דני דידרו, גאון מחשבתי שהקדים את זמנו במספר עשורים אם לא מאות.
כאשר חושבים על עידן הנאורות, השמות הראשונים שעולים בדרך כלל הם וולטר, רוסו או מונטסקייה. אך ככל שמעמיקים בתקופה מתברר שאחת הדמויות המרתקות, הנועזות והמודרניות ביותר הייתה דני דידרו. במובנים רבים, דידרו לא היה רק בן תקופתו; הוא היה אדם שנדמה כי נשלח בטעות מאתיים שנה אחורה אל המאה השמונה-עשרה. רבים מרעיונותיו, סגנון כתיבתו, יחסו למדע, לספקנות, לפסיכולוגיה ולחירות המחשבה נשמעים בני זמננו יותר מאשר בני דורו. כבר בצעירותו החל להתרחק מן האמונה הדוגמטית והוא נמשך לספרים, לשאלות, לוויכוחים אינטלקטואליים ולרעיונות חדשים שהחלו לנוע באירופה כמו רוח בלתי נראית. דידרו עבר לפריז, העיר שהייתה אז המעבדה הגדולה של המחשבה האירופית. פריז של המאה השמונה-עשרה הייתה עולם רוגש של בתי קפה, סלונים ספרותיים, מדענים, פילוסופים, משוררים ומורדים אינטלקטואליים, שם עיצב את עצמו מחדש. בתחילה דידרו חי בעוני ממשי עד שפילס דרכו למעלה וחי בדומה לרוסו על קצבאות של האצולה. מה שהוביל לתופעה שידועה היום כאפקט דידרו.
בתחילה הוא תרגם ספרים, כתב מאמרים מזדמנים, נאבק לפרנס את עצמו והתקשה לבסס את מעמדו. אולם דווקא החיים בשולי החברה האינטלקטואלית אפשרו לו לפתח עצמאות מחשבתית נדירה. הוא לא היה כבול למשרה אקדמית, לא לחצר מלכותית ולא לממסד דתי. במובן מסוים הוא היה אינטלקטואל חופשי לפני שהמושג הזה בכלל התקיים.
הישגו הגדול והידוע ביותר היה: האנציקלופדיה שכתב יחד עם ד׳אלמבר. הרעיון של לאסוף את כלל הידע האנושי הידוע בזמנו ולארגן אותו במפעל אחד עצום היה בלתי נתפס בשעתו והוא כתב כ-7000 ערכים וכך למורת רוחם של אנשי הכנסיה הערך אלוהים יכול היה לעמוד לצד ארנבת. בכל אופן, מדובר באחד המיזמים האינטלקטואליים החשובים בתולדות התרבות המערבית. זו לא הייתה אנציקלופדיה כמו שאנו מדמיינים כיום אלא ספר של רעיונות פילוסופיים, היסטוריים ומדעיים ולא סתם עיון אלפביתי במושגים.
מאחורי הערכים היבשים לכאורה הסתתרה השקפת עולם חדשה. דידרו וחבריו ביקשו להעביר את מרכז הכובד מן הסמכות אל התבונה, מן המסורת אל הביקורת, מן ההתגלות אל החקירה. הם ביקשו לומר לאדם הפשוט: אינך חייב לקבל אמת משום שמישהו בעל סמכות אמר אותה. אתה רשאי לבדוק, לשאול, להטיל ספק.
הרשויות שהבינו היטב את הסכנה החלו לפעול כנגד ההשכלה המדאיגה והכנסייה אסרה חלקים מן הפרויקט ויחד עם השלטון הצרפתי הם ניסו שוב ושוב להפסיק את פרסומו. דידרו נחקר, נרדף ולעיתים אף נאלץ לעבוד בחשאי. בשלב מסוים נכלא דידרו בטירה בשל הספרון שעליו אדבר כאן: מכתב מן העיוורים לאלו הרואים שאינו קשור לאנציקלופדיה למיטב ידיעתי.
מבחינה פילוסופית קשה לסווג את דידרו. הוא לא היה אתאיסט פשוט אך ברור לי שהוא קרא את שפינוזה. הוא גם לא היה מאמין במובן המסורתי מן הסתם. הוא לא היה חומרן צר במובן המכני, אך גם לא אידיאליסט. הוא נע ללא הרף בין עמדות, בחן אותן, ערער עליהן והמשיך הלאה. אולי זו הסיבה שהוא נראה כה מודרני עד היום שכן הוא לא חיפש מערכת סגורה אלא תהליך בלתי פוסק של מחשבה. רבים מכתביו החשובים ביותר לא זכו לפרסום רחב במהלך חייו והוא כתב למגירה ביודעו שבני זמנו לא יבינו אותם. בני דורו הכירו אותו בעיקר כעורך האנציקלופדיה; הדורות הבאים גילו בהדרגה גם את הסופר, המבקר, ההוגה והנסיונאי הספרותי.
