ביקורת ספרותית על הספר האדום מאת אסף ענברי
ספר מעולה

---

יולי 2021. בנט זה עתה הרכיב את הממשלה שלו, והשיחה בבית גולשת לא פעם לפוליטיקה.
אתם יודעים, מעשיר אותנו בן ה-15 שלי בידע הכללי שלו, שיש עדיין מפלגה קומוניסטית ישראלית והיא חלק ממפלגת חד"ש שהיא חלק מהרשימה המשותפת?
רגע, קופץ אחיו בן ה-13, אז אתה אומר שבנט הקים ממשלה בלי חרות ומק"י?



***

אני לא מומחית גדולה בהיסטוריה אבל אוהבת לחשוב על עצמי כעל משהי שהידע הכללי שלה בנושא הספציפי של ההיסטוריה של מדינת ישראל הוא מעל הממוצע.
גם הילדים שלי מגלים עניין רב בנושא הזה, אנחנו הולכים למוזיאונים, קוראים ספרי היסטוריה ומנהלים לא מעט דיונים ושיחות שנוגעים בהיסטוריה הזאת.

עד שבא אסף ענברי והראה לי שאני בעצם לא יודעת כלום.
ענברי כותב על שלושת אדמו"רי השמאל, יערי, טבנקין ומשה סנה. השמאל שמשמאל למפא"י. יערי, אני יודעת, קשור לקיבוצים… טבנקין, פה אני כבר קצת מתערערת, ומשה סנה? מי זה משה סנה, פוליטיקאי, נכון? מטעם איזו מפלגה? בן ה-14 שלי (כן, הוא גדל מאז 2021) יודע להגיד שהוא היה בתפקיד בכיר בהגנה אבל מה אחר כך?
ענברי לא מרחם על הקוראים שלו. הוא זורק אותנו היישר למערבולת הפוליטית הפנימית של השמאל שמשמאל למפא"י ומימין לרק"ח, זורק שמות, מקומות, אירועים ומצפה מאיתנו לשחות בבטחה עד הקצה השני של הספר בלי גלגל הצלה. אוקיי, אני מניחה שאפשר לפתוח ויקיפדיה אבל אישית קראתי תוך שבת אחת והגעתי לויקיפדיה רק במוצאי השבת, כשהספר כבר נקרא ברצף ובלי יכולת להפסיק.
כמות הפעמים שבהן מלמלתי לעצמי "מה?? בחיים לא שמעתי על זה!" מתחרה רק בכמות הפעמים שבהן הקראתי למאזינים (בעל כורחם?) קטע קצר או שורת מחץ מתוך הספר שפשוט הייתי חייבת לחלוק עם מישהו. בגלל הדיוק, הסרקזם, העניין ההיסטורי, הניסוח המושלם.
(אגב, התוצאה המיידית של ההקראה החלקית הזאת היתה שבן 14 לקח את הספר מיד אחרי וקרא גם הוא בהנאה רבה).

סיפורים קטנים, אישיים, נמהלים במהלכים גדולים, בהיסטוריה גדולה. תמונות מצטיירות לנו מול העיניים מתוך מילים, קטעי יומן, מכתבים ומעשים, ללא תיאורים של הלכי נפש ומחשבות.
והסיפור הגדול שנרקם מול עינינו הוא סיפורו של השמאל הישראלי: סיפורם של הקיבוצים, סיפור הרומן הנכזב של השמאל הישראלי עם רוסיה הקומוניסטית, סיפור המפגש הכואב בין האידיאולוגיה הלוהטת ליום יום המדכדך של העשייה הפוליטית.
ואולי יותר מכל - זהו סיפורם של אנשים מאמינים.
אנשים שהגיעו ממשפחות של רבנים ואדמו"רים, ענברי מזכיר את אבות אבותיהם של גיבוריו יותר מפעם ולא במקרה, ואולי לא ידעו לחיות אחרת.
את האידיאולוגיה הדתית הם המירו באחרת, אבל לחיות ללא מטרה גדולה, ללא אמונה ענקית, בוערת, כזאת שנבחנת מול חבטות המציאות ויכולה לה שוב ושוב - הם לא ידעו.

» ביקורות נוספות של רויטל ק.
» ביקורות נוספות על הספר האדום