ביקורת ספרותית על התיקונים - ספריה לעם #517 מאת ג'ונתן פראנזן
ספר מעולה

---

את התיקונים קראתי כדי לעשות תיקון. לא ממש תיקון. תיקונצ'יק. הנסיון הראשון שלי לקרוא אותו, די מזמן, הגיע רק עד אמצע הספר, אבל נשארה אצלי תחושה של החמצה. שלי. לא שלו.

הספר מספר סיפור של משפחה אמריקאית מהמערב התיכון. זוג הורים מבוגרים שעדיין גרים בבית בו גידלו את הילדים שלהם ושלושה ילדים בשנות השלושים והארבעים שלהם שכל אחד מהם חי חיים אחרים הרחק מהמקום שגדלו בו. הוא מחולק לחלקים ארוכים, כל אחד מהם יכול היה להיות ספר כשלעצמו, כל אחד מהם מספר את הסיפור של אחד מבני המשפחה הזאת.

בפעם הקודמת נשברתי בחלק שמספר את הסיפור של ההורים בעת שהם נמצאים בהפלגה, "שיט תענוגות", אותו משהו כיפי לכאורה, רק שכאן, לפחות עבור חלק מהם, זה אכן כיפי, ככל שאישה זקנה, כזו שמטופלת בבעל חולה ומה שמעסיק אותה בחיי היום יום אלה התחשבנויות עם השכנות החברות שלה והיכולת להתגאות בפניהן בצאצאים שלה, מסוגלת לכייף.

פעם הסבתא של בן הזוג שלי ישבה בתור לקופת חולים ודיברה עם איזו אישה שישבה לידה. אחיו של בן זוגי, זה שעזר לה להגיע לשם, הקשיב לשיחה. היא סיפרה על בעלה, איך הוא עושה חייל בעסקים, וכמה מוצלחים הנכדים שלה. אחד לומד בטכניון ואחת נשואה לרופא והנה, הנכד הזה שהביא אותה לכאן, גם הוא סטודנט לרפואה. אותו הנכד אף פעם לא סיים את התיכון ולא עלה בדעתו בכלל להירשם לשום אוניברסיטה. ה"עסקים" של בעלה הסתכמו בסנדלריה שלו שהיתה מתחת לבית שלהם ואף פעם לא הצליחה באופן מיוחד. השאר אמנם נכון, רק שככה היא התייחסה למציאות תמיד. "שווה" היה מי שאפשר היה להתפאר בו. מבין שלושת ילדיה היא תמיד התגאתה בשניים "המלומדים", אלה שערכו אצלה רק ביקורי נימוסין לא שכיחים במיוחד. השלישי, שהיה זה שביקר אותה בכל שבוע וקנה עבורה ותיקן לה, בו היא אף פעם לא התגאתה. הוא היה סתם פועל בסתם מפעל.

לא כל כך ברור לי למה בפעם הקודמת הוא עייף אותי. אולי כי אני עוד לא בגיל הזה או כי לי לא היתה סבתא כזאת. אני חושבת שפרט לכך שהוא כתוב מצויין, האותנטיות של ההורים האלה היא ללא פשרות.

אבל החלק המשובח במיוחד של הספר קשור בילדים. פראנזן כאילו מציג באמצעותם שלוש אלטרנטיבות. ישנו הילד שעושה בדיוק את מה שמצפים ממנו. הוא עשיר, גר בפרברים, יש לו אישה ושלושה ילדים ובית גדול. וישנו הילד שמרד, שלמד, אבל לא משהו פרקטי, ועבר מאישה לאישה וחי בניו יורק, והמשיך לחפש. וישנה הילדה, מוצלחת, יוצרת דרכים חדשות אבל יודעת לכאורה מה היא רוצה ועושה וכובשת. ושלושתם מגיעים לאמצע החיים כדי להבין שמדובר פה בסך הכל בפשרה אחת גדולה, כאילו לא משנה באיזו דרך תלך, כנראה שתמיד תהיינה הבחירות שתצטרך להצטער עליהן, שתמיד תוכל להאמין שאם היית עושה אחרת היית מוצא את עצמך מסופק יותר, אולי אפילו מאושר, חי בשלום עם מי שאתה ועם החיים שיש לך.

אפשר, בלי להתאמץ בכלל, למצוא בו אמירות רבות על התרבות, על הגלובליזציה, על הקפיטליזם, על הציניות בה מתנהלות חברות, אירגונים, מדינות, בניגוד לרומנטיות וללויאליות ולמחוייבות המוסרית, רק שבעיני היופי הוא שמעבר להן יש לו הרבה מה להגיד ברמה האישית, לגבי האופן בו מתנהל אדם בתוך כל זה, על מידת היכולת לקחת או לקחת חלק בתרבות הזו. אתה יכול לזהות את עצמך נלחם מלחמה קטנונית ומתמשכת במי שבחרת בו להיות השותף שלך בחיים, או להשיג, להיות בעל שם במקצוע שבחרת לעסוק בו ואז לגלות שעוד מאותו הדבר כבר לא עושה לך את זה, שלאבד את הראש בגלל מה שמרגש אותך, גם אם כך אתה פוגע בכל ההצלחות, זה הרבה יותר מספק, אתה יכול להאבק בכל הכוח במפלצת רק כדי לגלות שהיא בעצם בדמות כל מה שחשבת שאינך אבל יש בה לא מעט ממי שאתה.

היה שווה להתעקש.

» ביקורות נוספות של סוריקטה
» ביקורות נוספות על התיקונים - ספריה לעם #517