ביקורת ספרותית על הספר האדום מאת אסף ענברי
ספר טוב

---

גדלתי הרחק ממחוזות השמאל האדום שבליבת הספר המעניין הזה.
אבא שלי בא ממשפחה תל-אביבית של ציונים כלליים ואמא שלי ממשפחה רמת-גנית של המזרחי (מפד"ל). אולי דווקא בגלל זה אני משתדל מדי פעם "להשלים את הפער" ולהתוודע כמיטב יכולתי אל עולמות ישראליים מקבילים.

בספריו הקודמים והמוצלחים השכיל ענברי לספר את סיפוריהם של אנשים ספציפיים "קטנים", ולשקף באמצעותם סיפור גדול בהרבה.
הפעם האנשים הספציפיים הם מנהיגיו של השמאל האדום הישראלי, חסידי הסוציאליזם שראו בברית המועצות את האם הגדולה של האנושות המתקדמת ושל המימוש הציוני במיטבו.
ענברי מבליט לא רק את אישיותו המיוחדת של כל אחד מן המנהיגים - יצחק טבנקין, מאיר יערי ומשה סנה - אלא גם את הסנטימנט האידאולוגי-רעיוני הייחודי של כל אחד מהם שגרם להם לחלוק זה על זה, ולבסוף להתרחק זה מזה.

אצל טבנקין מובלטת חולשתו לנשים - "בעיה" מוכרת - ונגם טייתו לברברת אידאולוגית מתישה ומעייפת.
הקמת "סמינר אפעל" מוצגת כפיתרון לנטייה זו. עצוב וקומי כאחד.
הציונות שלו הייתה מפוכחת, בוטחת וממוקדת בגורל היהודים בארץ. ודוק: היהודים ולא הערבים, היהודים ולא העולם המתקדם.

אצל סנה מובלטות יכולתו הרטורית הגבוהה שהילכה קסם על תומכיו ומתנגדיו כאחד, ובעיקר הליכתו המפתיעה, הבלתי מוסברת, אל הקצה השמאלי, ועד פלירטוט של ממש עם ברית המועצות בואכה בגידה במדינת ישראל. ענברי רומז הרבה בעניין זה אך לא חותך ופוסק בו.

מאיר יערי "מקבל טיפול" מקיף יותר. ברוב הספר ענברי מאיר אותו באור מגוחך.
הצורך של יערי להנהיג, לשלוט, להוביל, סובל באופן קבוע מנחיתות מול אנשים מוכשרים ומוצלחים ממנו, אך המוטיביציה הכבירה שלו מצליחה להנחיל לו נצחונות ברוב הפעמים.
ענברי לא מהסס להציג גם את עיוורונו של יערי כלפי צביעותו שלו בנוגע למנעמי החיים שנעטפו באצטלה קורבנית ומתמסכנת.

דמויות נוספות מן הגלריה הציונית חולפות בסך, אם זה בן גוריון שאי אפשר להימנע מן ההשלכות של מנהיגותו והחלטותיו כשאתה במפלגה נבדלת ממנו, ואם אלה דמויות כברל כצנלסון (שנפטר לצערנו בגיל צעיר מדי), יצחק שדה, וגם ישראל גלילי ויעקב חזן שהוזזו הצדה בספר זה לטובת הבלטתו של יערי.

מתוך החומר העצום שיש על האגף הציוני-שמאלי ענברי מחלץ בעיקר את סיפור המאבק הפרסונלי על ההנהגה שלו, וגם המחלוקות האידאולוגיות מוארות באור מנמיך זה.
ככל הנראה ענברי משלים הרבה מן הדמיון שלו בסיפורים האישיים על גיבורי ספרו.
שפת הספר מעט מאכזבת. הפעם אין שפה או סגנון "ענבריים" ייחודיים.
אל מול רטוריקת הנאומים והמאמרים רוויי הפאתוס, ענברי המספר השיפוטי כותב בלשון יום-יומית נטולת הדר ומלאת אירוניה מהולה בליגלוג קל.

הספר נפסק בסביבות 1964-1963. חבל. הייתי שמח לקרוא כיצד ענברי היה מנתח את מהלכיהם של גיבוריו לנוכח מלחמת ששת הימים ואתגרי הצלחתה הצבאית המפתיעה של מדינת ישראל.

הספר מעניין ברובו, גם אם קצת מתיש מדי פעם. אבל הכל שווה בשביל ההיכרות עם פיסת ההיסטוריה הלכודה בדפיו.
בסך הכל - מומלץ ממש.

» ביקורות נוספות של עמיחי
» ביקורות נוספות על הספר האדום