ביקורת ספרותית על אלה תולדות מאת אלזה מורנטה
ספר מעולה

---

כבר בקריאת העמוד הראשון הבנתי שאני מחזיקה בידי ספר חשוב. אוצר תרבותי כך אומרים עליו. או במילים אחרות - יצירת מופת.

מורנטה הסופרת נהגה לומר שאנשים נחלקים לשלושה זנים : -

אכילס - מי שמקבל את המציאות ומממש את תשוקותיו ;
המלט - המפקפק, סרבן-המציאות ;
ודון קיחוטה - זה שממציא לעצמו מציאות משלו וחי את חלומותיו ...

היא עצמה השתייכה לזן ה"דון קיחוטי" וכך גם דמויותיה.

היא נודעה גם כמי שדיברה תמיד בגילוי לב - היה לה שיגעון לאמירת אמת, מכאיבה ואיומה ככל שתהיה, מן הסוג הנדיב והאכזר כאחד, הייתה שנונה ומצחיקה וכל התכונות האלו נתנו את ביטויין בכתיבה שלה .

וגם...הייתה בת מזל אריה (כמוה כמוני- יומיים אחרי, נולדה בחודש אוגוסט לפני 108 שנים ) בעלת אישיות עצמאית, דעתנית מאוד וחופשיה, ואולי זו הסיבה שכבר בהתחלה עוד לפני שקראתי מילה אחת שלה - אימצתי אותה ללבי, שטויות ? ייתכן !... אבל כידוע אנחנו נוהגים לנכס ולקרב לליבנו את הדומים לנו, זה בטבע שלנו- (דבר קטן שיכול להיות שולי אבל בהחלט מטה את הכף, תשאלו את פרופ' דן אריאלי - "לא רציונלי ולא במקרה- הכוחות הסמויים שמעצבים את ההחלטות שלנו " כך שאני בלב חפץ מוכנה לגחך על עצמי... )

אימא הייתה יהודייה, ואת השיעור החשוב על אימה מורנטה למדה על בשרה כשהגרמנים השתלטו על רומא ב- 1943, ובתקופת המלחמה הנוראה ההיא, היא ובעלה הסופר אלברטו מורבייה, נאלצו לברוח להרים שבדרום איטליה ושם מצאו מפלט בחדרון קטן במבנה מרוצף בבוץ אצל משפחה של איכרים... והרקע האישי שלה, היווה את הבסיס לכתיבת הרומן המפורסם והמוערך הזה .

"אין שום דרך לשקף את חווית הקריאה של הרומן, מלבד לצלול אל תוכו"...
"הוא קודר, מפחיד, ועם זאת מצליח להיות שמח מותח ומשחרר "...
אלו רק חלק מההדים שנשמעו לאחר שהרומן יצא לאור.
ואוז'פה של מורנטה, הילד שנולד לאידה מאונס חייל גרמני, ירתק, יכבוש, ירעיד בנו כל נים אפשרי, יכמיר ויעורר, יצער, יטריד, יסעיר, יגעיש יכאיב בקיצור יישאר אתנו עד סוף החיים.
איך היא הצליחה בזה ? מתת אלוהים.
"הכישרון טמון (ניכר) בדבר האחד שמצליח לשרוד עוד הרבה אחרי העמוד האחרון..." אמר מי שאמר...

מודה שרבים היו הדפים שוויתרתי עליהם- עודף אינפורמציה היסטורית שהכבידה על העלילה. הייתי מקצרת או משמיטה... וכדי לתאר את הרגשתי אצטט את עמוס עוז שסיפר באחד מהראיונות אתו "שבכל פעם שהוא חוזר לספרים שהוא כתב, הוא מוצא בהם את המיותר... וחושב שהיה צריך לכתוב אותם קצת אחרת, בעיקר לצמצם, ורק לעיתים רחוקות להרחיב..."

אז זהו. הכותר הזה הוא אחד מתוך 100 הספרים של המאה העשרים- שהם בבחינת חובה.

ירצו - יאכלו , לא ירצו – לא יאכלו ... (כבר חוויתי על בשרי ספרים חשובים שלא התחברתי אליהם...) אז הרשות נתונה...

» ביקורות נוספות של אירית פריד
» ביקורות נוספות על אלה תולדות