כאשר מביטים לאחור, דידרו נראה פחות כפילוסוף של הנאורות ויותר כמבשר של המודרנה עצמה. הוא האמין בחופש מחשבה אך חשד בוודאות; העריץ את המדע אך הכיר במורכבות האדם; רדף אחר ידע אך ידע שכל תשובה מולידה שאלות חדשות. אולי משום כך הוא ממשיך לדבר אל קוראים בני זמננו בעוצמה כה גדולה. אגב, דידרו היה חבר קרוב (עד שלב מסויים) של רוסו אך בין השניים היו יחסי הערכה-שנאה בולטים. זה בלתי נתפס שהשניים היו יושבים פעם בשבוע באופן קבוע בבית קפה פריזאי ומדברים על העולם.
כעת לספרון המופלא הזה:
מכתב על העיוורים לשימושם של הרואים מנוסח כמכתב מדידרו לאשת אצולה שהייתה ידידה ותומכת שלו. דידרו מנסה להסביר לה את העולם דרך עיני העיוור. לכאורה מדובר בחיבור פילוסופי העוסק בשאלה פשוטה: כיצד תופס אדם עיוור את העולם? אך למעשה זהו אחד הטקסטים החתרניים ביותר של המאה השמונה-עשרה, מתקפה מתוחכמת על ודאות, על סמכות ועל האמונה כי האדם רואה את המציאות כפי שהיא.
האירוניה הראשונה של הספר טמונה כבר בכותרתו. דידרו אינו כותב על העיוורים עבור העיוורים. הוא כותב על העיוורים עבור אלו הרואים. כלומר, העיוור אינו מושא המחקר אלא המראה שבאמצעותה נבחן האדם הרואה. השאלה האמיתית איננה כיצד חי העיוור, אלא עד כמה בטוחים הרואים שהם אכן רואים ולכן בעיני הספר הקדים בהרבה את זמנו. דידרו מבצע כאן מהלך שמזכיר מאוחר יותר את ניטשה, את הוסרל ואפילו את פוקו. הוא מערער על מה שנראה מובן מאליו. הוא לוקח את החוש שהפך לשליט הבלתי מעורער של התרבות המערבית: השיפוט שדרך הראייה ומציג אותו כנקודת מבט אחת בלבד מתוך אפשרויות רבות.
העיוור אצל דידרו אינו אדם חסר עולם; הוא אדם שבונה עולם אחר פשוט וזה הבדל עצום. במשך מאות שנים נטתה הפילוסופיה לראות בעיוורון חסר, פגם, שלילה של שלמות אנושית. דידרו מציע מחשבה נועזת בהרבה: ייתכן שכל אחד מאיתנו כלוא בתוך מבנה החושים שלו. העיוור אינו קרוב פחות למציאות; הוא פשוט פוגש מציאות אחרת. מבחינה ספרותית, זהו אחד הדברים היפים בחיבור שכן דידרו אינו מסתפק בטיעונים מופשטים. הוא מתבונן באנשים ממשיים, בחוויותיהם, בדרכי החשיבה שלהם. הוא כותב כפילוסוף, אך גם כסופר. האדם איננו דוגמה לרעיון; הרעיון צומח מתוך האדם.
כאשר קוראים את הספר כיום, קשה שלא לחוש עד כמה הוא מבשר את הספרות והפילוסופיה המודרניות. יש בו משהו שמזכיר לי את קפקא בתחושה: אותה קריסה של הקרקע המוצקה שמתחת לרגליים. לפתע הדברים שנראו טבעיים לחלוטין נעשים מוזרים. הראייה עצמה הופכת לבעיה פילוסופית. אך נדמה לי שהרובד המעניין ביותר בספר נמצא במקום אחר. זהו למעשה ספר על צניעות קוגניטיבית שכן הראיה שקרנית היא. דידרו מבקש להזכיר לנו שכל אדם חי בתוך בית כלא של תפיסתו. אנו נוטים לחשוב שהעולם הוא כפי שאנו חווים אותו, אך אין לנו דרך אמיתית לצאת מחוץ לעצמנו כדי לוודא זאת. העיוור חושף את הסדק הזה. הוא מראה שהמציאות אינה ניתנת לנו באופן ישיר אלא מתווכת תמיד דרך הגוף, החושים והשפה.
מבחינה אלגורית אפשר לראות את החיבור כולו כמשל על המצב האנושי. העיוורים והרואים אינם שתי קבוצות נפרדות שכן כולנו עיוורים ביחס למשהו. לכל אדם יש גבול שמעבר לו תפיסתו חדלה לפעול והוא פועל על פי ידע שהועבר לו. יש עיוורון של החושים, יש עיוורון של התרבות, יש עיוורון של האמונה, ויש עיוורון של התבונה עצמה. אי אפשר שלא לראות את הקשר של דידרו למשל המערה של אפלטון שם האסיר לא רואה את העולם כפי שהוא אך הבעיה של דידרו היא שגם אם תצא מהמערה, לא מובטח ואפילו מובטח שלא! תראה את העולם באופן נכון שכן, אין מבט אלוהי שממנו ניתן לראות את העולם כפי שהוא באמת. יש רק נקודות מבט שונות, חלקיות וזמניות.
