בשנות ה-90 הלך והתגבש קולו החדש של דור חדש וצעיר ברשות הרבים המילולית בישראל - בעיתונות ובספרות.
המנתח הטוב ביותר של המגמה החדשה היה גדי טאוב בספרו פורץ הדרך - "המרד השפוף" (1997).
טאוב לא כתב בספר זה על קובץ הסיפורים שהוא עצמו כתב כמה שנים קודם לכן (1992) ושהיה בעצמו מייצג מובהק של אותה מגמה תרבותית עצמה.

קובץ הסיפורים "מה היה קורה אם היינו שוכחים את דוב" היה ספרו הראשון של טאוב למבוגרים.
11 הסיפורים שבו דומים ברוחם זה לזה.
כמעט בכל אחד מהם יש צעיר בשנות ה-20 לחייו, מחפש את עצמו מחוץ לבית ההורים ומבקש לבנות לעצמו חיים עצמאיים.
בכל הסיפורים חוזרים כמה רכיבים: החיים בדירה שכורה או החיפוש אחריה, עיסוק רב בניסיון ליצור נוחיות בסיסית בדירה (חפצים, מכשירים חשמליים), עבודה מזדמנת של צעיר לא מיומן ונטול השכלה גבוהה (ניקיון, שיפוץ, צביעה, מלצרות), בדידות קיומית והפגתה באמצעות יחסי מין לא מחייבים.
רק בסיפור יוצא דופן אחד "האני הדובר" שייך לאישה צעירה ונשואה שמחזר אחריה בחור מהסוג הנ"ל מכל הסיפורים האחרים...
הסיפורים מתאפיינים בנימה דומה של המספר שמספר בטון רגוע וענייני על קורותיו בעיר הגדולה, בתמימות מסוימת, בכמיהה לקשר אנושי.

לעניות דעתי ניכרת בסיפורי טאוב המוקדם השפעה גדולה של סיפורי ריימונד קארבר.
גם גיבורי סיפוריו של קארבר מתעסקים הרבה ברכב שלהם, בבית שלהם, בעבודה הפיזית הלא-אינטלקטואלית שלהם, ביחסי האנוש הבלתי-מושלמים שלהם.
וטאוב בעקבותיו.

למרות מגבלות הכתיבה והנושאים, טאוב מצליח ליצור סיפור מעניין מכיוון שהקורא מצליח להרגיש מבעד להתרחשות שעל פני השטח ברגשות ברורים - בדידות, כמיהה לקשר, שיעמום פנימי, ארעיות.

לסיכום, די מומלץ בהסתייגות קלה.

הספר יצא לאור כשטאוב היה בן 27.
חלפו מאז לא מעט שנים וטאוב השתנה.
אולי אנסה בהמשך לעקוב אחר השינויים.

בשנת 1948, שנים אחדות לאחר מלחה"ע השנייה ועם עליית המתח הבין-גושי, רק מעטים במדינות המערב נתנו דעתם למצב המסובך בדרום אפריקה, ולבעיות הגזע והאפלייה שם.
בשנה זו נכתב ע"י אלן פטון הרומן "זעקי ארץ אהובה" שפרץ את הדרך אל דעת הקהל העולמית (=המערב) בנושאים אלה, ובסמיכות זמנים גורלית לצאתו לאור עלה בדרא"פ משטר הפרדה קיצוני - אפרטהייד.
כמה שנים לאחר מכן, ב-1956, כתב הארי בלום את "פרשה בטראנסוואל" שאף הוא עורר עניין במערב והמחיש את הבעיות הנ"ל, ואת משטר האפרטהייד בפרט.
הספר תורגם לעברית ב-1960 במסגרת סדרה ג' של ה"ספריה לעם", ובכך היה לספר הראשון בסדרה שעסק בדרום אפריקה.
דרום אפריקה ובעיותיה חזרו שוב ושוב ב"ספריה לעם" במרוצת השנים. על הסופרים הדרא"פ הרבים שתורגמו לסדרה נמנים: אלן פטון הנ"ל, יחזקאל מפאלילה, דן ג'ייקובסון, נדין גורדימר, דלין מתיה, ג'.מ. קוטזי, ובטח עוד כמה ששכחתי.

