ההיסטוריה של חייו הקצרים של אוזפה, שנולד ברומא ב-1941 כתוצאה מאונס, מגוללת פיסת חיים טרגית שמצד אחד נבלעת ומתבטלת בהיסטוריה הגדולה, ומצד שני, בהיותה דגימה של נפש אחת מתוך נהר נפשות על־זמני, מציבה מול ההיסטוריה הגדולה אלטרנטיבה קורעת לב לסיפור הדרמה האנושית.
אוזפה (שיבוש של ג'וזפה) נולד למציאות מעוותת באופן קיצוני. אידה, אמו, אלמנה שמתפרנסת בדוחק מהוראה, נאבקת על קיומו של התא המשפחתי המצומצם, שכולל מלבדם רק את נינו (האח למחצה החוקי של אוזפה), תוך התמודדות עם מחסור קשה וחרדה (בעיקר על רקע הסתרת המוצא היהודי). נינו, מצידו, מתנכר לאידה ומתכוון לחגוג כל רגע בחייו, להוט אחר פרובקציות וסכנות. את אחיו הקטן שהגיח לעולם באופן לא צפוי, הוא מטפח בדרכו, מתווך לו את הסביבה העלובה (שנראית דרכו הרבה יותר מלהיבה ממה שהיא), נוטש שוב ושוב, מפזר הבטחות ומקיים את חלקן לפי גחמותיו. אידה ואוזפה, בנדודיהם מקורת גג אחת לאחרת בימי המלחמה, נחשפים לגלריה של אנשים שבורים. באופן זה, מושפע אוזפה בחייו הקצרים מחוויותיהם של פליטים, מחוסרי בית, פרטיזנים ואנרכיסטים. עם זאת, בתוך המגבלות שנכפו עליו, האינטרקציה של אוזפה עם העולם מלאה באושר, נאמנות, ידידות וקשב. בהיותו כמעט שקוף לנקרים בדרכו, הוא טורח באופן נוגע ללב לטפח קשרים עם מכרים שלמעשה נזרקו לשולי החברה, כמו דאווידה ושימו. מלווה בבלה, כלבה שמגוננת עליו כמו אם (ואף משוחחת איתו), הוא מזהה בטבע מעין פתרונות לחידת הכאוס בעולם: לפעמים זו הארה שמעניקה הגיון ואחדות לבליל הקולות המקיף אותו, ולפעמים מסר שהוא מדמה למצוא בשירתן של חוחיות, שהכל רק הלצה.
חלקי העלילה הכרונולוגית מופרדים בדיווחים לקוניים על האירועים ההיסטוריים הבולטים המתאימים לזמן ההתרחשות, כשבמוקד, כמובן, מלחמת העולם השנייה. רעיון בולט שמופיע מיד בהתחלה וחוזר שוב ושוב, הוא ההסבר שתהליכים גדולים וקטנים בעולם מונעים ע"י התאווה לכח ודיכוי מחוסרי ההגנה. הפאשיזם, כפי שנואם דאווידה בפאב (עמ' 446), הוא רק מקרה פרטי של אותה שיטה יחידה הקיימת מאז ומתמיד. וכך נפתח הספר:
"בעולם הגדול אין הרבה חדש. גם מאה נכנסת זו, ככל מאות ואלפי השנים שקדמו לה עלי אדמות, מתנהלת על־פי העקרון הנודע והבלתי־משתנה של הדינמיקה ההיסטורית: לאחדים השררה, לאחרים השעבוד."
רעיון בולט אחר הוא המטען האינסופי שנושא איתו כל פרט. מורנטה מגדירה אינטואיציה שמשותפת גם לחיות, לדעת בחוש על תחילתו וסופו של כל גורל, כ"חוש הקדושה". "וקדושה היא בשבילם העוצמה האוניברסלית, זו שבכוחה לטרוף אותם ולהכחידם בעוון היוולדם" – אומרת בעמ' 24 על בעלי החיים. אותה אינטואציה מקבלת ביטוי גם בזכרון בן אלף השנה של בלה הכלבה ש"הייתה מריחה לפתע בנהר כלשהו את האוקיינוס ההודי, ובשלוליות מי־גשם את אדמת הביצות; היה בכוחה לרחרח עגלה טאטארית באופניים, וספינה פיניקית בחשמלית" (עמ' 401). אצל אידה, המטען האינסופי מקבל ביטוי בולט בשתי תמונות כואבות במיוחד – פעם אחת כשהיא רואה (ושומעת) ברציף את קרונות הבקר המלאים המיועדים לאושוויץ, והזעזוע מתמזג אצלה במין זכרון קולקטיבי שמושך אותה "מטה־מטה אל תוך מאורה משותפת של משפחה אחת ויחידה, אינסופית" (עמ' 200); ופעם נוספת בסיום העצוב והבלתי נמנע, כאשר נגלות לעיניה "סצינות של תולדות האנושות, שנתפסו בדעתה כפיתולים רבים של רצח אינסופי" (עמ' 505).
"Celeste Aida, forma divina" (אאידה השמימית, חזות אלוהית) - שר ג'וזפה, אביה של אידה, לבתו בילדותה, מתוך "אאידה" של ורדי. ומאז, הלך היקום והתכווץ מסביבה עוד ועוד (עמ' 501). "להניח זר מלכותי על שערך, להקים לך כס מלכות ליד השמש" – כמה אירוני ונוגע ללב.
Celeste Aida - Pavarotti
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
