טירוף, הזיה, גאונות, פילוסופיה, דיסטופיה, מלנכוליה, קלאוסטרופוביה, דארוויניזם, על נפש האדם, על מהות החשיבה, כאוס, מחלות המין האנושי, חרדה, אימה, סאטירה חברתית, עוקצנות פוליטית, אירוניה מרה, ניהיליזם סמוי, אבסורד קיומי, אלגוריה מודרנית, ביקורת טכנולוגית, ביקורת קפיטליסטית, אינטלקטואליזם ציני, אנושיות מתפוררת, דה־הומניזציה, אלימות מבנית, תודעה שבויה, פרימיטיביות מתקדמת, קונפורמיזם אכזרי, היבריס תרבותי, סכיזופרניה חברתית, התפוררות מוסרית, פרנויה פוליטית, חשיבה טוטליטרית, אוטומטיזם חברתי, רציונליות משובשת, ייאוש אידאולוגי, דקדנטיות מערבית, אנתרופולוגיה של חמדנות, כוחנות, ניצול, עיור נפשי, פשיטת רגל מוסרית, חרדה קיומית, מיתולוגיה מודרנית, קדחת התיעוש, פוסט־הומניזם פרימיטיבי, תועלתנות רצחנית, ביולוגיה של דיכוי, אינפנטיליות תרבותית, עיוורון מוסרי, דיסוננס קוגניטיבי, פסימיזם פילוסופי, ספקנות אנושית, פריקה מוחלטת של רסן, קריסת זהות, האנשה של מפלצתיות, דימוי מעוות של קדמה, שיכרון סמכות, חמדנות קולוניאליסטית, פרודיה על הגאולה המדעית, תחושת סוף העולם, מציאות קריקטורית, פאתוס שבור, תיעוב מוסרי, ניכור טוטאלי, אנרכיה רוחנית, תחושת איום מתמיד, רפלקסיה על כוח ושעבוד, ותחושת משבר שלא נגמר.
בקיצור: ניבוי הפאשיזם, הנאציזם, הקומוניזם בברית המועצות ובסין, דרום קוריאה, ארה״ב והחולי הקפיטליסטי ואפילו המצב שלנו כיום.....

המלחמה בסלמנדרות של קארל צ'אפק הוא אחד מאותם ספרים נדירים המצליחים לחשוף את נפש האדם לא דרך התבוננות ישירה בבני אדם, אלא דווקא באמצעות יצורים אחרים, כמעט אלגוריים ולבסוף מיתיים המשמשים כמראה מעוותת אך נאמנה באופן מחריד.
הקריאה בספר מעוררת תחושה של טירוף מהול בבהירות נבואית. כאילו מחברו ראה את העתיד כולו מונח לפניו במבט אירוני, מלנכולי, ובו־בזמן חד כתער. לא רק שהוא כתב את הדברים לפני מלחמת העולם השניה ולא הספיק לראות אותה (לשמחתו כנראה) אלא שהוא אף שם את שם יוזם הטירוף עם ראשי תיבות של לא פחות מהצורר הידוע בשם משפחתו המקורי.
זוהי יצירה המשלבת הזיה וגאונות, כאוס ומדיניות, סאטירה חברתית ופילוסופיה של קיום, והכול בתוך מבנה המתעתע בין פיקציה ותיעוד, בין מדע בדיוני ובין כתב־אישום מוסרי נגד האנושות. השפה הסיפורית של צ'אפק, השופעת עוקצנות פוליטית ואירוניה דקה, מייצרת עולם שאיננו עוד מדע בדיוני, אלא דיסטופיה חיה ונושמת, כזו שאפילו הקוראים בני זמנו וקל וחומר אנו יכולים לזהות בה את עצמם עד כדי חרדה פיזית של ממש וזאת למרות שצ׳אפק עצמו טען שלא מדובר בספר דיסטופי. אורוול מרגיש כמו כיפה אדומה יחסית לצ׳אפק. היו רגעים שדעתי נטרפה עלי לחלוטין בזמן הקריאה.

צ'אפק בונה מבנה נרטיבי המזכיר מסמך היסטורי או דו"ח מדעי, דבר המעצים את תחושת האימה. הטקסט מציג את עצמו כאובייקטיבי, כמתאר מציאות. זו אינה בדיה פרועה; זו עצירה על סף אמת, אמת שיכולה הייתה להתרחש ואולי אפילו מתרחשת גם עתה (ולא אומר בידי מי)- בכל אירוע שבו האנושות מאבדת את עמוד השדרה המוסרי שלה. כאן נוצר השילוב בין דקדנטיות תרבותית לרציונליות משובשת: החברה מתפוררת לא משום שהכוחות המתנגדים לה חזקים מדי, אלא משום שהיסודות שעליהם היא עומדת חלולים, מתפוררים, מושחתים. צ'אפק מראה כיצד עיוורון מוסרי ותועלתנות רצחנית יכולים ללבוש צורה של קדמה. כיצד ניצול מתמשך יכול להיתפס כ"גאולה". וכיצד כוחנות יכולה להיות מוצגת כ"הכרח" עד שהניצול עצמו קורס ומתפרץ נגד יוצריו.

