אוי, ממה להתחיל? שרווח לי כשזה נגמר?
סיפור המסגרת די פשוט: "גיבור" הספר, בארדאמי, נע ממקום למקום. את המקומות בחר המחבר בקפידה.
זה מתחיל בחזית שדות הקטל של מלחמת העולם הראשונה, נמשך במקלט של פצועי המלחמה בפריז, משם אל קולוניה צרפתית במערב אפריקה (קמרון? סנגל?), אחר כך במעין ספינת עבדים לניו יורק, וממנה אל דטרויט בירת תעשיית הרכב האמריקנית, ומשם חזרה לצרפת.
בכל מקום רע לו. האנשים איומים וזוכים ממנו לקיתונות של בוז ותשפוכת של חרפות.
בכל מקום מסריח לו, רע לו, מגעיל לו, הכל רקוב ואת כולם הוא היה זורק לאשפה אלמלא גם כך הכל מסביב אשפה.
שלשול מילים אינסופי, מייגע ומתיש של חרפות, גידופים ודימויים יצירתיים של כיעור לסוגיו - לא כולם מוצלחים - מתוך כעס, שנאה וזילזול תהומיים.
נשמע אחלה ספר, לא?
הותשתי. לא הצלחתי לרגע להתפעל מיצירת המופת הצרפתית מ-1932. יותר מדי סירחון וריקבון בין קטע מוצלח אחד לקטע מוצלח אחר.
כן, יש קטעים מוצלחים מדי פעם. תיאור קולע של דמות, איבחון גאוני של התנהגות אנושית או סיטואציה, אבל לי זה לא הספיק.
במובן מסוים זה רומן רעיוני. המחבר שואף לבחון ערכים ומוסדות מערביים כדי לקטול אותם - פטריוטיות, סמכות, קפיטליזם, האופי האנושי. את כולם הוא שוחט.
החלק המוצלח ביותר בספר ששווה קריאה הוא התקופה בה שוהה בארדאמי בקולוניה הצרפתית באפריקה.
הוא נוסע כדי להרוויח כסף, אך הוא פשוט נמס בחום הבלתי נסבל ובמקביל חווה זרות ובדידות איומות.
התיאורים הקשים והמקוממים של הרוע של אחיו הצרפתים כלפי המקומיים והניצול המחפיר שלהם חשובים לקריאה.
בדיעבד יכולתי להסתפק בכרך א בלבד.
כרך ב כולו עוסק בימיו של בארדאמי בצרפת. איכשהו הוא נעשה רופא. לא מסופר מאומה על לימודי הרפואה שלו, ולא נראה שאיזשהו קורא היה מעלה בדעתו שחדל האישים ושונא האדם המטונף הזה מסוגל בכלל להיות רופא, אבל המחבר החליט שכן. אז הוא רופא. וכמובן שהוא סולד מכולם מהר מאד ושונא אותם.
כאמור אחלה ספר.
בלשון המעטה: לא חובה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