ובכן, מה קורה ב"פרשה בטראנסוואל"?
אל עיר בדיונית - אך גנרית לגמרי - בשם נלסטרום, בחבל טראנסוואל שבחלק הצפוני של דרא"פ, מגיע מושל לבן חדש: הנדריק טואי.
טואי אינו מושל אכזר או נוטה לקשיחות יתר, אלא פקיד שזכה להגיע לנלסטרום בתור קידום, והוא מתכוון להוכיח את עצמו בתור מושל נאור, מתקדם ומתחשב בצרכי הלבנים והשחורים בו זמנית.
חרף חששותיו מעיר שחורים גדולה וצפופה כל כך, הוא מסייר בעיר, ומציע כמה תיקונים ושיפורים - מרכז רווחה, מרכז בריאות, ועוד מוסדות למען התושבים.
ודווקא כשהכל נראה בשליטה והולך על מי מנוחות ככל שאפשר, פורץ סכסוך מטופש בין גברת לבנה ומגהצת שחורה, והסכסוך הולך ומסלים עד שהופך לאלים ממש.
לטואי יש רעיון לתיקון המצב להבא, והוא מתקן תקנה שקשורה לרשיונות עבודה לנשים בעיר השחורים.
התקנה מעוררת תרעומת עצומה, כי עד עתה לא היו תקנות בנוגע לנשים אלא לגברים בלבד.
מכאן ואילך מתחילה שרשרת של פעולות מטורפות שיוצאות משליטה הן על ידי משטרה לבנה יהירה, אטומה, וקשוחה יתר על המידה, הן על ידי שחורים ממורמרים אך גם אלימים להחריד.

מה שמעניין בכתיבה של בלום, מלבד העלילה המרתקת, הוא הטון הענייני שבו הוא מדווח על האלימות השחורה.
בלום לא מנסה ליפות את המציאות ולספר אגדות על אצילות השחורים לעומת הלבנים הרשעים (למרות שאין ספק שהוא חושב שהלבנים אינם צודקים בכל העניין כולו), אלא מצלם תמונת מצב חברתית ופסיכולוגית של סיר לחץ מבעבע, וכשזה מתפוצץ זה מכוער ומחריד.

באותה שנה בה יצא הספר לאור בעברית (1960) אירע טבח שארפוויל שכמה פרטים בו היו דומים להפליא, למרבה הצער, למסופר בספר.

ספר שכבר קשה להשיג אך הוא מצוין ושווה כל רגע.

בנג'מין פרנקלין כתב אוטוביוגרפיה, אוגוסטינוס הקדוש ורוסו כתבו וידויים ובן גוריון כתב זכרונות, אך הם לא לבד - גם תמר שילה קינן עשתה כמותם וכתבה וידויים וזכרונות אוטוביוגרפיים מסעירים.

האם חשיפה אישית מביכה היא מעשה קשה? תלוי למי.
עושה רושם שככל ששנת הלידה מתאחרת, הדבר נעשה קל. וגם לא מביך כלל וכלל. אולי ההיפך. זה הפך לכלי לקידום עצמי.

