ביקורת ספרותית על הספר האדום מאת אסף ענברי
ספר טוב

---

#
חלקו הראשון של הספר הזה עשה לי סחרחורת. הוא הציג את קורות חייהם של אנשים שלא היכרתי (רובם שינו את שם משפחתם מאוחר יותר) שהיום הם מוכרים כשמות רחובות ומבני ציבור. קשה להבין היום את הלהט שליווה את הפוליטיקה של אותה תקופה, את ההתלהבות הכנסים, הקונגרסים, הסמינרים, שהתקיימו, כך נראה, בלי סוף. קשה להבין את ההתרגשות מהרטוריקה המנופחת, המעגלית, שאינה מגיעה לעיקר, מכתיבת וקריאת מאמרים מלאי פאתוס, מנסיון לשכנע את השומעים שיש רק אמת אחת, ועל השומע לקבלה בלי שאלות. ענברי פורס בפני הקורא(ת) לא רק את ההיסטוריה של ההולכים לפני המחנה. גם את הקטנוניות, הפריבילגיות, תפיסת האידיאולוגיה כחשובה יותר מצרכי הפרט, וחזון של חברה, בה הפרטים הם למעשה חלקים ניתנים להחלפה של אותו גוף, משרתים את המטרה הכללית בלי להטיל ספק או לשאול שאלות.

הספר עוסק בתקופה משנות העשרים של המאה הקודמת, עד שנות השישים בה. הישוב היהודי מנה (עד קום המדינה ועד העליות הגדולות) כמה מאות אלפי בני אדם, רובם צעירים מאד ומתלהבים, המחולקים בין בורגני העיר לחברי הקיבוצים והמושבים. הקיבוצים הוקמו בחיפזון באיזורי הגבול והעימות, כמעט בלי אמצעים כדי לשמש משמר גבול הישוב. חבריהם הוחזקו כרכוש מפלגתי, על ידי ראשי המפלגות בעלות אידיאולוגיה סוציאליסטית/מרקסיסטית, בהן היחיד הוא בורג קטן. האידיאולוגיה של אותן מפלגות דרשה איחוד פועלי העולם, ביטול הלאומיות, או - הגירסה המתונה - קודם ציונות, אחר כך סוציאליזם. הביטוי הבולט שלהן היה הערצה עיוורת את רוסיה הקומוניסטית ו"שמש העמים" סטאלין, הערצה שלקחה אותן רחוק מאד, כשניסו להסביר את החלטותיו (משפט הרופאים ומשפטי פראג, לדוגמה)

ענברי מתרכז בתיאור דמותם של כמה צעירים שעלו לארץ פחות או יותר באותה תקופה הפכו למובילי מחנה השמאל באותה תקופה. יערי, משה סנה, טבנקין. העימות שהוא מדבר עליו לא התרחש בין הימין הלאומי לבין השמאל הסוציאליסטי, אלא בין המרכז (מפא"י, המפלגה הגדולה מבין מפלגות הישוב, שדגלה בסוציאליזם כלכלי מתון) לבין השמאל חסר הפשרות, שדרש מאנשיו התמסרות מוחלטת לאידיאולגיה סגפנית. המלחמה האכזרית הזו נשאה אופי של גוג ומגוג: הרסה ישובים, הפרידה משפחות, שיסעה חברויות.

זה ספר לא קל לקריאה, למרות רהיטות הכתיבה והדוגמאות האנושיות שקצת מקלות את שיטפון הפרטים. התקשיתי להבין איך קבוצה לא גדולה בתוך ישוב לא גדול, הצליחה להקים מוסדות מתפקדים. איך הם הצליחו לבנות את "צבא הישוב", הפלמ"ח. איך הם גרמו להמוני צעירים להתגייס להקמת קיבוצים ולתפקד גם כשומרי הגבול של הישוב, בנוסף לעבודה הסיזיפית היומיומית. איך הם הצליחו לשמור על לכידות בתוך הקבוצות שניהלו, כל זה כשהם עסוקים בדיבורים, נאומים, מריבות ובידול קבוצתם מקבוצות אחרות, כמעט זהות. לא הצלחתי לדמיין את מה שאיפשר את ההתנהלות הזו. אולי רק מי שחי ופעל באותם תנאים יכול היה להבין ולקבל את המצב שענברי כה היטיב לתאר.

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על הספר האדום