היום בבוקר בחדשות של 9:00 שמעתי שהסופרת דבורה עומר הלכה לעולמה והיא בת 80. באותה השניה חלפו לי כמה מחשבות בראש... אויי איך זה יכול להיות? הרי היא ניצחית.. ומחשבה נוספת בת 80? לא יכול להיות הרי גדלתי על הספרים שלה.. אני ככ אוהבת אותם והי רגע רק לא מזמן קראתי כך וכך.. ואז זה היכה בי, כן כן גלית את בת 44 אז הזמן מן הסתם עובר על כולם ולא פוסח על אף אחד גם לא עלייך...:). הלכתי לעבודה בתחושה כבדה מעט ועצובה הרבה. קיבלתי את עצתה של נצחיה והחלטתי לכתוב ביקורת על הספר הנ"ל, אמנם עברו מספר שנים מאז קראתי אותו, אך קראתי אותו כל כך הרבה פעמים שנחקקה בי התחושה ונחקק הסיפור. בגדול סיפור על ילדה שנולדה עם שיתוק מוחין והיא נכה גופנית, ההתמודדות האמיצה שלה מקטנות ועד נערות עם מיגבלה פיזית כל כך קשה, עם אטימות חברתית, עם פגיעות בלתי פוסקת.. אני זוכרת את עצמי קוראת ובוכה. לימים נולד לי אחיין שבגיל שנתיים אובחן כאוטיסט, אמנם לא נכה פיזית אבל.. הילדות שלי למדו לקבל את האחר, השונה, החריג.. אנחנו כמשפחה עברנו תהליכים לא פשוטים שבסופו של יום חיזקו אותנו... אופס סטיתי מהנושא.. חזרה לדבורה עומר, אתמול הלכה לעולמה אחת מיסודות הספרות העברית שתנוח על משכבה בשלום! ותודה ענקית לה על הספרים שכתבה כל חייה ועל העושר שנתנה לנו במילותיה ובספריה. שלום דברוה עומר!
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
