טירוף, הזיה, גאונות, פילוסופיה, דיסטופיה, מלנכוליה, קלאוסטרופוביה, דארוויניזם, על נפש האדם, על מהות החשיבה, כאוס, מחלות המין האנושי, חרדה, אימה, סאטירה חברתית, עוקצנות פוליטית, אירוניה מרה, ניהיליזם סמוי, אבסורד קיומי, אלגוריה מודרנית, ביקורת טכנולוגית, ביקורת קפיטליסטית, אינטלקטואליזם ציני, אנושיות מתפוררת, דה־הומניזציה, אלימות מבנית, תודעה שבויה, פרימיטיביות מתקדמת, קונפורמיזם אכזרי, היבריס תרבותי, סכיזופרניה חברתית, התפוררות מוסרית, פרנויה פוליטית, חשיבה טוטליטרית, אוטומטיזם חברתי, רציונליות משובשת, ייאוש אידאולוגי, דקדנטיות מערבית, אנתרופולוגיה של חמדנות, כוחנות, ניצול, עיור נפשי, פשיטת רגל מוסרית, חרדה קיומית, מיתולוגיה מודרנית, קדחת התיעוש, פוסט־הומניזם פרימיטיבי, תועלתנות רצחנית, ביולוגיה של דיכוי, אינפנטיליות תרבותית, עיוורון מוסרי, דיסוננס קוגניטיבי, פסימיזם פילוסופי, ספקנות אנושית, פריקה מוחלטת של רסן, קריסת זהות, האנשה של מפלצתיות, דימוי מעוות של קדמה, שיכרון סמכות, חמדנות קולוניאליסטית, פרודיה על הגאולה המדעית, תחושת סוף העולם, מציאות קריקטורית, פאתוס שבור, תיעוב מוסרי, ניכור טוטאלי, אנרכיה רוחנית, תחושת איום מתמיד, רפלקסיה על כוח ושעבוד, ותחושת משבר שלא נגמר.
בקיצור: ניבוי הפאשיזם, הנאציזם, הקומוניזם בברית המועצות ובסין, דרום קוריאה, ארה״ב והחולי הקפיטליסטי ואפילו המצב שלנו כיום.....
המלחמה בסלמנדרות של קארל צ'אפק הוא אחד מאותם ספרים נדירים המצליחים לחשוף את נפש האדם לא דרך התבוננות ישירה בבני אדם, אלא דווקא באמצעות יצורים אחרים, כמעט אלגוריים ולבסוף מיתיים המשמשים כמראה מעוותת אך נאמנה באופן מחריד.
הקריאה בספר מעוררת תחושה של טירוף מהול בבהירות נבואית. כאילו מחברו ראה את העתיד כולו מונח לפניו במבט אירוני, מלנכולי, ובו־בזמן חד כתער. לא רק שהוא כתב את הדברים לפני מלחמת העולם השניה ולא הספיק לראות אותה (לשמחתו כנראה) אלא שהוא אף שם את שם יוזם הטירוף עם ראשי תיבות של לא פחות מהצורר הידוע בשם משפחתו המקורי.
זוהי יצירה המשלבת הזיה וגאונות, כאוס ומדיניות, סאטירה חברתית ופילוסופיה של קיום, והכול בתוך מבנה המתעתע בין פיקציה ותיעוד, בין מדע בדיוני ובין כתב־אישום מוסרי נגד האנושות. השפה הסיפורית של צ'אפק, השופעת עוקצנות פוליטית ואירוניה דקה, מייצרת עולם שאיננו עוד מדע בדיוני, אלא דיסטופיה חיה ונושמת, כזו שאפילו הקוראים בני זמנו וקל וחומר אנו יכולים לזהות בה את עצמם עד כדי חרדה פיזית של ממש וזאת למרות שצ׳אפק עצמו טען שלא מדובר בספר דיסטופי. אורוול מרגיש כמו כיפה אדומה יחסית לצ׳אפק. היו רגעים שדעתי נטרפה עלי לחלוטין בזמן הקריאה.
צ'אפק בונה מבנה נרטיבי המזכיר מסמך היסטורי או דו"ח מדעי, דבר המעצים את תחושת האימה. הטקסט מציג את עצמו כאובייקטיבי, כמתאר מציאות. זו אינה בדיה פרועה; זו עצירה על סף אמת, אמת שיכולה הייתה להתרחש ואולי אפילו מתרחשת גם עתה (ולא אומר בידי מי)- בכל אירוע שבו האנושות מאבדת את עמוד השדרה המוסרי שלה. כאן נוצר השילוב בין דקדנטיות תרבותית לרציונליות משובשת: החברה מתפוררת לא משום שהכוחות המתנגדים לה חזקים מדי, אלא משום שהיסודות שעליהם היא עומדת חלולים, מתפוררים, מושחתים. צ'אפק מראה כיצד עיוורון מוסרי ותועלתנות רצחנית יכולים ללבוש צורה של קדמה. כיצד ניצול מתמשך יכול להיתפס כ"גאולה". וכיצד כוחנות יכולה להיות מוצגת כ"הכרח" עד שהניצול עצמו קורס ומתפרץ נגד יוצריו.
הספר גם מציע אבסורד קיומי: חוסר המשמעות המוחלט של הסדר החברתי כאשר הוא מתפרק לחשיפת יסודותיו. במקום שבו בני אדם מסרבים להביט במראה, הסלמנדרות הופכות לבעלות מבט: הן רואות את חולשתנו, את פרדוקס "הגאולה הטכנולוגית" שמבטיחה שחרור ומביאה שעבוד, את הנטייה האנושית לחזור שוב ושוב על אותן טעויות היסטוריות. צ'אפק כמעט מציב בפנינו הצעה חסרת רחמים: שהמין האנושי אינו מסוגל להשתנות באמת, וכי התקדמותו היא רק צורה נוספת של בריחה מעצמו — בריחה שמתנגשת לבסוף בקיר מציאות שהפכנו את עינינו ממנו.