הספר גם מציע אבסורד קיומי: חוסר המשמעות המוחלט של הסדר החברתי כאשר הוא מתפרק לחשיפת יסודותיו. במקום שבו בני אדם מסרבים להביט במראה, הסלמנדרות הופכות לבעלות מבט: הן רואות את חולשתנו, את פרדוקס "הגאולה הטכנולוגית" שמבטיחה שחרור ומביאה שעבוד, את הנטייה האנושית לחזור שוב ושוב על אותן טעויות היסטוריות. צ'אפק כמעט מציב בפנינו הצעה חסרת רחמים: שהמין האנושי אינו מסוגל להשתנות באמת, וכי התקדמותו היא רק צורה נוספת של בריחה מעצמו — בריחה שמתנגשת לבסוף בקיר מציאות שהפכנו את עינינו ממנו.
לצד זאת, נוכחת ביצירה גם מלנכוליה עמוקה, כמעט פיוטית, של אובדן. אובדן המוסר, אובדן הקול הפנימי, אובדן הקולקטיב האנושי כקהילה של משמעות. זוהי מלנכוליה של קיום שאיבד את מרכזו. מלנכוליה של עולם שבו אדם משתקף ביצורים ימיים יותר משהוא משתקף בבני אדם אחרים. ההומור הדק והאירוניה המתמשכת רק מעצימים את האימה שכן הם מזכירים שהטירוף תמיד עטוף בבדיחה, כאילו הקיום האנושי כולו אינו אלא פרודיה עצמית.

כך הופכת המלחמה בסלמנדרות ליצירה טוטאלית: אלגוריה פוליטית, פסיכולוגיה חברתית, מדע בדיוני, מיתוס מודרני, כתב אישום מוסרי, ורפלקסיה עמוקה על טבע האדם. המילים המתארות את היצירה — טירוף, הזיה, דיסטופיה, אלימות מבנית, עיוורון מוסרי, חרדה קיומית, היבריס תרבותי, פרנויה פוליטית, תיעוב מוסרי, ניהיליזם סמוי, מיתולוגיה מודרנית, דקדנטיות מערבית, קונפורמיזם אכזרי, אנרכיה רוחנית, ניכור טוטאלי — אינן רק תיאורים של הסיפור אלא של המבט שהוא מטיל עלינו. במובן זה, הספר אינו רק על המלחמה בסלמנדרות; הוא על המלחמה באדם עצמו, על המלחמה שכל תרבות מנהלת מול הצללים שהיא מייצרת.

זו יצירה שאינה מבקשת להביא גאולה, אלא לחשוף את שקר הגאולה. ומעל הכול — זוהי יצירה שמביטה בנו, באדם בן המאה העשרים ואחת, ושואלת אם למדנו משהו מאז שהסלמנדרות של צ'אפק כבשו את העולם הספרותי. התשובה, כך נדמה, נשארת פתוחה — ובמובן מסוים, מטרידה יותר מכל הדיסטופיות שנכתבו אחריה.