תמר שילה, ילידת 86' מהיישוב קדומים בשומרון, משתפת את הקוראים בעשור מחייה - מגיל עשרים ועד שלושים ושתיים.
שתים עשרה שנים של מכאובי גדילה וצמיחה, וכמיהה וחיפושים בלתי פוסקים אחר בן זוג.
היא כותבת קולח, שפתה "דיבורית" כמעט לגמרי כמקובל היום, וחוויית הקריאה זורמת וחביבה.
קל להזדהות עם מה שעבר עליה, בעיקר אם הקורא הוא/היא דתי/ת שעזב את בית הוריו ושכר דירה עם שותפים בעיר הגדולה (במקרה דנן: תחילה ירושלים, אחר כך תל אביב).
נחמד לקרוא את התובנות שלה מהדייטים הרבים, ומדי פעם הן מנוסחות יפה ובחכמה.
תיאורי הקושי ברווקות והתרופפות שמירת הנורמות ההלכתיות ככל שהמצב הזה נמשך - נוגעים ללב ומעוררים הזדהות.

אני מעריך שלקורא דתי-לאומי יהיו נושאי הספר קרובים ללב.
ההתמודדות עם חיים (זמניים?) מחוץ ל"תו התקן" של בן זוג וילדים, עם סביבה חילונית "רגילה" ולאו דווקא ביתית - כל אלה נחלתם של צעירים דתיים רבים בשלב זה של החיים, וגם חילונים שחווים חוויות דומות כנראה לא יבינו "מבפנים" את סוג הקושי והניכור הספציפיים שהמחברת מיטיבה להציג.

חסרו לי תיאורים מפורטים יותר של הבחורים, של עולמם הרגשי. אבל אולי זה בכלל לא עבר בראשה של המחברת. רק על עצמי לספר ידעתי.

מומלץ? לא בטוח. בטח לא לכל אחד.
אם הסתקרנתם - כנראה שזה בשבילכם.

זהו הרומן הראשון של שחר שאני קורא, לאחר שני קבצי סיפוריו הקצרים(*), והוא אף הראשון מתוך סדרה של שמונה רומנים. כנראה הסדרה הארוכה בתולדות הספרות העברית, לעת עתה.
עולמו של דוד שחר מרוכז בירושלים של שלהי התקופה העות'מנית וימי המנדט הבריטי.
בספר זה (ובסיפוריו הקצרים) הוא מתאר הוויה אנושית ירושלמית בה חיים זה לצד זה בצוותא, ובדרך כלל בשלווה, יהודים, ערבים ואנגלים.
ירושלים שלו היא עיר בין-לאומית בפועל, צבעונית, פעלתנית ואותנטית.
אהבות בין בני ובנות דתות שונות הן לחם חוקו, וכמעט מובנות מאליהן.
ירושלים של שחר מעניינת ומגוונת, עולה על גדותיה מרוב סיפורים אנושיים מסעירים.

המספר הראשון בספר הוא ילד בן 10, שבשנת 1936 חי עם משפחתו בשכירות בבית משפחת לוריא ברח' דרך הנביאים בירושלים, מול הקונסוליה של אתיופיה. הקונסוליה עוד שם גם היום.
הילד הסקרן מציץ ללא הרף, אולי גם מעריץ את אם המשפחה המשכירה - ג'נטילה לוריא.
ג'נטילה היא אשתו השנייה של הגביר יהודה פרוספר לוריא, יהודי במוצאו, אפנדי עות'מני בכל אורחותיו והתנהגותו.
ומה הפשט "אשתו השנייה"? לא, זה לא "נישואין פרק ב", אלא הוא כבר נשוי לאישה אחרת המגדלת את ילדיו ביפו. ביגמיסט.
ג'נטילה שונאת את האישה האחרת וממררת את חיי בעלה, אך הוא מצדו לא מתרגש ממנה כלל (וגם לא מתגרש ממנה).
בנם היחיד הוא גבריאל בן ה-36. גבריאל חובב נשים כאביו, כושל בלימודיו בפריז, סקרן, הרפתקן ופזרן, אך גם כריזמטי ואניגמטי.

