ביקורת ספרותית על אלה תולדות מאת אלזה מורנטה
ספר טוב

---

בשבת צפיתי בתכנית של רשת הטלוויזיה CBS - "שישים דקות". התוכנית, שבדרך כלל, עוסקת במספר ספורים שונים, נסבה כולה על עשר שנים ל-11.9. אחת הכתבות דיברה על קליניקה אחת שהתארגנה לקליטת פצועים אחרי האירוע אולם באותו יום מר ונמהר לא היו ניצולים לטפל בהם. רוב רובם של האנשים נהרגו. אולם היום, עשר שנים אחרי הזעזוע הגדול שחוו האנשים, עדיין מטופלים אצלם מאות אנשים שהיו שם ב"גראונד זירו" אחרי נפילת התאומים ואשר עסקו בפעולות הפינוי של ההריסות ושל שיירי הגופות.

לאנשים שהיו שם במשך שבועות וחודשים יש הרבה מאוד תחלואים שהם פועל יוצא של ההימצאות באותה סביבה של אבק ושל פסולת מסרטנת. אך הנזק הכי חמור שנגרם להם הוא הנזק הנפשי. רק לפני שנתיים התחיל מנהל הקליניקה, על דעת עצמו ועם משאבים ראשוניים שהוא העמיד לפרויקט הזה, לראיין, לצלם ולתעד את האנשים שבאים לפקוד את הקליניקה שלו. בינתיים רק מאות ספורות של אנשים ספרו את סיפורם, אך הוא מתעתד להמשיך ולראיין עד האחרון שבהם. מצד אחד כדי להביא הקלה לאנשים עצמם, שמעידים שעצם הספור ותיעודו, כבר מוריד חלק גדול מהנטל שלהם, למרות שחלק מהם בכלל לא רצה להתחיל ולספר את הסיפור. ומצד שני כדי לתעד את כל מה שארע שם מתוך נקודת מבט מאוד ייחודית של אלה שבאמת היו שם.

מלחמת העולם השניה הסתיימה באוגוסט 1945. הסטטיסטיקה היבשה מונה: חמישים מיליון מתים (מתוכם 6 מיליון מבני עמנו). שלושים וחמישה מיליון פצועים ועוד שלושה מיליון נעדרים. בכלל אפשר לתפוש את גודל האסון? אי אפשר. לכן הספר לא עוסק בסיפור ההיסטורי (למרות שכל תחילת פרק יש אזכור של כל המאורעות ההיסטוריים של אותה שנה). הספר מספר את סיפורם של פרטים קטנים – אנשים מספר, שעוברים את המלחמה הגדולה כי איתרע מזלם להיות שם בזמן ההוא. הדבר המשמעותי לי ביותר בספר הזה היא הידיעה המצמררת איך יום אחרי יום כשם שהמלחמה התקדמה, איך האנשים לאט לאט, אבל בטוח, איבדו את החרויות שלהם. איבדו את היכולת הבסיסית לדעת מה הולך להיות איתם בעוד רגע. איבדו את עצמם. וככל שהספר מתקדם, הם הפכו להיות כעלים ברוח או בזרם מים. מטולטלים, נעים ומחכים לרגע אחד קטן שהכל ירגע, ולו רק לרגע כדי לחוש איזשהו ביטחון , שהתפוגג ברגע שבא אחריו.

כשהמלחמה הסתיימה אף אחד לא רצה לשמוע עליה. הטמינו אותה עמוק ולא דיברו עליה. האנשים עסקו בהישרדות ובשיקום. ואירועי המלחמה שנטבעו בגיבורי הספר: אידה, אוזפה, דווידה, ועוד רבים אחרים, הניבו תוצאות הרות גורל מחד גיסא אך ידועות מראש מאידך גיסא. כל אחד מהם שילם את המחיר של המלחמה ועם ריבית דריבית. על פי הספר המטלטל הזה – אין ניצולים. לו רק איפשרו לאנשים לספר. מאוד דומה לניצולי השואה , שהגיעו ארצה ולא דיברו.

הבוקר קמתי עם צלצול השעון המעורר. עזרתי לילדי לצאת לבית הספר בזמן. בתחנות ההסעה חיכו להם האוטובוסים שהובילו אותם למוסדות החינוך. התארגנתי ויצאתי לפגישה, שתכננתי אותה כבר לפני שבוע. הגעתי בדיוק בזמן עם המכונית שלי שחיכתה לי ליד הבית. הפגישה התנהלה ברוח טובה, והסתיימה בסיכומים שהיו לשביעות רצוני (ולזו שהיתה אתי בפגישה). חזרתי הביתה. הכנתי ארוחת צהריים לילדי. אכלנו, נחתי. הסעתי לחוגים. לפנות ערב אקח את בתי הצעירה לרופא עיניים.... עכשיו אני כותבת. שיגרה שיש לי שליטה עליה. אני קובעת את עתותיי. מובילה את דרכי. נוהגת. מנהלת. אינני עלה ברוח. אבל לאורכה של ההיסטוריה ולרוחבה של המציאות ישנם כל כך הרבה אנשים שימיהם נראים אחרת לגמרי.

» ביקורות נוספות של כלנית
» ביקורות נוספות על אלה תולדות