ציון שלי: 10 מתוך 10 מוחלט אבל לא לבעלי לב חלש.
⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿
⣿⣿⣿⣿⡿⣻⣿⣿⣿⣿⣿⣦⣤⡀⠈⠙⢿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿
⣿⣿⣿⣿⠀⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⡇⠀⠀⠈⢿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿
⣿⣿⣿⣿⠀⠹⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⠃⠀⠀⢀⣾⣿⣿⣿⣿⣿⡛⠿⣿⣿⣿⣿⣿
⣿⣿⣿⣿⣦⠀⠀⠉⠛⠛⠛⠋⠁⠀⠀⠀⣾⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⡄⠈⠻⣿⣿⣿
⣿⣿⣿⣿⣿⣷⡀⠀⠀⣠⣴⡶⠶⠶⠦⠀⠈⠛⠁⢿⣿⣿⣿⣿⠇⠀⠀⠙⣿⣿
⣿⣿⡟⢻⣿⣿⠇⢀⣾⡿⠋⠀⠀⢀⡀⣀⠀⠀⠀⠈⠿⠿⠿⠋⠀⠀⠀⠀⢹⣿
⣿⣿⡇⠀⠈⠁⠀⢸⣿⣇⠀⠀⠀⢸⠿⣯⠀⠀⠀⠀⠀⠀⠀⠀⠀⠀⠀⠀⠈⣿
⣿⣿⡇⠀⠀⠀⠀⠀⢿⣿⣦⣀⠀⠀⠀⣿⡇⠀⠀⠀⠀⢶⣤⡄⠀⠀⠀⠀⠀⣿
⣿⣿⣷⠀⠀⠀⠀⠀⠈⠻⣿⣿⣷⣶⣾⣿⣧⣤⣀⣀⡶⠋⠛⠀⠀⠀⠀⠀⢀⣿
⣿⣿⣿⣆⠀⠀⠀⠀⠀⠀⠈⠙⢿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣧⣀⣾⣷⣦⣤⡀⠀⣼⣿
⣿⣿⣿⣿⣆⠀⠀⠀⠀⢠⡄⣠⣾⠟⠙⠛⢿⣿⠿⠿⠿⢿⣿⣿⣿⡿⠁⣰⣿⣿
⣿⣿⣿⣿⣿⣷⣄⠀⠘⢻⡟⠋⠁⠀⠀⠀⢻⣅⡀⠀⠀⠀⠉⠻⠋⢀⣼⣿⣿⣿
⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣷⣦⣄⣀⠀⠀⠀⠀⠐⠛⠿⠀⠀⠀⠀⢀⣠⣶⣿⣿⣿⣿⣿
⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣷⣶⣶⣤⣤⣤⣤⣶⣶⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿⣿

איזה מזל שהוציאו מחדש את הספר הזה בתירגום חדש (של רות בונדי) ובכריכה חדשה, כי אין סיכוי שהייתי מתקרבת אל ההוצאה הישנה והמכוערת להפליא. מה לעשות, בחורה שטחית... אז לבסוף התקרבתי, קראתי ונהניתי להפליא. צ'אפק הצ'כי כתב ב-1934 דיסטופיה או אולי אלגוריה חדה, מקורית ומצחיקה להפליא. הספר כל כך בועט ומעודכן שקשה לי להאמין שהוא נכתב לפני שמונים שנה. האם כה מעט השתנה בעולם? האם נותרנו כאלו יהירים, חמדנים וטיפשים? כנראה שהתשובה היא כן אחד גדול.

התנהלותם המרושעת, הנצלנית והאידיוטית של בני האדם מול הסלמנדרות היא דוגמא ומופת לטיפשות האנושית האינסופית והמתחדשת מדור לדור. לקחי ההיסטוריה לעולם לא נלמדים ואותן טעויות חוזרות על עצמן בענק. יש הטוענים כי באלגוריה שלו צ'אפק התייחס לנאצים ולהתפשטותם האלימה והתוקפנית. אני דווקא ראיתי כאן את ההרס הנוראי של הסביבה הנובע משילוב של חמדנות, תוקפנות ועיוורון מודע להשלכות לטווח ארוך של מעשינו בהווה.
זו כבר קלישאה, אבל כנראה שספר באמת טוב יהיה רלוונטי תמיד או שאולי האנושות היא תמיד אותה אנושות. תהיה אשר תהיה התשובה "המלחמה בסלמנדרות" הוא מעדן ספרותי ערב לחיך ומומלץ ביותר.

"כל אסונו של האדם בכך שנגזר עליו להפוך לאנושות"

אני מקנא, מקנא בסופרים ומשוררים שיכולים להתבונן ולהוציא מילים חדות מתער ומדויקות כל כך, כאלה שמפשיטות את כל הקישוטים ומעמידות את נשוא כתיבתם במערומיו העלובים.
ומסכנה האנושות שנופלת לכוונת חיציו של סופר שכזה.

יש ברומן הזה כל כך הרבה עד שהמחשבות שהוא עורר בי, המילים שרוצות לתאר את הספר וההנאה שהוא מסב, אל תוך הביקורת הזאת, דוחפות ורומסות אחת את השנייה, בהידחקותם אל מחוץ למוח בדרכם אל קצות האצבעות על המקלדת.
הדחיפות והמהומות, של הרעיונות שהוא עורר בי הם כל כך רבות, כל כך עזות עד שלצערי לא אוכל לשתף אתכם בהם מבלי להיחשב כמטורף הפולט בליל של מילים לא מובנות.

ובכל זאת אנסה מספר מילים קצרות, לפשט ולו בשבילי, כדי שאוכל לסדר לי.