עד כאן תיארתי אולי תמצית שבתמצית של הרבע הראשון של הספר.
בהמשך הספר שחר מדלג מדמות לדמות ומטיפוס לטיפוס בלי מעצורים. עטו שופע וסיפוריו קולחים, מבדרים, צבעוניים.
אחת הדמויות המתוארות בהרחבה בספר היא של השופט היהודי הבכיר במערכת המשפט של ממשלת המנדט - דן גוטקין. קל לנחש כי ההשראה הישירה לדמות זו היא דמותו של השופט גד פרומקין.

מקום רב בספר תופסת הדת הנוצרית. בכלל עושה רושם ששחר נמשך אל הנצרות, ושהוא מעריך בפרט את ערביי ירושלים הנוצרים.
מן המוסלמים אין דעתו נוחה, והוא מדגיש את הפראות שלהם, אלימותם ורצחנותם.

הלשון של שחר עשירה. הידע שלו בלשון המקרא ובלשון חז"ל עשיר ומפתיע.

את קריאת הספר(**) ליוותה אותי הידיעה כי שחר הוערך רק על ידי מבקרים בודדים כסופר ייחודי, אך לרוב לא הצליח בארץ.
הקהל לא קנה בהמוניו את ספריו, ומבקרים רבים התעלמו ממנו לחלוטין.
תוך כדי ולאחר הקריאה נדמה לי שהבנתי מעט את ההסתייגות ממנו. ירושלים שלו רחוקה כל כך מההוויה הישראלית הצעירה. איפה ירושלים הבין-לאומית של ימי המנדט ואיפה הקיבוץ, תנועת הנוער, הצבא? למי הייתה אז סבלנות לתחומי הכתיבה שלו? ללשון העשירה שלו?
אלה ימי עלייתם של יהושע ועוז הצעירים על הבמה, ואני מעריך ששחר נתפס בתור לא מודרני, לא מעודכן, לא רלוונטי.

אולי דווקא מרחק השנים מאפשר ליהנות מספריו מחדש ולהעריך אותם כפי שמגיע להם.

אני נהניתי מאד וממליץ להתנסות.


(*) "מותו של האלוהים הקטן" ו"שפמו של האפיפיור". על הראשון כתבתי כאן סקירה נלהבת אך התקשיתי למצוא מילים מתאימות למיצוי החוויה.
(**) שיצא לאור ב-1969.

אוי, ממה להתחיל? שרווח לי כשזה נגמר?

סיפור המסגרת די פשוט: "גיבור" הספר, בארדאמי, נע ממקום למקום. את המקומות בחר המחבר בקפידה.
זה מתחיל בחזית שדות הקטל של מלחמת העולם הראשונה, נמשך במקלט של פצועי המלחמה בפריז, משם אל קולוניה צרפתית במערב אפריקה (קמרון? סנגל?), אחר כך במעין ספינת עבדים לניו יורק, וממנה אל דטרויט בירת תעשיית הרכב האמריקנית, ומשם חזרה לצרפת.
בכל מקום רע לו. האנשים איומים וזוכים ממנו לקיתונות של בוז ותשפוכת של חרפות.
בכל מקום מסריח לו, רע לו, מגעיל לו, הכל רקוב ואת כולם הוא היה זורק לאשפה אלמלא גם כך הכל מסביב אשפה.
שלשול מילים אינסופי, מייגע ומתיש של חרפות, גידופים ודימויים יצירתיים של כיעור לסוגיו - לא כולם מוצלחים - מתוך כעס, שנאה וזילזול תהומיים.
נשמע אחלה ספר, לא?

הותשתי. לא הצלחתי לרגע להתפעל מיצירת המופת הצרפתית מ-1932. יותר מדי סירחון וריקבון בין קטע מוצלח אחד לקטע מוצלח אחר.
כן, יש קטעים מוצלחים מדי פעם. תיאור קולע של דמות, איבחון גאוני של התנהגות אנושית או סיטואציה, אבל לי זה לא הספיק.

במובן מסוים זה רומן רעיוני. המחבר שואף לבחון ערכים ומוסדות מערביים כדי לקטול אותם - פטריוטיות, סמכות, קפיטליזם, האופי האנושי. את כולם הוא שוחט.

