ספר בסדר

הביקורת נכתבה ביום שלישי, 21 במאי, 2013
ע"י מירב
ע"י מירב
החלום האמריקאי, שמישהו יסביר לי את המושג הזה. כל אותם אומללים שברחו ממזרח אירופה וממזרח אסיה ומדרום אמריקה כדי שהנה-הנה הם יגשימו את עצמם בארץ החופשייה והעשירה הזו שמבחינתה כולם אותו דבר. ארץ מהגרים שהצליחה ליצור טיפוס אופייני, כזה שנדמה שלקח את כל האפשרויות הבלתי מוגבלות שלו דווקא לצידן השלילי. ג'ונתן פראנזן הוכתר כמספר האמריקאי האולטימטיבי, האיש שכתב את הרומן האמריקאי הגדול. אם לשפוט על פי הספר הזה, האמריקאיות פירושה הרבה מאוד אומללות.
"התיקונים" מספר את סיפורה של משפחת למברט: האם איניד, טיפוס שמרני ואובססיבי על פי כל קלישאות האמהות הפולנית; האב אלפרד, קשיש שמאבד אט-אט את השליטה בגופו ובמוחו ונשאר תלוי בחסדי אשתו השתלטנית; הבן גרי, הצלחה כלפי חוץ ודיכאון קליני מבפנים; הבן צ'יפ, שמצליח לדרדר כל הצלחה בחייו ע"פ המתכון של רדיפת נשים ואלכוהול; והבת דניז, שפית מצליחה שמתקשה לסגל התנהגות זוגית הגיונית באופן כלשהו. כל אלה מתנגשים סביב חג המולד שאיניד משתוקקת לקיים בביתה בעיירה קטנה במערב התיכון. איניד עושה מאמצים אין סופיים לקבץ את משפחתה אלא שמדובר בחבורת אגואיסטים מלאי טינה ומשקעי עבר כה קשים שאיש אינו מסוגל לוותר במילימטר לצד זה או אחר, וגם לאיניד לא חסרה עקשנות ועיוורון מול המציאות.
כמו ב"חירות" המאוחר יותר (ושקראתי לפני כן) גם כאן פראנזן מפליא ליצור דמויות, לתאר את נבכי מחשבתם ורגשותיהם ולהביא אותנו להכרה עמוקה עם רצונותיהם ודחפיהם. על הדרך הוא גם ממלא אותנו באינפורמציה על מחלת האלצהיימר, תרופות חדשניות, פוליטיקה מזרח-אירופאית ותפעול רכבות במערב התיכון והכל בשפה קולחת ומרתקת. ואיכשהו למרות כל זה, אחרי כל 100 עמודים חשתי צורך להניח את הספר ולהתרענן קצת מהאומללות הזו, מההרס העצמי, מכל הטינה והעוינות והשנאה והפוליטיקה שמכסה על רגשות אנושיים פשוטים מאוד. נדמה כאילו מרחב האפשרויות העצום הזה שאמריקה מאפשרת הוא זה שעומד בבסיס התסכול התמידי של הדמויות, שתמיד חושבות שיוכלו להגיע למקום אחר, למקצוע אחר, למין אחר. תמיד יש עוד אפשרויות, תמיד הזוהר הוא במרחק נגיעה ולעזאזל המוסכמות, העיקר האושר האישי. האמריקאיות הזו משוקעת בטקסט לכל אורכו ורוחבו, בפרטיו הכי קטנים והיא מהות הספר. כל שם של מאכל, כל תוכנית טלוויזיה, כל מקום שמוזכר בספר הוא אמריקאי כל כך שחייבים לבאר לנו אותו בהערת שוליים שלא נפספס, וגם אז לא בטוח שהבנו את כל העומק.
