ספר טוב

הביקורת נכתבה ביום רביעי, 7 בדצמבר, 2022
ע"י עמיחי
ע"י עמיחי
גדלתי הרחק ממחוזות השמאל האדום שבליבת הספר המעניין הזה.
אבא שלי בא ממשפחה תל-אביבית של ציונים כלליים ואמא שלי ממשפחה רמת-גנית של המזרחי (מפד"ל). אולי דווקא בגלל זה אני משתדל מדי פעם "להשלים את הפער" ולהתוודע כמיטב יכולתי אל עולמות ישראליים מקבילים.
בספריו הקודמים והמוצלחים השכיל ענברי לספר את סיפוריהם של אנשים ספציפיים "קטנים", ולשקף באמצעותם סיפור גדול בהרבה.
הפעם האנשים הספציפיים הם מנהיגיו של השמאל האדום הישראלי, חסידי הסוציאליזם שראו בברית המועצות את האם הגדולה של האנושות המתקדמת ושל המימוש הציוני במיטבו.
ענברי מבליט לא רק את אישיותו המיוחדת של כל אחד מן המנהיגים - יצחק טבנקין, מאיר יערי ומשה סנה - אלא גם את הסנטימנט האידאולוגי-רעיוני הייחודי של כל אחד מהם שגרם להם לחלוק זה על זה, ולבסוף להתרחק זה מזה.
אצל טבנקין מובלטת חולשתו לנשים - "בעיה" מוכרת - ונגם טייתו לברברת אידאולוגית מתישה ומעייפת.
הקמת "סמינר אפעל" מוצגת כפיתרון לנטייה זו. עצוב וקומי כאחד.
הציונות שלו הייתה מפוכחת, בוטחת וממוקדת בגורל היהודים בארץ. ודוק: היהודים ולא הערבים, היהודים ולא העולם המתקדם.
אצל סנה מובלטות יכולתו הרטורית הגבוהה שהילכה קסם על תומכיו ומתנגדיו כאחד, ובעיקר הליכתו המפתיעה, הבלתי מוסברת, אל הקצה השמאלי, ועד פלירטוט של ממש עם ברית המועצות בואכה בגידה במדינת ישראל. ענברי רומז הרבה בעניין זה אך לא חותך ופוסק בו.
מאיר יערי "מקבל טיפול" מקיף יותר. ברוב הספר ענברי מאיר אותו באור מגוחך.
הצורך של יערי להנהיג, לשלוט, להוביל, סובל באופן קבוע מנחיתות מול אנשים מוכשרים ומוצלחים ממנו, אך המוטיביציה הכבירה שלו מצליחה להנחיל לו נצחונות ברוב הפעמים.
ענברי לא מהסס להציג גם את עיוורונו של יערי כלפי צביעותו שלו בנוגע למנעמי החיים שנעטפו באצטלה קורבנית ומתמסכנת.
דמויות נוספות מן הגלריה הציונית חולפות בסך, אם זה בן גוריון שאי אפשר להימנע מן ההשלכות של מנהיגותו והחלטותיו כשאתה במפלגה נבדלת ממנו, ואם אלה דמויות כברל כצנלסון (שנפטר לצערנו בגיל צעיר מדי), יצחק שדה, וגם ישראל גלילי ויעקב חזן שהוזזו הצדה בספר זה לטובת הבלטתו של יערי.
מתוך החומר העצום שיש על האגף הציוני-שמאלי ענברי מחלץ בעיקר את סיפור המאבק הפרסונלי על ההנהגה שלו, וגם המחלוקות האידאולוגיות מוארות באור מנמיך זה.
ככל הנראה ענברי משלים הרבה מן הדמיון שלו בסיפורים האישיים על גיבורי ספרו.
שפת הספר מעט מאכזבת. הפעם אין שפה או סגנון "ענבריים" ייחודיים.
אל מול רטוריקת הנאומים והמאמרים רוויי הפאתוס, ענברי המספר השיפוטי כותב בלשון יום-יומית נטולת הדר ומלאת אירוניה מהולה בליגלוג קל.
הספר נפסק בסביבות 1964-1963. חבל. הייתי שמח לקרוא כיצד ענברי היה מנתח את מהלכיהם של גיבוריו לנוכח מלחמת ששת הימים ואתגרי הצלחתה הצבאית המפתיעה של מדינת ישראל.
הספר מעניין ברובו, גם אם קצת מתיש מדי פעם. אבל הכל שווה בשביל ההיכרות עם פיסת ההיסטוריה הלכודה בדפיו.
בסך הכל - מומלץ ממש.