החלק המוצלח ביותר בספר ששווה קריאה הוא התקופה בה שוהה בארדאמי בקולוניה הצרפתית באפריקה.
הוא נוסע כדי להרוויח כסף, אך הוא פשוט נמס בחום הבלתי נסבל ובמקביל חווה זרות ובדידות איומות.
התיאורים הקשים והמקוממים של הרוע של אחיו הצרפתים כלפי המקומיים והניצול המחפיר שלהם חשובים לקריאה.

בדיעבד יכולתי להסתפק בכרך א בלבד.
כרך ב כולו עוסק בימיו של בארדאמי בצרפת. איכשהו הוא נעשה רופא. לא מסופר מאומה על לימודי הרפואה שלו, ולא נראה שאיזשהו קורא היה מעלה בדעתו שחדל האישים ושונא האדם המטונף הזה מסוגל בכלל להיות רופא, אבל המחבר החליט שכן. אז הוא רופא. וכמובן שהוא סולד מכולם מהר מאד ושונא אותם.
כאמור אחלה ספר.

בלשון המעטה: לא חובה.

גם ספרה השלישי למבוגרים של רותו מודן המוכשרת להפליא מהנה ביותר.

הפעם היא יוצאת מאזור גוש דן (מספריה הקודמים) אל ירושלים וסביבתה.
בתחילה, הספר דומה במקצת לעלילת הסרט "הערת שוליים", אלא שבמקום החוג לתלמוד זירת ההתרחשות היא החוג לארכאולוגיה באוניברסיטה העברית בהר הצופים.
שוב קנאה בין חוקרים ותיקים ובכירים, שוב תחרות עזה על קרדיט על גילוי היסטורי, ניצחון בנוקאאוט של אחד החוקרים על עמיתו, מעורבות רגשית עמוקה של ילדיו של המפסיד בתחרות, ועוד.
אבל הספר הזה מתפתח למרבה השמחה הרבה מעבר לכך.
מודן פורסת בפני הקורא-מתבונן (זה קומיקס, כן?) את עולם החפירות הארכאולוגיות על ההכנות הטכניות המורכבות הכרוכות בו ועוד כל מיני הרפתקאות שונות ומשונות שקורות לגיבורי הסיפור במהלך החפירה.
אינטרסים מתנגשים, רוע לב ונדיבות, שיתוף פעולה ועוינות, ישראלים ופלסטינים, צה"ל ונערי גבעות - כולם כולם מאכלסים בנוכחותם הצבעונית-קומיקסית את הסיפור החמוד והכיפי הזה.
מודן ידענית לא קטנה בנושא ספרה, והיא אף מרביצה בנו (קבלו הפתעה:) דיון הלכתי של ממש בעיקול לא צפוי בעלילה. סחתיין עליה.

היה כיף לקרוא, יהיה כיף לקורא הבא.

למעלה מ-800 ספרים יצאו לאור עד עתה (2023) בסדרת "הספריה לעם" מאז יצאה לדרך ב-1958, והספר החביב והנשכח הזה הוא ה...שני בסדרה.
המחברת טובה נגינה עסקה בחינוך ילדים ונוער צעיר ולא הייתה סופרת מקצועית.
בעלה יוסף סערוני היה איש ספרות מוכשר ומקושר היטב, וכך כנראה השתחל ספר זה לסדרת "הספריה לעם".
אך שלא אובן לא נכון - הספר הנאה הזה היה ראוי למקומו בזכות עצמו ולא רק בחסד הקירבה המשפחתית.
אחזור לעניין זה בהמשך הסקירה.

