קורא טוב הוא כזה שמסוגל לשכוח את כל מה שהוא חושב שהוא יודע,ולהתחיל את הקריאה ממקום נקי.בלי דעות קדומות בלי ציפיות מיותרות ובלי שום הדהוד של חוויה קודמת .בקיצור כמו שלאו צ'ה תבע - "לדעת את אפס הידיעה – זו החכמה הגדולה". או במילים אחרות- בלי הפרעות .
אז אולי יקשה עלינו הישראלים למקם את עצמנו איפה שהוא בסצנה האמריקאית של פראנזן,שהיא כל כך שונה מאיתנו,וקשה עוד יותר יהיה להזדהות עם המשפחות המתוסבכות שהוא כותב עליהן,אבל,אם נחליט לצאת איתו לדרך,נגיד כמו בטיול מאורגן שכל התכנון והארגון והבירוקרטיה והשיט האמריקאי יישארו בידיו ולנו תיוותר רק ההנאה השמורה לתיירים,נוכל לתצפת על כל סצנה בספר שלו מהמרחק המתאים ונקבע לעצמנו את המידה הנכונה להתקרב לכל אחת מהדמויות שלו,ובכך מובטח יהיה שנזכה להגיע לדובדבן ולקצפת . כי פראנזן כותב מעולה. כך גם "חירות" שלו, וכך גם "התיקונים".
הדמויות שלו הם בדרך כלל בומבסטיות ומוגזמות - בכל מובן, ואת כולם הוא מעמיד במרכז הבמה וחובט בהם , לעיתים חזק מדי עד כדי השפלה ואחר כך חומל עליהם, ושוב עולב ומתחשבן איתם. ויש הרבה מאוד חשבונות פתוחים ונוקבים בספרים שלו כשעל כולם מנצחת הבדידות , ומשאלת הלב לתיקון.
כתיבתו גדושה ופרובוקטיבית. "זו פרצופה של אמריקה והעולם המערבי בשלהי המאה העשרים ופרנזן מצליח לעורר יראה והשתאות ותובנות מפעימות המבעיתות את חיינו ", כך כתובו עליו בביקורות .
בקיצור – זו כתיבה שעולה על גדותיה ולא מניחה. לכן אני קוראת אותו במנות קטנות. שלושים עד חמישים עמודים כל פעם ואחר כך אתנחתה. כי זוהי אמריקה, והיא גדולה מן החיים , וכדי לעכל אותה כדאי להיחשף אליה במינונים קטנים .
חגיגה. אמיתית !!!!
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