36 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
Pulp_Fiction
(לפני שנתיים ו-8 חודשים)
כרמלה ויעל,
אתן כמובן צודקות. הייתה תנועה סוציאליסטית עוצמתית בארץ עוד הרבה לפני הקמת המדינה. וזו גם הסיבה שברה"מ הייתה בטוחה כי המדינה הצעירה תהיה פרו- סובייטית וקומוניסטית, מכאן נדיבותה המופלגת כלפי היישוב העברי. אולם גם ברור שהתנהלותה באו"ם הוסיפה המון למעמדה בישראל,למרות גילויי אנטישמיות קשים זמן קצר אחרי הכרזת המדינה ובל נשכח את הנשק הצ'כי שלא היה מגיע לפה אילולא היה לכך צו סובייטי מפורש.
|
|
Hill
(לפני שנתיים ו-8 חודשים)
יפה כתבת על נושא מרתק.
תודה שהבאת. |
|
עמיחי
(לפני שנתיים ו-8 חודשים)
יעל,
תודה רבה על הדברים. סיפור הקיבוצים הוא באמת סיפור ענק שנשזר לחלוטין בתוך הסיפור הציוני הגדול ממנו. הלהט האידאולוגי, המסירות וההקרבה בנו אליטה משרתת שחשיבותה אדירה. אין פלא שנכתבו עליה ועדיין נכתבים ספרים רבים. |
|
עמיחי
(לפני שנתיים ו-8 חודשים)
רץ,
אתה צודק לגמרי, אבל לא רציתי להאריך כל כך בסקירה. הספר אכן נוגע בפרשיות חשובות מאד בתולדות התנועה הציונית והמדינה החל משנות ה-30'. ככלל נראה לי שענברי דאג לשרטט את דמותו של טבנקין בתור הקוטב ההגיוני יותר והציוני יותר במפ"ם. |
|
עמיחי
(לפני שנתיים ו-8 חודשים)
תודה, אלעד. להערכתי לא תצטער אם תקרא גם את זה.
|
|
עמיחי
(לפני שנתיים ו-8 חודשים)
כרמלה,
תודה רבה על דברייך. אין ספק שבן גוריון הוא שדה אלקטרומגנטי רב עוצמה בספר הזה. ציינתי את זה בקיצור נמרץ. טוב עשה ענברי שהנכיח את בן גוריון במידה המדויקת שתשמש נקודת ייחוס לגיבורי הספר. |
|
עמיחי
(לפני שנתיים ו-8 חודשים)
תודה רבה לכולכם על התגובות.
פאלפ, תודה רבה על הדברים. לדעתי, תעלומה גדולה שאופפת את קריאת הספר היא כיצד הלך ונעלם החיבור הישראלי ה(כמעט) ייחודי בין רגש לאומי פועם וחם ובין הלהט הסוציאליסטי. הלא זאת האודיסיאה הגדולה של התנועה הקיבוצית. ענברי "מחזיר עטרה ליושנה" ומזכיר נשכחות, אך השאלה בעינה עומדת. אולי בגלל זה הספר נעצר בנקודת הזמן בה נעצר. |
|
yaelhar
(לפני שנתיים ו-8 חודשים)
Pulp_Fiction נטיית השמאל הציוני אחרי בריה"מ לא היתה קשורה להסכמת בריה"מ להקמת המדינה.
הם הגיעו ממזרח אירופה, רבים מהם לקחו חלק בתפיסה האידיאולוגית של הקומוניזם. הם ניסו להביא את תפיסתם זו לארץ, יחד עם הציונות (הם הסתדרו עם שתי האידיאולוגיות) וכל עוד הם וחבריהם היו באותה סביבה (קיבוצים וכו') הם גם הצליחו. בכל מקרה, למרות שאי אפשר להשוות נמלה לפיל - הקיבוצים בארץ הצליחו הרבה יותר מאשר הקולחוזים בבריה"מ. גם מבחינה כלכלית, למרות המשבר הגדול שחוו מאוחר יותר. |
|
רץ
(לפני שנתיים ו-8 חודשים)
"אצל טבנקין מובלטת חולשתו לנשים - "בעיה" מוכרת" - רק זה? לצד הגחמות - ענברי מספר איך טבנקיון הציל את המדינה בהחלטה אחת שלו מעשית - לאמץ את יחידות הפלמ"ח לקיבוצים,
ועכשיו נשאל שאלה - מה היה קורה ב-48, אילו טבנקין לא היה מקבל את ההחלטה הזאת?
|
|
כרמלה
(לפני שנתיים ו-8 חודשים)
פאלפי -
נהיית השמאל השמאלי אחרי ברה"מ התחילה הרבה לפני תמיכתה של האחרונה בהקמת מדינת ישראל, ונבעה מטעמים אידיאולוגים.
|
|
אלעד
(לפני שנתיים ו-8 חודשים)
ביקורת טובה!