מדינת ישראל הצעירה הוצפה בשנותיה הראשונות במאות אלפי עולים. רובם התקשו להשתלב בכלכלת המדינה, והמדינה עצמה התקשתה לשלבם. הדברים ידועים וארוכים.
לא רק המבוגרים סבלו, גם ילדיהם. ילדים רבים סבלו, לצד הוריהם, מעוני, הזנחה וסביבת חיים מעיקה ומרת נפש.
טובה נגינה הייתה אשת חינוך וטיפול, מעין שילוב של מדריכת ילדים ונוער ועובדת סוציאלית, חרוצה, מסורה להפליא וטובת לב.
גישתה החינוכית הייתה ככל הנראה חריגה בנוף הישראלי של השנים ההן - מאור פנים תמידי, סבלנות אין קץ, מציאת החיובי בכל ילד, וחוסר שיפוטיות.
היא לא ראתה בילדים "מפגרים" ו"מופרעים" כמקובל אז, אלא בני אדם צעירים שמתקשים למצוא נתיב מואר אל ההצלחה והסיפוק האישי. את כל הבעיות הסובייקטיביות והאובייקטיביות שהיו לכל ילד היא עקפה בקלילות ובחן ופשוט חיפשה, מצאה ועודדה את החיובי שבכל אינדיבידואל.
תכונותיה המקסימות ואישיותה הרעננה בצירוף גישתה החיובית תמיד, הביאו אותה להצלחה רבה עם חניכיה בערוגת ההשפעה הקטנה שלה.
בספר זה היא מספרת בעיקר על מועדון הילדים והנוער הצעיר שבו עבדה בתל אביב. היא לא הקימה את המועדון אלא הצטרפה אליו, אך הצטרפותה הביאה עמה תנופת שיפור ופיתוח שמעוררת התפעלות אמת.

על אף השפה המיושנת קמעה, הספר נקרא בקלות ואף מפלס בקלות דרך ללב הקורא שלא חדל להתפעל מפעולתה המבורכת של אישה מוארת אחת.


*

בשנותיה הראשונות הייתה "הספריה לעם" מעין זרוע של מפא"י בתחום התרבות והספרות היפה.
ניכרת בחירה מושכלת ומוקפדת מאד לא רק על איכות הספרים אלא גם על נושאי הספרים. ממגוון הספרים של הסדרות הראשונות של "הספריה לעם" אפשר להסיק כי קברניטיה ביקשו להדגיש את רוח האדם ותכונותיו הטובות חרף תנאים קשים. ספרים רבים עסקו במלחמת העולם השנייה, השואה, ההעפלה, חבלי הקליטה וההתיישבות בארץ ועוד, כמו גם בבעיות מוסריות במדינות אחרות.
לא כל הספרים נכתבו בפרוזה משוכללת, וחלק מהם אף נשאו אופי כמעט דוקומנטרי. אך הקורא בהם - אז והיום - יצא נשכר ברוחו.
זו על כל פנים הייתה הכוונה הטובה של קברניטי הסדרה.
כמדומני שניכר גם ניסיון להבליט במידת מה את חלקן של נשים בספרות.
היו סופרות בשנים ההן, אך לא רבות.
"הספריה לעם" ניסתה להקפיד שבכל סדרה שנתית יהיו לפחות שני ספרים שנכתבו בידי אישה.
בסדרה א' - שניים (מאת טובה נגינה הנ"ל ויהודית הנדל),
בסדרה ב' - אף לא אחד...,
בסדרה ג' - שניים (מאת שושנה שרירא ורבקה אלפר),
בסדרה ד' - שניים (מאת קארסון מקאלרס ומרי רינו - לראשונה סופרות מחו"ל),
בסדרה ה' - שלושה (מאת רחל איתן, רחל ינאית בן צבי ופמלה הנספורד-ג'ונסון),
וכן הלאה...

הספר הזה הגיע לידי מידי חברה טובה בעבודה, ועל כך תודתי לה.