זו גם הסיבה שהספר עורר שערורייה בזמנו ודידרו נכלא במגדל של טירה ידועה לשמצה עד שחבריו ורוסו בינהם הצליחו לשחרר אותו במאמץ לא קטן.
מאחורי הדיון בעיוורים הסתתר דיון מסוכן בהרבה: אם החושים אינם מעניקים ודאות מוחלטת, ואם תפיסת העולם שלנו תלויה במבנה הגוף שלנו, מה מעמדה של כל אמת מוחלטת? ומה מעמדה של הדת המבססת את עצמה על ודאויות כאלה?
השיחה בין העיוור לקראת מותו והכומר היא אקסטזה מחשבתית נדירה.
מהו היפה? כך כתב דידרו: ״כשהעיוור אומר ״זה יפה״ הוא איננו שופט, הוא רק מוסר את שיפוטם של הרואים: וכי מה עושים שלושה-רבעים מהאנשים המביעים דעה על מחזה שראו, או על ספר שקראו? היופי איננו אלא מלה בשביל העיוור כל עוד נפרד הוא מן התועלת. ועם חוש אחד פחות, מה רבים הדברים שתועלתם נעלמה ממנו! כלום אין העיוורים ראויים עד-מאוד לרחמים על שאין היפה עבורם אלא הטוב! היתרון היחיד שמפצה אותם על אובדן זה, הוא שיש להם אידאות על היפה, שהן אמנם צרות יותר, אך עם זאת נקיות יותר, מאשר אלה של פילוסופים גלויי עיניים שטיפלו בנושא באריכות מרובה.״
הוא ממשיך וטוען: ״אדם שלא ראה בעיניו אלא יום או יומיים כל חייו והפך עיוור, אילו נקלע אל תוך עם של עיוורים, מוטב לו שישתוק, שאם לא אכן יחשבוהו למטורף. הוא יבשר להם בכל יום על איזושהי תעלומה חדשה, שלא תהיה תעלומה אלא להם, ושהחכמים יהיו אסירי תודה שלא להאמין בה. וכך, המגנים את הדת, כלום לא יוכלו להפיק תועלת מרובה מחוסר-אמונה נחוש כל כך בהשקפותיו, ואפילו כה צודק מבחינות מסוימות, ועם זאת בעל יסודות רעועים כל כך? אם תתני לרגע דעתך להנחה זו, היא תזכיר לך את ההיסטוריה ואת הרדיפות של אלה שמזלם איתרע להם לפגוש את האמת בתקופות החשיכה, ושחוסר שיקול דעת הביאם לגלות אותה לבני-זמנם העיוורים, אשר מביניהם לא היו להם אויבים אכזריים יותר מאלה, שלפי מצבם וחינוכם דומה שצריכים היו להיות הפחות מרוחקים מהשקפותיהם.״
בעיניי, גדולתו של המכתב של העיוורים היא בעצם העובדה שהוא הופך את הרואה לחסר ביטחון בראייתו. זהו ספר שמצליח לבצע פעולה נדירה: הוא מטיל ספק באופן שבו אנו מבינים את עצם האפשרות של ידיעה. כאשר מסיימים את המכתב העיוור כבר אינו נראה כדמות שחסר לה משהו. להפך, במובנים מסויימים הוא עולה על הרואה חד-משמעית. הוא נעשה שליח פילוסופי המגיע כדי להזכיר לרואים שגם הם חיים בתוך חשכה מסוימת, גם אם עיניהם פקוחות לרווחה.
והנה ציטוט נהדר בהקשר של העיוור והרואה: ״עלה בדעתנו לשאול את העיוור, אם היה שמח לו היו לו עיניים: ״אילו לא משלה בי הסקרנות אולי הייתי שמח בעיניים״, אמר, ״אך מאחר וסקרן אני, הייתי מעדיף זרועות ארוכות: דומני, שאלו היו מלמדות אותי טוב יותר את נפלאות הטבע ומה שקורה בירח לדוגמא יותר מאשר עינכם או הטלסקופים שלכם, ויתר על כן, העיניים חדלות לראות קודם שהידיים מפסיקות לחוש מפאת הגיל. לכן, מוטב אפוא לשכלל את איבר החישה שיש לי מאשר לתת לי את זה שחסר לי.״
הציון שלי 10/10
אם דברי לא הבהירו מספיק את הנאתי מהספר, טחו עינכם מראות את דבריי
![הזקן והים [מהדורת 2001]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers0/1615.jpg)