"המלחמה בסלמנדרות" של קארל צ'אפק עומד בשורה אחת עם 1984, חוות החיות, גר בארץ נוכריה, מסעות גוליבר, עיר, פרנהייט 451, קץ הילדות, בית מטבחיים 5, ומלכוד 22.
כמו מורות לספרות הכריכה האחורית הורסת את מה שבאמת יש בספר – "... משל לאנושות ערב מלחמת העולם השנייה ..." – למה לקלקל? למה לסגור את המוח? למה לכוון? - הרי יש בו כל כך הרבה יותר, הרבה יותר צחוק, ודמיון, ובדיון, ואמת, והיסטוריה, והיסטריה, ופסיכולוגיה, וטבע, וכלכלה ומה לא בעצם.
ככל שתבוא לספר עם יותר ידע בראש כך יתגלו לך עוד ועוד שכבות ואמירות, וככל שתבוא לספר עם פחות ידע בראש כך תהנה יותר – מלכוד 22 שכזה...

אני לא אספר על מה יש בו כדי לא להיות מורה לספרות שמקלקלת את ההנאה, אבל כן אגיד שאני מקנא – מקנא בבן תמותה כמוני שיכול להתבונן, לנתח, לחזות, לנסח ולכתוב ספר ב-1935 ונשאר על זמני ורלוונטי כמעט 80 שנה אחרי – אפילו הבדיחות (עלינו) מצחיקות כבר 80 שנה ועוד.
מי צריך ללמוד יחב"ל? – צריך פשוט למצוא את הגאונים הללו ולקרוא אותם.

רות בונדי עשתה עבודת תרגום מחודש לעילא ולעילא – תענוג ממש, עם אחרית דבר מאלפת – צירוף המקרים של ה"בונדי" משעשע גם הוא.

אז דווקא לספר שאני יכול לכתוב עליו תילי תילים, החלטתי לקצר ולתת לו לדבר.
אז אם לא ניחשתם עד עתה אני ממליץ עליו מאוד (למרות שברור לי שהוא לא לכל אחד) – ספר מעולה