המחבר, ההיסטוריון אריק לארסון, היה זכור לי לטובה מספרו המרתק והמומלץ "השטן בעיר הלבנה", ולכן הנחתי שספרו "בגן חיות הטרף" שעוסק בשנים הראשונות של עליית הנאצים לשלטון בגרמניה הוא הימור בטוח.
אבל התאכזבתי.

לארסון בחר בזווית מעניינת ומקורית למדי לסיפור.
הוא עוקב אחר קורותיו של שגריר ארה"ב בגרמניה בשנים הראשונות של "הרייך השלישי".
השגריר, ויליאם דוד, היה פרופ' להיסטוריה של ארה"ב ומחבר ביוגרפיה על הנשיא וודרו וילסון, שנבחר באופן מפתיע להיות השגריר האמריקני בגרמניה ב-1933.
דוד חרג מכל ליהוק אופייני לתפקיד של שגריר אמריקני.
שגריריה של ארה"ב היו בדרך כלל אנשי עסקים עשירים שביקשו לייצג את מדינתם בעיקר באמצעות הפגנת עושרם, ואגב כך לעשות ביזנס.
משרת השגריר בגרמניה הייתה פנויה ב-1933 כבר חודשים ארוכים. אף אחד לא רצה.
השלטון החדש עשה רושם פרוע ולא יציב ונטה לאלימות, כך על פי המידע העיתונאי המעורפל שטפטף לאמריקה.
פרופ' דוד שנקלע למשבר צמיחה באקדמיה הסכים לשמש שגריר.
הוא חשב בתמימותו שיוכל להביא בשורה דמוקרטית רעננה לבת הסוררת של אירופה שאחרי ככלות הכל הייתה מדינתם של בני תרבות מן המעלה העליונה.

הספר עוקב אחר תהליך הלמידה, האשלייה וההתפכחות שהוא עבר תוך שנה ורבע.
בתחילה, דוד מחה על כל מקרה אלימות שהופנה כלפי אזרח אמריקאי ברחובותיה של ברלין או בעיר אחרת, ומששמע התנצלות והבטחה שהמקרה החריג יטופל - נרגע, ומיד שקע באשליותיו כי ערכיו האמריקאיים וצניעותו האישית ישפיעו לטובה על כל הבכירים הנאצים שנפגש איתם.
לארסון פורס שורה ארוכה של מקרים כאלה ותקריות מסוגים אחרים ומראה כיצד אט אט נסדקה תמימותו של דוד.
תמימותו התנפצה לרסיסים ב"ליל הסכינים הארוכות" בסוף יוני 1934, לאחר ששהה כשנה ורבע בגרמניה.
מסע הטיהור הנרחב - קרי: חיסולים פוליטיים רחבי היקף תוך יממה וחצי - שכנע אותו שאין עם מי לדבר.
מכאן ואילך נעשו דיווחיו חסרי תקווה.
הוא הזהיר את הממשל בוושינגטון שאין פניו של היטלר לשלום, ויש לעשות הכל כדי לנסות ולמנוע מלחמה גדולה שהיטלר מתכנן בוודאות.

מתנגדיו הרבים של דוד במשרד החוץ האמריקני, לרבות שר החוץ האנטישמי קורדל האל (בויקיפדיה מופיע בכתיב שונה: הול), לא שעו לאזהרותיו, ובכלל נתנו לסלידתם האישית ממנו ולהסתייגותם מזרות הרגליו הצנועים מדי לטעמם, להשפיע על מידת הקשבתם לעמדתו הנחרצת נגד היטלר וכנופייתו.
החוב של גרמניה לארה"ב (שהתמודדה אז עם המשבר הכלכלי הגדול) העסיק אותם הרבה יותר מאשר ההפרה הפרועה של זכויותיהם של היהודים והקומוניסטים.

