ביקורת ספרותית על התיקונים - ספריה לעם #517 מאת ג'ונתן פראנזן

---

אחרי שכתבתי ביקורת על ‘חירות’ של ג’ונתן פראנזן, הגעתי גם לספרו ‘התיקונים’ לאחר המלצתכם. חוצמזה, מכירים את הנטייה הזו לקרוא ספרים נוספים של סופר שאתם אוהבים? אז אחרי ‘חירות’ החופש דחף בי ותאוותי הייתה בידי, רציתי לקרוא את כל ספריו של פראנזן – לא בנקל לסופר שכמעט כל ספר שלו מתפרס על שש מאות עמודים ויותר. בינתיים סיימתי את ‘התיקונים’ וכנראה שגם אגיע ל ‘טוהר’ ואולי ל ’עיר העשרים ושבע’. למרות הכל.
ולמה למרות?
אחרי ‘חירות’, הנוצות הצבעוניות המתעופפות מעל לבתים הצפופים, הדחוקים, והדמויות במשפחה האמריקאית, שפראנזן מפרק אותן לרסיסי רסיסים, שברי זכוכיות מבעד לחלון הראווה האמריקאי, הגדול, הנחשק, הנשחק, הגעתי לפסל החירות באמצע המדבר על המכונית האדומה הכה סמלית של אמריקה, למשפחה אמריקאית נוספת. כנראה זה הקטע שלו - עדיין לא קראתי את כל ספריו – לפרק את המשפחות, לפרטי פרטים, עפים ברוח, שוברים את החלום (מלשון התנפצות, שאיפה שלא התגשמה ולא כפי הפירוש במקרא: החלום ופתרונו).
הגעתי למשפחת למברט. איניד ואלפרד, זוג נשוי מזדקן בסנט ג’וד הדוממת – מעין רמת בגין חיפאית למי שמכיר, רק פחות שמרנית – איניד מטפלת באלפרד המפתח פרקינסון ושיטיון. ושלושת ילדיהם: גרי השקול ובעל העבודה המסודרת, הקמצן, המחושב, צ’יפ בעל היצרים, החכם, נכשל במציאת עבודה קבועה ולמעשה בדברים נוספים בחייו, ודניז שפית מצליחה במשבר זהות מינית, בעלת לב רחב. איניד מנסה לכנס את המשפחה לערב חג מולד אצלם בסנט ג’וד שאולי יהיה האחרון של כולם יחד. ושוב, חלום המשפחה האמריקאית, המאוחדת, ההולכת יד ביד, בעלת בית פרטי במרחביה השותקים של אמריקה, מתנפץ לרסיסים. כל פרט במשפחה הוא פרט בפני עצמו יותר מאשר שהוא פרט בתוך משפחה. כל חלק בגוף הוא שייך לעצמו, כאילו היד אינה תלויה במוח שיגיד לה מה לעשות ויחד עם זאת המוח אינו מנותק מהיד. חלקי הגוף, בעל כורחם, אחד הם.
הכתיבה של פראנזן - אי אפשר שלא להתפעל מהידע הרב שיש לו - מושכת, קולחת, עמוקה, אפילו ממכרת – קשה להניח את הספר מהידיים, אבל בניגוד ל ’חירות’, הדמויות נותרות מרוחקות מעט, והתובנות העמוקות של פראנזן על כל דמות, מתפוגגות, או שאינן קיימות. הכל נותר במין איזה מצב שטחי כמו איזה מדבר דומם, שומם, בו מכונית בודדה נוסעת ופסל החירות עליה. כשאני קורא ספר, אני רוצה להרגיש את הדמויות, להזדהות, להתחשב, להתאהב, לשנוא, להסתקרן, לקנא לעיתים רחוקות, לחשוב ומעבר לכך, לחשוב איפה אני בתוך זה. מה קורה לי כשאני נתקל בדמויות הללו. ונראה שהכתיבה של פראנזן בספר הזה יכולה להימשך ולהימשך, עד אין סוף. נדמה שאם הייתה ניתנת לו האפשרות הוא היה כותב יותר מאלף עמוד אבל אולי הוא התחשב בקוראיו הפעם. נהניתי לקרוא את הספר – במיוחד ברגעים בהם איניד, אלפרד, דניז, צ’יפ וגרי הרגישו לי חיים ופועמים יותר מאי פעם ובפרט בחלקים האחרונים של הספר שהייתי על סף דמעות - אבל מפראנזן ציפיתי ליותר. הוא שבה אותי בקסמיו ב ‘חירות’ שהיה לי ספר מקסים בנסיעות ארוכות ברכבת מלאת נוסעים, בבקרים חדשים ובערבים מותשים. חושב שאמשיך לקרוא אותו, כי אני אוהב אותו גם אם אני לא מכיר אותו, מתוך ספריו אני אוהב אותו. הכתיבה שלו נוגעת בי במקומות שסופרים אחרים לא נגעו בי. מקווה שזה יהיה יותר קרוב ל ‘חירות’ מאשר ל ‘התיקונים’.

» ביקורות נוספות של תומר
» ביקורות נוספות על התיקונים - ספריה לעם #517