לצד זאת, נוכחת ביצירה גם מלנכוליה עמוקה, כמעט פיוטית, של אובדן. אובדן המוסר, אובדן הקול הפנימי, אובדן הקולקטיב האנושי כקהילה של משמעות. זוהי מלנכוליה של קיום שאיבד את מרכזו. מלנכוליה של עולם שבו אדם משתקף ביצורים ימיים יותר משהוא משתקף בבני אדם אחרים. ההומור הדק והאירוניה המתמשכת רק מעצימים את האימה שכן הם מזכירים שהטירוף תמיד עטוף בבדיחה, כאילו הקיום האנושי כולו אינו אלא פרודיה עצמית.
כך הופכת המלחמה בסלמנדרות ליצירה טוטאלית: אלגוריה פוליטית, פסיכולוגיה חברתית, מדע בדיוני, מיתוס מודרני, כתב אישום מוסרי, ורפלקסיה עמוקה על טבע האדם. המילים המתארות את היצירה — טירוף, הזיה, דיסטופיה, אלימות מבנית, עיוורון מוסרי, חרדה קיומית, היבריס תרבותי, פרנויה פוליטית, תיעוב מוסרי, ניהיליזם סמוי, מיתולוגיה מודרנית, דקדנטיות מערבית, קונפורמיזם אכזרי, אנרכיה רוחנית, ניכור טוטאלי — אינן רק תיאורים של הסיפור אלא של המבט שהוא מטיל עלינו. במובן זה, הספר אינו רק על המלחמה בסלמנדרות; הוא על המלחמה באדם עצמו, על המלחמה שכל תרבות מנהלת מול הצללים שהיא מייצרת.
זו יצירה שאינה מבקשת להביא גאולה, אלא לחשוף את שקר הגאולה. ומעל הכול — זוהי יצירה שמביטה בנו, באדם בן המאה העשרים ואחת, ושואלת אם למדנו משהו מאז שהסלמנדרות של צ'אפק כבשו את העולם הספרותי. התשובה, כך נדמה, נשארת פתוחה — ובמובן מסוים, מטרידה יותר מכל הדיסטופיות שנכתבו אחריה.
ציון שלי: 10 מתוך 10 מוחלט אבל לא לבעלי לב חלש.
⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿
⣿⣿⣿⣿⡿⣻⣿⣿⣿⣿⣿⣦⣤⡀⠈⠙⢿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿
⣿⣿⣿⣿⠀⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⡇⠀⠀⠈⢿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿
⣿⣿⣿⣿⠀⠹⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⠃⠀⠀⢀⣾⣿⣿⣿⣿⣿⡛⠿⣿⣿⣿⣿⣿
⣿⣿⣿⣿⣦⠀⠀⠉⠛⠛⠛⠋⠁⠀⠀⠀⣾⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⡄⠈⠻⣿⣿⣿
⣿⣿⣿⣿⣿⣷⡀⠀⠀⣠⣴⡶⠶⠶⠦⠀⠈⠛⠁⢿⣿⣿⣿⣿⠇⠀⠀⠙⣿⣿
⣿⣿⡟⢻⣿⣿⠇⢀⣾⡿⠋⠀⠀⢀⡀⣀⠀⠀⠀⠈⠿⠿⠿⠋⠀⠀⠀⠀⢹⣿
⣿⣿⡇⠀⠈⠁⠀⢸⣿⣇⠀⠀⠀⢸⠿⣯⠀⠀⠀⠀⠀⠀⠀⠀⠀⠀⠀⠀⠈⣿
⣿⣿⡇⠀⠀⠀⠀⠀⢿⣿⣦⣀⠀⠀⠀⣿⡇⠀⠀⠀⠀⢶⣤⡄⠀⠀⠀⠀⠀⣿
⣿⣿⣷⠀⠀⠀⠀⠀⠈⠻⣿⣿⣷⣶⣾⣿⣧⣤⣀⣀⡶⠋⠛⠀⠀⠀⠀⠀⢀⣿
⣿⣿⣿⣆⠀⠀⠀⠀⠀⠀⠈⠙⢿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣧⣀⣾⣷⣦⣤⡀⠀⣼⣿
⣿⣿⣿⣿⣆⠀⠀⠀⠀⢠⡄⣠⣾⠟⠙⠛⢿⣿⠿⠿⠿⢿⣿⣿⣿⡿⠁⣰⣿⣿
⣿⣿⣿⣿⣿⣷⣄⠀⠘⢻⡟⠋⠁⠀⠀⠀⢻⣅⡀⠀⠀⠀⠉⠻⠋⢀⣼⣿⣿⣿
⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣷⣦⣄⣀⠀⠀⠀⠀⠐⠛⠿⠀⠀⠀⠀⢀⣠⣶⣿⣿⣿⣿⣿
⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣷⣶⣶⣤⣤⣤⣤⣶⣶⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿
![המלחמה בסלמנדרות [תרגום חדש]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers9/99016.jpg)









![הזקן והים [מהדורת 2001]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers0/1615.jpg)




![החטא ועונשו [מהדורת הקיבוץ המאוחד - 1981]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers14/140332.jpg)