זה היה עוד יום מסריח, שהתחיל בצורה מסריחה, כאשר הוצאתי את הזבל. בדיוק כשטרקתי את פח הזבל בחבטה רמה, והתכוונתי לשוב לדירתי, קול קרא בשמי.
הסתכלתי ימינה, הסתכלתי שמאלה. אבל לא ראיתי אף אחד.
"הי אייל! אייל! מה קורה? מה נשמע?" שוב קרא לי אותו הקול.
"מה זה? מי זה? איפה אתה נמצא? הראה את עצמך!" הייתי מבולבל, ולקולי נלוותה אף נימת חרדה קלה.
"זה אני, סלמון, השכן שלך מקומה 4. אני פה מולך, מול הפרצוף שלך!" ענה הקול.
הבטתי מולי, אך גם עדיין עיניי לא הצליחו להבחין במקור הקול. "תוריד את המבט שלך למטה" הורה לי הקול. "עוד למטה, עוד קצת למטה, עוד טיפטיפה למטה, עוד טיפ-טיפ-טיפ-טיפ-טיפה למטה... הו, יופי, מצויין! עכשיו אתה רואה אותי?"
"כן" אמרתי. "אני רואה אותך מצויין"
הוא עמד מולי, סלמנדרה קטנה עם שקית זבל קטנה פי כמה משלי, וזרק אותה לפח קטן פי כמה יותר מפח הזבל שלי (כנראה פח זבל שהעירייה הנגישה במיוחד לסלמנדרות כמו סלמון).
אז סלמון, כפי שהבנתם, הוא בעצם סלמנדרה, והוא גר בקומה הרביעית יחד עם איש צעיר וחביב, אך שתקן. הבעלים, שמו אבי (אבל כולם קוראים לו אברהם), הוא רווק שחי לבדו, לקח את סלמון הסלמנדרה תחת חסותו, כדי שיבצע עבורו את מטלות הבית, בזמן שהוא נמצא בעבודה, כמו הוצאת הזבל שנעשית כרגע, ובמקצוענות רבה יש לומר, על ידי סלמון.
האמת היא שבמקור לא קוראים לו בכלל סלמון. כאשר הוא בקע מהביצה, ההורים שלו החליטו לקרוא לו, כמו ליתר אלפי אחיו ואחיותיו, שבקעו מהביצה בהפרשים של כמה דקות עד כמה שניות זה מזו, בשם "סלמנדרה", ובכך להיפטר מהכאב ראש הזה של בחירת שמות לאלפי הילדים שלך. אבל סלמון שלנו רצה להרגיש שהוא מיוחד, אז הוא קרא לעצמו "סלמון". הוריו זעמו על השינוי ועל הזילזול שלו בהוריו, והעיפו אותו מהאגם המשפחתי. מהלך זה הסתדר מצויין לאבי/אברהם השכן מהקומה הרביעית, שאימץ אותו לעצמו, והחזיק אותו בתוך אקווריום קטן, שהוא מן תחליף לאגם הגדול שבו עברה ילדותו, וכל זמן שהוא לא יוצא לבצע מטלות בבית ומחוץ לבית, הוא נח לו בתוך האקווריום, אז הוא ממש מבסוט מהעיסקה.
"אז... מה קורה?" סלמון הסלמנדרה קטע אותי מהרהוריי.
"אני בסדר, מה איתך?" עניתי. "חחח, ראית כמה זמן לקח לי להבחין בך?"
"חחח כן, האמת היא שאני די רגיל לזה. בתיכון, כל הילדים הציקו לי וקראו לי 'הגמד'. מה שמוזר, זה שביסודי המצב הזה בכלל לא היה קיים, כי ביסודי כולנו היינו בערך באותו הגובה. אבל כשהתחלנו להתבגר ולעלות כיתות, כל הילדים בכיתה החלו לצמוח באיזה 50 סנטימרים , ואילו לי נוספו בקושי כמה מילימטרים - ואז, קרה מה שקרה, וכך הייתי הגמד של השכבה" אמר סלמון הסלמנדרה בדיכדוך, ואכן נראה היה כאילו הוא שוקע פתאום עמוק אל תוך זיכרונות לא נעימים מהעבר.
"ובנוגע לשאלה השנייה שלך" הוא התעורר באחת "אז עכשיו הרבה יותר טוב מהתיכון, ברוך השם".
"אה, יופי" אמרתי, ושתקנו זמן מה. לאחר מכן החלטתי להציל את השתיקה המביכה: "הי, מה דעתך שניפגש אתה ואני השבוע אצלי בבית? אנחנו יכולים לשחק ביחד GTA - זה משחק כזה שבו אתה העבריין, והתפקיד שלך הוא להשמיד את האנושות. שמעתי שהסלמנדרות פשוט מתות על המשחק הזה!"
"אני אכן מת על המשחק הזה!"סלמון צעק בהתלהבות, שנעצרה אחר כך באחת. "אבל... לצערי לא נוכל השבוע להפגש. לפני שבוע התחלתי לעשות צעד נוסף בקשר לקריירה שלי, שהסתכמה עד עכשיו בעבודות בית פשוטות שכל סלמנדרה יכולה לעשות, עבור אברהם הבעלים שלי, ונרשמתי לאוניברסיטה, עשיתי מבחנים ולא תאמין, אבל התקבלתי! אז מה שקורה זה שמחר אני עובר לגור במעונות של האוניברסיטה יחד עם עוד כמה סלמנדרות מחוננות כמוני, ואני אחזור לפה מעכשיו רק בסופי שבוע. אז אם לא יהיו לי מבחנים או עבודות בשבוע הראשון, אני אשמח להפגש איתך ולשחק ב-GTA!"
"אוקיי, מעולה! בהצלחה בלימודים!" אמרתי לו בחיבה.
"תודה רבה לך!" אמר סלמון, ומשהו דמוי חיוך הופיע על הפרצוף שלו (ברצינות, מישהו יודע איך בדיוק יודעים שסלמנדרה מחייכת?). "אגב" הוא הוסיף בטון חושש "שמעתי שבניגוד למעונות של הסטודנטים בני האדם, אצלנו במעונות של הסלמנדרות, אין הפרדה בין זכרים לנקבות. עכשיו, תאר לעצמך לאילו צרות הדבר יכול לגרום? אני מדמיין את עצמי, רוכן על שולחן העבודה שלי, מנסה לכתוב איזושהי עבודה, וכל מה שהזכרים והנקבות שיחד איתי בתוך החדר עושים, זה להשריץ ולהשריץ עוד ביצים! אתה לא סלמנדרה, ולכן אתה גם לא מסוגל להעלות בדימיונך כמה בלתי נסבל הרעש יכול להיות שם, שיוציא אותי מהריכוז! אני ממש אבל ממש מקווה שיהיה לי מזל, ואני אתקע עם זוגות נשואים שלא בוגדים. או בסלמנדרות שהתגרשו, וקיבלו טראומה מהמין השני. או שפשוט, וזה הכי קל, שיעשו חוק שיפרידו בין זכרים לנקבות במעונות הסטודנטים כמו אצלכם".
סלמון עצר את שטף הדיבור, והוסיף: "טוב נו, מה אני משגע לך את השכל? יש פה שמש נורא חזקה, ולי בתור סלמנדרה מאוד קשה להיות זמן ממושך בשמש, ואנחנו כבר עומדים ומדברים פה שעה, ויש לי עוד משימות לעשות, אז יאללה, בוא וניכנס לבניין!"
במעלית, לפני שכל אחד מאיתנו עלה לדירתו, סלמון פנה אליי: "אתה יודע מה שכחנו לעשות?"
"מה?"
"לחיצת יד של פרידה"
"אבל... לכם הסלמנדרות אין ממש ידיים"
"אוי! נכון, שכחתי! יא-אללה, אני כזה סתום. נמצא שעות על גבי שעות בחברת בני האדם, שחשבתי פתאום שיש לי את היכולת האנושית ללחוץ ידיים" ואז הוסיף: "אבל מה שכן, אתה יכול ללטף לי את הרגל במקום"
אז ליטפתי את הרגל שלו, שמגעה היה קר ומחוספס. גופו של סלמון נדם, ורק העין שלו הסתובבה סביב סביב במן טירוף כאילו היא משגיחה על מעשיי.
ואז נפרדנו זה מזה, ובכך נגמרה שיחתנו לבוקר מסריח זה.

