ביקורת ספרותית על מה היה קורה אם היינו שוכחים את דוב מאת גדי טאוב
ספר טוב

---

בשנות ה-90 הלך והתגבש קולו החדש של דור חדש וצעיר ברשות הרבים המילולית בישראל - בעיתונות ובספרות.
המנתח הטוב ביותר של המגמה החדשה היה גדי טאוב בספרו פורץ הדרך - "המרד השפוף" (1997).
טאוב לא כתב בספר זה על קובץ הסיפורים שהוא עצמו כתב כמה שנים קודם לכן (1992) ושהיה בעצמו מייצג מובהק של אותה מגמה תרבותית עצמה.

קובץ הסיפורים "מה היה קורה אם היינו שוכחים את דוב" היה ספרו הראשון של טאוב למבוגרים.
11 הסיפורים שבו דומים ברוחם זה לזה.
כמעט בכל אחד מהם יש צעיר בשנות ה-20 לחייו, מחפש את עצמו מחוץ לבית ההורים ומבקש לבנות לעצמו חיים עצמאיים.
בכל הסיפורים חוזרים כמה רכיבים: החיים בדירה שכורה או החיפוש אחריה, עיסוק רב בניסיון ליצור נוחיות בסיסית בדירה (חפצים, מכשירים חשמליים), עבודה מזדמנת של צעיר לא מיומן ונטול השכלה גבוהה (ניקיון, שיפוץ, צביעה, מלצרות), בדידות קיומית והפגתה באמצעות יחסי מין לא מחייבים.
רק בסיפור יוצא דופן אחד "האני הדובר" שייך לאישה צעירה ונשואה שמחזר אחריה בחור מהסוג הנ"ל מכל הסיפורים האחרים...
הסיפורים מתאפיינים בנימה דומה של המספר שמספר בטון רגוע וענייני על קורותיו בעיר הגדולה, בתמימות מסוימת, בכמיהה לקשר אנושי.

לעניות דעתי ניכרת בסיפורי טאוב המוקדם השפעה גדולה של סיפורי ריימונד קארבר.
גם גיבורי סיפוריו של קארבר מתעסקים הרבה ברכב שלהם, בבית שלהם, בעבודה הפיזית הלא-אינטלקטואלית שלהם, ביחסי האנוש הבלתי-מושלמים שלהם.
וטאוב בעקבותיו.

למרות מגבלות הכתיבה והנושאים, טאוב מצליח ליצור סיפור מעניין מכיוון שהקורא מצליח להרגיש מבעד להתרחשות שעל פני השטח ברגשות ברורים - בדידות, כמיהה לקשר, שיעמום פנימי, ארעיות.

לסיכום, די מומלץ בהסתייגות קלה.

הספר יצא לאור כשטאוב היה בן 27.
חלפו מאז לא מעט שנים וטאוב השתנה.
אולי אנסה בהמשך לעקוב אחר השינויים.

» ביקורות נוספות של עמיחי
» ביקורות נוספות על מה היה קורה אם היינו שוכחים את דוב