוירוטי כל-כך. היחס המבזה של "גיבור" הסיפור כלפי הזולת - אשתו, משפחתה, והזרים שנקרים בדרכו (שאחד, כך הוא משוכנע, הוא העתק מדוייק שלו) - כל אלה הם רק היבט מסויים מאוד באישיותו המורכבת של הרמן קרלוביץ', עם חיבתו העזה לאסתטיקה - ואכן, כך הוא מתייחס אפילו אל "הפשע המושלם" שהוא רוקם במוחו - יותר מהזדמנות, יותר ממעשה רצח - יצירת מופת אסתטית. הסיפור קליל וסוחף, וקראתי אותו על פי הנחייתו של נבוקוב - מבלי לנסות לחפש "מסר חבוי" כלשהו - פשוט כסיפור טוב ומשעשע, מתחילתו ועד סופו. מומלץ בחום.”