ביקורת ספרותית על אני אתגבר מאת דבורה עומר

---

ספר שנוגע בעניין הקרוב לי מאוד.
אני חיה עם שיתוק מוחין מלידה. שיתוק קל, אמנם, אבל משמעותי. צד ימין שלי משותק למחצה. בשל השיתוק הזה אני לא יכולה לעשות כל מיני דברים.

הספר הזה הרגיז אותי. אם מטרתו היא להסביר לאנשים על החיים עם שיתוק מוחין - הוא לא עושה זאת.
הרגיזה אותי הגישה של גילה ושל הוריה לשיתוק שלה.
שלושתם ממהרים מבית חולים אחד לאחר, מנסים למצוא תרופה. זו ממש אובססיה. לחפש לגילה מרפא.

גילה גם נמנעת מאתגרים, מתרצת כל דבר ב'אני לא יכולה'. רק כוח רצון חזק של אחרים מקדם אותה.
בגיל ההתבגרות-רק אז-היא לומדת להסתרק לבד, לאכול לבד ועוד. גם בכיסא גלגלים היא מסרבת לשבת עד גיל מאוחר יחסית. ואת כל הדברים האלו היא עושה למען אחרים. אף פעם לא למען עצמה.
רק בהמשך הספר היא לומדת לקבל את מצבה ואת העובדה שלא תהיה אף פעם אישה "רגילה". רק לקראת סופו היא מתמודדת עם אתגרים.

ועכשיו אספר לכם על גישה נוספת למחלה הזו. הגישה שלי. כי חשוב לי שתדעו שאפשר להתמודד עם הפגיעה הזו. הכל תלוי בדרך החיים.

נולדתי פגה ואחר כך גילו שאני משותקת. אף פעם לא הייתי "רגילה". אין לי למה להתגעגע. אני לא חושבת על העובדה הזו, אני לא מתווכחת עם הפגיעה שלי. היא איתי והיא לא מתכוונת להיעלם.

מאז שהייתי קטנה לימדו אותי "למצוא שיטה" מיוחדת לעשות דברים. חינכו אותי לעמוד מול אתגרים, אבל להיזהר. לא להיכנע מראש. כשאני עומדת מול משימה כלשהי אני בוחנת אותה, בוחנת את עצמי. אני מכירה את הגוף שלי, אני יודעת מה אני יכולה לעשות ומה לא. אני מוותרת על משימות מתוך זהירות, כמעט אף פעם לא מתוך כניעה. אני גם לומדת בבית ספר רגיל ובכיתה רגילה.

זה הסיפור שלי. אם קראתם את הביקורת אתם יודעים קצת יותר על ההתמודדות שלי עם שיתוק המוחין. קיבלתם תמונה מציאותית של המצב. לא כסיפור דמיוני אלא כדיווח אמיתי לגמרי מהמציאות.

» ביקורות נוספות של מילים
» ביקורות נוספות על אני אתגבר