***

כך היו יכולים להיראות חיי היום יום שלי, אם הייתי חי בתוך האלגוריה "המלחמה בסלמנדרות" שחיבר קארל צ'אפק.

נכון שכל הקטע שכתבתי, מתחילתו ועד סופו, נראה לכם לא אמיתי? דמיוני. פסיכי. מגוחך מאוד. מצוץ מן האצבע. פשוט זילזול באינטיליגנציה של הקוראים.
תקראו לזה איך שבא לכם, אבל אתם צודקים בהחלט.

אלא שאצל קארל צ'אפק שלנו, שכתב בספרו גם הוא על סלמנדרות שעושות דברים שהם מעבר להיגיון האנושי, וגם מעבר להיגיון הסלמנדרי, זה נראה לגמרי אחרת.

כי גם אם אצל צ'אפק יש בספר רגעים שנראים מגוחכים ומעוררי גיחוך, הזויים, לא נורמליים, ולא מכבדים שום ספרות מכובדת באשר היא על מלחמת העולם השנייה - לצ'אפאק יש את היכולת לכתוב על אירוע לא מציאותי, בצורה כזו שתידמה לנו כמציאותית.
הוא כותב בכזו אמינות, בכזה פירוט, על העולם הזה של הסלמנדרות ובני האדם. כך למשל, בחלק השני של הספר, הוא מביא מחקר אודות הסלמנדרות האלה. במחקר זה, הוא מציין פרטים רבים, שאף מתווספים אליהם פרטים נוספים, אותם הוא מוסיף בהערות שמסומנות בכוכבית. מה שמדהים במחקר הזה, שאף על פי שהוא נראה כמו מחקר אמיתי ורציני, הוא לא באמת היה קיים מתישהו, וכל הפרטים שבו, נכתבו מדמיונו הקודח והריאליסטי של צ'אפאק. זה מדהים! פשוט מדהים. אתם צריכים לקרוא את זה כדי להבין.
ועל כן, כבר על זה, מגיעים לספר 5 כוכבים.
כמו כן, הוא כתוב בצורה הומוריסטית מדי פעם (אבל מודה שלקח לי קצת זמן להבין את ההומור הזה, שעל פי הכריכה האחורית, נקרא: "הומור צ'כי"), הוא משלב בין דימיון וריאליזם בצורה גאונית ממש, וגם מבחינה ויזואלית הוא עושה את העבודה.

הספר הוא אלגוריה (משל) על האנושות.
מה שמתחיל בתור סלמנדרות שמעניקות פנינים לבני האדם ויודעות לחקות את דיבוריהם - הופך מהר מאוד לסלמנדרות שמשתלבות בכמויות אדירות במגוון תחומים כמו התעשייה והייצור, ההשכלה ועוד. והאנושות, כתוצאה מכך, עוברת שינויים ותהפוכות שהיא מעולם לא חוותה כמותם. לטובה, ולרעה. (אבל בעיקר לרעה).
הרומן מעביר ביקורת נוקבת על האנושות בכל גווניה - כמו למשל על השאיפה לכוח (שבמקרים כאלה, המוח שואף לאפס). הוא גם מעביר ביקורת על האנושות לפני פריצתה של מלחמת העולם השנייה. הסלמנדרות משולות לנאצים, שעלו לשלטון בבחירות דמוקרטיות לחלוטין ובהסכמת האומה, אשר העניקה להם את הכוח לידיים, ובסוף הם השתמשו בכוח לרעת כולם, גם למי שהצביע בעבורם.
ראיתי את המשל הזה בעוד כמה דרכים וצורות, שאינן קשורות למלחמת העולם, אבל כן קשורות לאנושות. כמו למשל, שהספר הוא משל להתחממות הגלובלית: בהתחלה - המהפכה התעשייתית שהביאה תקווה לאנושות וגם תחושה של עידן חדש שמופיע. ובהמשך - הנזקים, ההתחממות הגלובלית שבאה ותקפה כמו בבומרנג את האנושות.

