ביקורת ספרותית על אלה תולדות מאת אלזה מורנטה
ספר מעולה

---

על אלזה מורנטה נהגו לומר שהיא "דוסטויבסקי מודרנית". ומאחר ויצא לי לקרוא לגמרי במקרה (כן, ממש...) את "אלה תולדות" מיד אחרי שסיימתי את "החטא ועונשו", אני יכול לומר במידה מסוימת של ביטחון, שאני בהחלט מבין מהיכן הגיעה המחמאה... כי כמו המאסטר הרוסי, גם מורנטה התגלתה לי קודם כל כאשפית של דימויים; ככותבת המתייחסת לכתיבתה כפי שצייר מתייחס לציורו : חושב על הקומפוזיציה, עורך סקיצות בעיפרון או בפחם, בוחר צבעים, בורר גוונים ורואה בפרי עמלו יצירה רב-ממדית, עמוסת רבדים, אפילו שלעיתים הוא-הוא היחיד המסוגל לתפוס את 'התמונה המלאה' (תרתי-משמע).

מורנטה בספרה זה, שוזרת עלילת-קסם מיסודות לכאורה לא מבטיחים במיוחד : אלמנה חצי-יהודיה, יתומה, מורה בבית ספר, ללא בן משפחה בעולם מלבד בן סורר, יולדת את תינוקו של החייל הנאצי שאנס אותה - וכל זה על רקע תחושת המצור (הפיסי והרוחני) שחוו אזרחי איטליה (בפרט היהודים כמובן), ככל שזלגה לה מלחמת העולם השנייה אל סופה הוודאי והקודר מבחינתם. אלא שהיא עושה זאת באהבה רבה ובתשומת לב אין-סוף לדמויותיה, לחייהן, למחשבותיהן ולתלאותיהן. חשוב לה לספר לנו מה הן לבשו בבוקר ומה הן אכלו לארוחת הצהרים. הגיבורים של מורנטה הם לא יפים ולא אמיצים – הם בני אדם. כמונו. ובין השורות קראתי גם כמה תובנות שעמן קל לי להזדהות, למשל – חוסר ההיגיון שבמלחמה, לפחות בעיניהם של פשוטי העם, האנשים הצנועים, אלה שקמים השכם בבוקר לעבודת הבורא וציפיותיהם מחייהם הן הבסיסיות ביותר – בריאות ואושר... ובעתות משבר – הישרדות. ומה איכפת להם מכל הגנרלים האלה, שהיום מכריזים מלחמה על הזה ומחר כורתים ברית עם ההוא ?!

נקודת השקה נוספת בין דוסטויבסקי ובין מורנטה, חשובה לא פחות, נעוצה בפטליזם של יצירתם, מעין השלמה כדבר המובן מאליו עם העושר של העשירים ובעיקר עם העוני של העניים. אצל שני אלה, 'מסכנות' חייבת להיות מוחלטת, אין הקלות וגם לא דילוגים על היררכיות. גיבורת הסיפור של מורנטה – מה יש לה בחייה החומריים ? דירה עלובה שכבר בראשית הסיפור נחרבת בהפצצות בעלות הברית, שמלה מרופטת אחת ומחוך ישן שלגופה, בו היא מסתירה את מעט חסכונותיה, לכל צרה שלא תבוא. סופו של דבר, הקורא השפוי אינו יכול שלא לחוש מחנק באם-במקרה הפנה לרגע מבטו מהספר והפנים את הדיסוננס של נוחות חייו בהשוואה לעליבות חייהן של הדמויות שאל חוויותיהן הוא מתוודע.

בז'אנר "ספרי שואה" קראתי כבר לא מעט. בזמנו קראתי יצירות מאת אלי ויזל, יורם קניוק ופרימו לוי ובשנה האחרונה הוספתי גם את ספריהם בנושא של ג'ודית בלום, סטיבן אמברוז, סקוט טורו ואמיר גוטפרוינד. "אלה תולדות" אולי אינו הספר הנגיש ביותר לקהל הרחב בקטגוריה זו (אף כי הוא חף כמעט לחלוטין מתיאורי זוועות), אבל הוא, ללא צל של ספק, פשוט ספר חובה.

» ביקורות נוספות של הלל הזקן
» ביקורות נוספות על אלה תולדות