לצערי, כנראה שלארסון סבר שהסיפור הזה אינו מעניין דיו, ולכן הוסיף לספרו דיווחים מפורטים למדי של הרומנים הרבים של בתו של השגריר דוד - מרתה.
מרתה דוד הייתה צעירה יפה ואנרגטית ובעלת חולשה לגברים מרשימים וכריזמטיים, ופרשיות האהבהבים שלה היו רבות.
ובכן, זה אולי פיקנטי, אך התבלין הזה נשפך בכמות נדיבה מדי בספר הזה, ומטה שוב ושוב את מוקד הסיפור ההיסטורי אל עבר השולי והטפל.

זה אינו החיסרון היחיד בספר.
התפכחותו הנחרצת של דוד ועמדתו המוסרית החדשה, החל מליל הסכינים הארוכות ואילך, מוצגת כמעט בחטף ומוקדשים לה עמודים ספורים בלבד בסוף הספר.
הפרופורציה בין תקופת התמימות והאשלייה ובין תקופת ההתפכחות מעוותת לגמרי בעיניי.
הרי הסיפור רק היה יוצא נשכר אילו העמיד לארסון לעמוד הקלון ההיסטורי את זחיחות דעתם וגבהות לבם של אנשי משרד החוץ האמריקאי, שלא לומר את האנטישמיות הסמויה למחצה שלהם.
אך לארסון מחמיץ את ההזדמנות, ומפזר את הפוקוס אל מעלליה השטותיים של בתו של דוד.

כישרון המחקר היסודי והכתיבה הקולחת של לארסון מתבזבזים ומתפזרים בספר הזה, וחבל על כך מאד.

זהו אוסף סיפורים יפהפה המקבץ את חמישה-עשר הסיפורים הראשונים של דוד שחר, שנכתבו מאמצע שנות ה-40' ועד 1956 (שנת נישואיו לשולמית, לימים פרופ' שולמית שחר).

המשותף לכל הסיפורים היא זירת ההתרחשות: ירושלים. ירושלים של סוף שנות המנדט או בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל.
ירושלים של שחר מצטיינת במגוון אנושי מרהיב במיוחד, כולל לא-יהודים רבים, בני עמים שונים ודתות שונות.

דוד שחר הוא "סטורי-טלר" אמיתי, וסיפוריו זורמים כאילו מאליהם, גדושי מעשים ואירועים.
יש בהם בדידות ועצב, מתח ופחד, אהבה ואכזבה, שמחות ודמעות, גדולה ושפלות.
שפתו של שחר צלולה וזורמת, מיושנת מעט במונחי ימינו, ובעיקר יפה ונעימה לקריאה.
בכל אחד מן הסיפורים, שחר מכניס את הקורא לעניינים תוך משפט אחד או שניים. הסיפור אך התחיל וכבר אתה מבין במי מדובר, מיהו ומהו, והעלילה מתחילה לזרום.

אני מרגיש שאני מתקשה לבטא עד כמה נהניתי מקריאת הספר הזה.
לשחר יש כישרון ייחודי לטוות עלילה גדושה ומושכת לקריאה, ולכתוב זאת בשפה כה ברורה, יפה ונעימה לקריאה.

כשליש מהסיפורים בני כשלושים עמודים ומעלה, והשאר בני למטה מעשרים עמודים, ואפילו בני עמודים אחדים.
ועם זאת, כולם מעניינים לקריאה, ללא יוצא מן הכלל אחד. הישג ספרותי לא מצוי, לעניות דעתי.

השוואה מתבקשת אחת עלתה במחשבתי במהלך קריאת הספר - עמוס עוז והכתיבה שלו על ירושלים (לדוגמה ב"מיכאל שלי" וב"הר העצה הרעה").
בעוד אצל עוז הכל כה אפור, כעור ועגמומי, אצל שחר המציאות הירושלמית הרבה הרבה יותר מגוונת ומלאת חיים ועניין.

כמדומני שהספר לא קל להשגה, אך כדאי לנסות ולמצוא אותו כי הקריאה בו שווה כל רגע ומשקלה זהב.