ביקורת ספרותית על התיקונים - ספריה לעם #517 מאת ג'ונתן פראנזן
ספר מעולה

---

"אנחנו עולים לקבר של סבא, בשלושים "אמא שלי אומרת לי "כולם יהיו שם. כל המשפחה." היא אינה מאפשרת לי כל התחמקות מהאירוע. יודעת היא, שאינני אוהבת בתי קברות וטקסים דתיים סביב מצבות אינם לרוחי. האנשים שעזבו את חיי ללא שוב, מצויים בלבי, בזיכרונותיי במה שהם העניקו לי בחייהם. בשבילי, הם אינם נמצאים בבתי הקברות.
"אני אבוא" אני מאשרת. כולנו נבוא לראות את הכתובת שנקבעה על המצבה, עליה כבר נטש ריב משפחתי מי צריך לשלם וכמה.
"אחרי בית הקברות נוסעים לסבתא." אמא שלי מנתקת אותי מהרהורי. "סבתא עומדת על כך שנעשה סעודה ל"שלושים", אחריה היא תפתח את הצוואה ותקרא בפני כולם." אמי אומרת.
"בשביל מה?" אני נזעקת. "רק אתם מוטבים, ארבעה. בשביל מה כולם צריכים להיות נוכחים שם?"
"ככה סבתא רוצה." אמא חותמת ועם אמא לא מתווכחים.

גם איניד מהספר "התיקונים" רוצה לאסוף את כל בני משפחתה לחג מולד אחד אחרון בביתם. לשחזור וקיום טקסים קטנים שאצורים בזיכרונה. שלושת ילדיה מנסים להימנע מלהגיע. ותוך כדי זה אנחנו מתוודעים לחייהם בעבר ובהווה. כמובן, שחלק גדול מהמידע הזה נמנע מאיניד, או שמא היא בוחרת להתעלם מקיומו? לאיניד, שמתמודדת עם בעל ההולך ושוקע, אין פנאי לזוטות. האם הם יפגשו בסוף? האם הפגישה הזאת באמת תענה על צרכיה של איניד וצרכי בני משפחתה. האם בכלל אפשר לשחזר את מה שהיה ולו רק לפעם אחת. ואפילו אנחנו רוצים זאת בכל מאודנו.

בית הקברות בחולון, באוגוסט, תענוג מפוקפק. כל עץ או שיח נוי אשר אי פעם ניטע שם, נעקר בשביל קברים נוספים שמתווספים יום ביומו. אין כבר שבילים בבית הקברות הזה. רק רצף אינסופי של בתים קטנים לבנים – מנוחת עולמים. מחכים למאחרים, מחכים לרב. מבצעים טקס שאף אחד, חוץ מסבא שלי לא מחובר אליו, והוא כבר מת. כבוד המת.
מיוגעים ומיוזעים אנחנו מתאספים אצל סבתא בבית. פעם היינו מתכנסים כולנו סביב השולחן הגדול בהול. המקום הספיק לכולם. עכשיו רחבה המשפחה. מי שהצליח להגיע בין הראשונים יישב בסלון וייהנה גם ממקום נוח וגם ממזגן. מי שאחר או טרוד היה במטבח, לעזור לסבתא יישב בהול הכניסה. רוב היושבות בהול, הן נשות המשפחה.

אצלנו אוכלים כי צריך. גומרים, הולכים. לא מתעכבים על הניואנסים. לא ממש נהנים מהאוכל, למרות שהוא מאוד טעים. ולמרות שבהכנת האוכל מושקעים מיטב החומרים והמון שעות עבודה. האכילה צריכה להיות זריזה. עניינית. המנות מוגשות זו אחר זו, תוך כדי שבמטבח, הצוות המורכב מנשות המשפחה, אחראי על הדחת הכלים, יבושם במגבת וסידורם המהיר בארונות. פס יצור מיומן, שגם המצטרפות למשפחה, מנישואין נסחב אליו בעל כורחו.

כולם מצטופפים בסלון, שבילדותי, נראה לי ענק ועכשיו הוא סוגר עלי. המזגן לא מצליח לקרר את האוויר. מחניק לי.
"תביאי לי בבקשה את הצוואה." סבתא שולחת את אמא שלי לחדר השינה של סבא. שם במגרה מסוימת, הנעולה במפתח אותו הפקיד סבא אצל סבתא בסוף ימיו, מצוי העתק של הצוואה. אמנם, העותק המקורי, מצוי אצל עורך דין, אבל אין כמו אותנטיות. אמא שלי הולכת לחדר השני. דממה משתררת בחדר. אנחנו יכולים לשמוע את קולות החיטוט במגרה. היא חוזרת בידיים ריקות.
"זה לא שם." היא אומרת.
"זה לא יכול להיות." נזעק דוד שלי, שעד עכשיו כמעט ולא פצה פה. "אבא הצביע על המגרה הזאת ואמר לי שהצוואה שם. אתן לקחן אותה." גובה קולו נוסק והוא מצביע על אמא שלי ודודה שלי.
"אני לא לקחתי." מצטחקת דודתי. "אתה ראית המפתח היה אצל אמא."