אולי כאן נעוצה הבעיה שלי עם הספר- הוא לא מדבר אלי. התיאור שלו את החוויה האמריקאית הוא כל כך טוב שהוא כבר איננו מבט מבחוץ המבאר ומזמין אלא מבט מבפנים, מתוך הקרביים של הסיאוב הקפיטליסטי והמשפחות המתפרקות, מבט שאו שאתה שם או שאתה לא. ואני, כאן בישראל עם האמונות שלי והאפשרויות שלי והתרחישים העתידיים שלי לא מתחברת אליו. יתכן כמובן שזה קשור גם בגיל ובתקופת חיים צעירה מדי מכדי להכיל את כל הייאוש המשפחתי והקיומי הזה, אבל אני מרגישה שזה לא רק זה.
ואם כבר מדברים על אמונות- באגביות מוחלטת פראנזן סיפר שלי שסדרת נרניה (מוטיב שמשחק תפקיד בספר) היא בעצם הטפה קתולית ושאסלן הוא בן דמותו של ישו. כל כך הצטמררתי מהרס המיתולוגיה הפרטית שלי שכבר הייתי נגדו. כך או כך התיקונים הוא עוד דוגמה לספר שכל וירטואוזיות הכתיבה שלו לא תחפה על התחושה החמוצה שהוא משאיר, ושאין ספק שבחלוקה אנגליה/אמריקה צעדתי עוד צעד לכיוון האנגלופילי.
24 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
מירב
(לפני 12 שנים ו-2 חודשים)
תודה עמית.
מעניין באמת אם הייתי קוראת את הספרים בסדר ההפוך הייתי שמה לב להתפתחות כזו בכתיבה.
|
|
עמית לנדאו
(לפני 12 שנים ו-2 חודשים)
אחלה ביקורת. גם עלי העיקה עד אימה האומללות האמריקאית הקלישאתית הזו וההתחפרות בעיקר בקנאה ובשנאה העצמית של הדמויות. הפריעה לי גם הנטיה של פראנזן (שהופיעה גם ב"חירות" הטוב יותר) לחזור שוב ושוב לדמויות שהליברליות שלהן "מתנגשת עם המציאות" והופכת אותם לפתטים. הוירטואוזיות של הכתיבה נראתה לי כבר מוגזמת, כמעט יהירה ותוקפנית. ולמרות כל זה, לאיש יש יכולת אדירה לספר סיפור מלא ששוצף בשטף אדיר, והדמויות שלו, למרות הכל, חודרות בסופו של דבר עמוק ללב. במיוחד בעקבות "חירות" המאוחר יותר, הפחות מתלהם, אני נוטה להאמין שפראנזן הולך בכיוון הנכון ושהוירטואוזיות המוחצנת תמשיך להתמתן.
|
|
שין שין
(לפני 12 שנים ו-3 חודשים)
ביקורת מצויינת למרות שאני דווקא כן התחברתי
כנראה שזה הרבה עניין של גיל וניסיון חיים.
|
|
עולם
(לפני 12 שנים ו-3 חודשים)
ביקורת מצויינת. התמה נשמעת באמת דומה מאד לזו של "חירות": המשפחה האמריקאית ושברה.
|
|
קורא כמעט הכול
(לפני 12 שנים ו-3 חודשים)
מאוד אהבתי את הספר
וגם את הביקורת שלך, כנראה שלא סותר...
יפה כתבת |
|
yaelhar
(לפני 12 שנים ו-3 חודשים)
לא קראתי - וכנראה לא אקרא - את ספריו.
אבל ניסחת נפלא את הסיבות.
|
|
נצחיה
(לפני 12 שנים ו-3 חודשים)
אבל נרניה היא באמת מיתולוגיה נוצרית.
זה מאוד בולט בספר האחרון, אבל מופיע בכל שאר הספרים. לא ברור תפקידו של אסלן, אבל הנצרות בולטת ביותר.
את "התיקונים" קראתי, אבל איני זוכרת ממנו דבר. כנראה שגם עליי הוא לא ממש השפיע. |
24 הקוראים שאהבו את הביקורת