שילמתי את חובי עם "הביתה" ו"הטנק", שהיו מעניינים אבל גם מתישים (כמו שהגדרת (-: ) |
|
כרמלה
(לפני שנתיים ו-8 חודשים)
תודה עמיחי.
ההתחלה אכן מתישה, אך בהמשך מצאתי את הספר קולח ומרתק.
בעיניי, גיבור נוסף, סמוי בספר, הוא בן גוריון. זה שבחר במערב, וברגע הנכון ידע גם לפרק את הפלמ"ח (וכמובן גם את אצ"ל ולח"י- שלא שייכים לספר) ולמנוע היווצרות מליציות עצמאיות. לפעמים נתפס הדבר כשיקול מפלגתי בלבד, אך אין כך הדבר כך. יערי וחבריו נהו אחר ברה"מ, יצחק שדה היה קומוניסט. בקיבוצים נאגר נשק רב. בקטע הזה אני מוצאת רלוונטיות לימינו..... |
|
Pulp_Fiction
(לפני שנתיים ו-8 חודשים)
ממש מרתק, עמיחי.
הנטייה של רבים מהשמאל הציוני אחר ברה"מ בשנותיה הראשונות של המדינה מובנת. אחרי הכל, הם ידעו כי מדינת ישראל קמה בעיקר תודות לעמדתה הנחרצת של ברה"מ באו"ם, כשארה"ב דוקא נאלצה להיגרר אחרי הסובייטים מחוסר ברירה, למרות העובדה שבחוגים הפנימיים חברי הממשל התנגדו לכינון מדינה יהודית בתוקף. טרומן היה כמעט היחיד שהבין את גודל השעה.
מבחינה מסוימת חבל שישראל איבדה רבים מערכיה הסוציאליסטיים הטהורים, עליהם התבססה בשנותיה הראשונות. נכון שלימים הערכים האלה הומרו פה ושם לנפוטיזם, קומבינות וחוסר יעילות, אז חלקית נכון היה להיפטר ממוסדות מסוימים או להפריט אחרים. אך האידיאל השיתופי, הסוציאליסטי הוא הוא עומד בשורשם של צה"ל כצבא העם או של מערכת הבריאות שוויונית(פחות או יותר) לכולם ועוד.עם כל היתרונות של כלכלת שוק מתקדמת, אין מנוס ויש להודות כי יש בה גם חזירות, אגוצנטריות, ניתוק, פילוג ורדידות שחדרו עמוק אל תוך החברה שלנו ככל שהעמקנו את אחיזתנו בקפיטליזם חסר עכבות. |
|
חני
(לפני שנתיים ו-8 חודשים)
יפה! נכון הכתיבה שלו לעיתים מעייפת אך
אוהבת את התצריף שהוא מחבר לבסוף לפיסה אחת שהיא הארץ שלנו. ורק שנדע חשמור עליה. |
|
yaelhar
(לפני שנתיים ו-8 חודשים)
פרפ"צ הספר אינו מחקר היסטורי ולא מתיימר.
למרות שהוא מבוסס על תחקיר איכותי. את "חומרי המלוי" משלים ענברי לפי ההקשר ולא נראה כאילו הם מלאכותיים. |
|
עמיחי
(לפני שנתיים ו-8 חודשים)
חברים, תודה רבה לכולכם.
פרפר צהוב, בסופו של דבר ענברי כתב ספר שמיועד לקהל רחב ככל שאפשר ולא לקומץ בעלי עניין מהשדה האקדמי, ולכן (ככל הנראה) הרשה לעצמו להשלים דיאלוגים ומחשבות שאין להם תיעוד באף מקום כמובן. זה לא ממעט את ערכו של הספר. ההמלצה החמה בעינה עומדת. |
|
מורי
(לפני שנתיים ו-8 חודשים)
יפה כתבת.
|
|
בועז
(לפני שנתיים ו-8 חודשים)
ביקורת יפה וממצה.
קראתי את הספר, החכמתי ולמדתי על תולדות השמאל הציוני דרך שלושת המנהיגים עליהם כותב ענברי. |
|
פרפר צהוב
(לפני שנתיים ו-8 חודשים)
יפה. את המנהיגים האלה אני לא ממש מכיר.
היום הם מוכרים בעיקר כשמות רחובות וחלקם מהופעתם על בולים. דווקא על יצחק שדה היה מעניין לשמוע יותר. מה שיפגע במוטיבציה שלי לקרוא את הספר זה מה שציינת על השלמת המציאות על פי דמיונו של ענברי, שהופך את הספר לפרוזה בדיונית במקום לתיעוד. |
|
ראובן
(לפני שנתיים ו-8 חודשים)
מעניין
|
36 הקוראים שאהבו את הביקורת