אני מתרוממת מתוך מושבי בניסיון נואש להרגיע אני מציעה לחפש במקומות אחרים. סבא נפטר והוא בן תשעים ושש. זכרונו הלך ובגד בו בשנים האחרונות. אולי הוא החליף את מקום הצוואה ושכח.
"בכל מקרה." אני עדיין מנסה להרגיע." יש עותק נוסף אצל העורך דין של סבא." וכבר מחטטת יחד עם בני משפחה אחרים, חרדים, במגרות אחרות, במזנון ובשידה ליד המיטה של סבא. הצוואה לא נמצאת בשום מקום.
"את רואה." עכשיו דוד שלי פונה לסבתא שלי בצעקות נוראות. "הן, הבנות שלך, כל הזמן עושות יד אחת נגדי. כל הזמן הן נגדי. כל הזמן יש להן טענות. הן לקחו את הצוואה והחביאו אותה."
הבן שלו, הוא היחיד שיכול להרגיע את הדוד שלי בעתות התפרקות. הוא מושך אותו בעדינות אך בתקיפות להול ובקולות מהוסים, הוא מנסה להוריד את הווליום. נראה שהשקט חזר. אולם בשבריר שניה אחרי זה הדוד לי שוב ניצב בסלון.
"אתן תראו." הוא מנופף באגרופו כלפי אחיותיו. "אני אגרור אתכן לעורכי דין ובתי משפט. אני לא אתן לכן לנשל אותי מהכול. אתן, כל הזמן יש לכן תככים. אתן גנבתן את הצוואה."
"אתה לא נורמלי." אמא שלי מתגוננת. "אני לא נגעתי בכלום."
"כן, אני יודע." הוא כבר שואג במלא גרונו. "את סדרת לאבא את המגרות בשולחן הכתיבה."
"לא נגעתי במגרה של אבא. סדרתי לאימא את המגרות שהיא תוכל למצוא ביתר קלות את החפצים שלה." אמא שלי מתגוננת.
"את גנבת." הוא צורח ממעמקי ריאותיו, חוזר שוב ושוב על צמד המילים שמעלות דמעות בעיניה של אמי.
הבן שלו שוב דוחף, גורר אותו משם והפעם מוציא אותו מהבית והם עוזבים בטריקת דלת עזה, שמזעזעת את כל הבית.

אני מביטה בילדי, בהורי בסבתי המכונסת בכיסאה, כמו ציפור קטנה ופצועה ואני לא יכולה לומר לה "אמרתי לך", כי לא אמרתי. בשביל מה היה צריך את טקס הקראת הצוואה הפומבי. בשביל מה? מה אנחנו משפחה איטלקית, מתוך סרט מאפיה אמריקאי. זה היה צפוי. הכל היה כל כך טעון במשך ימי השבעה. נישקתי את סבתא. הודיתי לה על הארוחה הטעימה . בתנועת ראש אחת אספתי את משפחתי והלכנו משם. מועקה כבדה עוד ליוותה אותי ימים רבים. גם אחרי שהירושה חולקה הדוד שלי ואמי כבר לא מדברים.

בשנה שאחרי, כבר לא הלכתי לבית הקברות וגם לא הלכתי לסעוד אצל סבתא. אין סעודות משפחתיות שם יותר. אמא שלי לא יושבת ליד אותו שולחן עם מי שקרא לה – גנבת. הכל התפרק. אני הולכת לסבתא בכל יום ראשון מאז שסבא נפטר. זה היום שהמטפלת שלה בחופש. מאזינה לסיפוריה, מקליטה אותה, אוכלת את האוכל הטעים שהיא מכינה במיוחד לי. לא צריך למהר ולאכול כי יש מספיק פנאי לשתינו, לשבת ולדבר ולאכול בנחת. לא צריך למהר כי צריך להדיח רק שתי צלחות, שתי כוסות, שני מזלגות ושני סכינים. לפעמים סיר אחד וכף הגשה. ולפעמים גם מחבת.

» ביקורות נוספות של כלנית
» ביקורות נוספות על התיקונים - ספריה לעם #517