לסיכום - ספר שהוא אולי מגוחך במהותו, אך כזה שמסתיר מאחוריו סיפור שהוא ממש לא מגוחך, למרבה הצער.

הציניות נוטפת מכל משפט בספר הזה וזולגת בין האצבעות של הקורא. אין רעיון שהספר לא לועג לו: גזענות, לאומנות, ליברליזם, מדע, דת, אמנות, סוציאליזם, קפיטליזם, קדמה וסתם שטחיות בנאלית. החלק הראשון של הספר לועג לכולם יחד באותה מידה. כל אחד יכול למצוא את עצמו באחת הדמויות הנלעגות בחלק הראשון.
החלק השני היה קשה ולא נוח לקריאה. ההפניות לנספחים והערות גורמים לקורא לחזור קדימה ואחורה עד שהוא מתבלבל, או שאולי זאת המטרה. הוא גורם לשעמום, שאננות. עוד ידיעה בעיתון, עוד כתבה, עוד פרוטוקול של ועידה בינלאומית כלשהי... איפה העלילה? איפה המלחמה?
**זהירות, ספוילר** החלק השלישי הוא מה שגרם לי, בסוף, לתת לספר 5 כוכבים, רק על האגרוף בבטן שקיבלתי ממנו. פתאום ביום בהיר אחד הסלמנדרות מופיעות. הן יוצאות ממחילות שחפרו במשך שנים מתחת לערים, מחילות שממוטטות את המדינות אחת אחרי השנייה. הן, הזרות, שהובאו לעולם המערבי כחלק מכיבושיו כדי להוות כוח עבודה זול, אבל תמיד הוגלו לשכונות התת- ימיות ואף פעם לא השתלבו או רצו להשתלב בו מתרבות והן צריכות יותר מקום. זה הכל. ארה"ב מותקפת ראשונה, אבל מכחישה כדי לא לגרום לפאניקה. אחריה סין, אבל למי אכפת אם מיליון סינים נהרגו? (ציטוט מהספר), ואז מגיע תורה של בריטניה. והיא לא מוותרת. היא נלחמת בהם לבדה. היא זועקת לעזרה מהעולם, אבל במקום זה סופגת ביקורת כי החוק הבינלאומי לא מאפשר פגיעה בבע"ח, כי לסלמנדרות יש חשיבות כלכלית, כי אין מספיק הוכחות משפטיות שהן אשמות ועוד... נגררת מועדה לכינוס בזמן שעריה קורסות עד שבסוף לא נשאר ממנה כלום. ואחריה צרפת, גרמניה, רוסיה, ברזיל ועוד...
הספר הזה נכתב בין 2 מלחמות העולם. הסופר נפטר ב-1938, קצת אחרי שראה את צ'כוסלובקיה מופקרת לידי הנאצים משיקולים פוליטיים.
לא נראה לי שאני צריכה להסביר למה הספר הזה זעזע אותי כל כך בתקופה זו...

״נשאלת השאלה: האם האדם מסוגל להיות מאושר, האם היה מסוגל לכך אי פעם? האדם בוודאי, כמו כל יצור חי, אך לא האנושות״.
״ליצור אנושות אחת וסדר אחד לכל בני האדם, האומות, המעמדות והרמות. זו הייתה איוולות אצילת נפש.״


ספר ציני ביקורתי ברמה הגבוהה ביותר, נכתב בשנת 1938 והוא כל כך מתאים למציאות היום.ֿ
הספר מתאר מצב שבו מתגלה זן חדש של סלמנדרות שניתן להכשיר, לאלף, ללמד ובעיקר לנצל.
כמובן שזה יגיע למצב שבו הגולם מתהפך על יוצרו - במקרה הזה המתגלה על המגלה.
הספר מחולק ל3 חלקים - הראשון והאחרון רומנים ואילו החלק האמצעי כתוב בצורה עיתונאית - המכילה עולם שלם של ״עובדות״ אוודת האווירה בעולם סביב אותה תקופה.

הספרות הצ'כית עניינה אותי תמיד. ואז אמר לי ידידי הטוב - רוצה להבין את מקומה של התרבות הצ'כית באירופה ואת תרומתה לעולם? קרא את "המלחמה בסלמנדרות". עכשיו אני מודה לו על המלצתו.
זהו ספר אוונגרדי, ובוודאי היה כזה כשנכתב בשנת 1935. מעבר להיותו מבשר תמורה (בסגנונו, בבחירת העלילה ובחשיבתו החדשה) בספרות האירופית והעולמית, הוא מעין ספר נבואי המצליח לנבא את התנהגות בני האדם במצבים שונים. לפני "החופרים מעזה", למשל, הוא מנבא איך אנשים באירופה לא יכולים לישון כשהם בטוחים מתחת לביתם נחפרות מנהרות. איך המנהרות משמשות לפיצוץ חלקי קרקע ועוד.
גדולתו של צ'אפק היא בניבוי ההתנהגות של כל עם ומדינה כאילו מדובר בנוסחאות מתמטיות - אנגליה "תעמוד על כבודו של הג'נטלמן האנגלי" הצרפתים ידברו על אנגליה כבת ברית קרובה אבל יחפרו בתעלת לה-מנש, הגרמנים ימותו זקופים ויאמצו את הרעיון של הסלמנדרה הנורדית שהיא "גזע עליון" הנעלה על פני הסלמנדרות האחרות, איש לא ישמע את הסינים ועוד. הקפיטליזם הפרטי והלאומי יכריע (הסלמנדרות קונות המון, הן עבודה זולה, הן מציעות לשלם בזהב). האיגודים המקצועיים יפעלו נגד העמים בתוכם הם יושבים כשיציעו תמיכה אוטומטית בקפיטליסטים. שוב תהיה סיבה לגזענות האמריקאית ושריפת הכושים, וכולם יהיו צבועים ומתחסדים. יכולת הניבוי שלו מדהימה ומטרידה. לא למדנו כלום.
והספר כתוב בהומור ציני מושחז ודוקר, עד כדי תענוג. ההמחשות של התדרדרות המין האנושי בעימות תוך שימוש ב"קטעי עתונות" - מופלאות. אתה קורא את התרחיש הנורא ולא יכול שלא לחייך מפעם לפעם על הצליפות המדוייקות של צ'אפק.
והשאלות הגדולות לא נדחקות לפינה. צ'אפק שואל בקול רם וברור האם אנחנו נצטער על אובדן האנושות. והשאלה ותשובותיה השונות נשארת תלויה באוויר.
יצירת מופת - ללא כל ספק!

קניתי את הספר לאחר כבר שקראתי שני ספרים של צ'אפק, והתרשמתי מהרמה של הכתיבה שלו, שמצליחה לדבר על נושאים רציניים בשפה פשוטה(לכאורה) ועם המון הומור. משהו דומה לזה אני מכיר רק אצל קישון.
בכל זאת מעט התאכזבתי כשגיליתי שהשלד העלילתי של הסיפור כמעט זהה לספרו השני "בית חרושת למוחלט"- וממבט ראשון היה נדמה שגם התוכן זהה, במיוחד לאור העובדה שבשניהם המסר ההומניסטי מאוד דומיננטי. אך לאחר מבט שני ניתן לראות שחצי הביקורת של צ'אפק מכוונים בכל ספר לקבוצה שונה של אנשים: ב"מלחמה לסלמנדרות" צ'אפק יורד על הרדידות והשטחיות של כל הקבוצות הפרגמטיות וקונפורמיסטיות שבחברה: עיתונאים, תעשיית הקולנוע, נובורישים, תעשיינים שמעוניינים רק ברווחים בלי שיהיה להם מושג מה הם מבצעים בפועל(אף אחד מהם לא טורח לברר כיצד נראית אפילו סלמנדרה במציאות), וכן- גם מדענים והוגים שיותר חשוב להם הפרסום מאשר עבודת מחקר רצינית. "בית חרושת למוחלט" תוקף למעשה באופן מפתיע דווקא את הקבוצות האידאליסטיות!!- צ'אפק מבקר אותם בכך שכל אחד מהם חושב שהאמת מצוייה רק אצלו, כשלמעשה כל אחד מהם מחזיק רק 'קרע מהצעיף האלוקי האינסופי'- ז"א האמת שלהם תמיד תהיה חלקית, אפילו היא נכונה. לכן שני הספרים משלימים למעשה זה את זה במסר משותף מכיוונים שונים.

ספר מדהים שאוטומאטית נכנס לרשימת הספרים הטובים ביותר שקראתי. פרט לכל העניין הפוליטי והביקורת החברתית הנוקבת, שעליהם נשפכו פה מיליפ כמו מיים, הספר פשוט מעניין. הכתיבה של צ'אפק קולחת וזהו מקרה קלאסי של ספר שלא תירצו להניח מהיד. מעבר לעלילה הסוחפת הספר יעלה גם בציניקנים הגדולים שבכם כמה שאלות מאד נוקבות על החברה האנושית, יחסי הכוחות הפוליטיים בעולם ועל טבע האדם עצמו, את כל זה הוא מצליח לעשות בלי שמץ של פלצנות ועם המון הומור. בנוסף, הספר מכיל כמות לא מבוטלת של משפטים מבריקים ששווה לשנן ולקחת עליהם קרדיט (הספר לא כל כך מוכר) בויכוחים עם חברים, שיחות שישי או סתם בימים קשים יותר. מומלץ מאד!