“אוי, ממה להתחיל? שרווח לי כשזה נגמר? סיפור המסגרת די פשוט: "גיבור" הספר, בארדאמי, נע ממקום למקום. את המקומות בחר המחבר בקפידה. זה מתחיל בחזית שדות הקטל של מלחמת העולם הראשונה, נמשך במקלט של פצועי המלחמה בפריז, משם אל קולוניה צרפתית במערב אפריקה (קמרון? סנגל?), אחר כך במעין ספינת עבדים לניו יורק, וממנה אל דטרויט בירת תעשיית הרכב האמריקנית, ומשם חזרה לצרפת. בכל מקום רע לו. האנשים איומים וזוכים ממנו לקיתונות של בוז ותשפוכת של חרפות. בכל מקום מסריח לו, רע לו, מגעיל לו, הכל רקוב ואת כולם הוא היה זורק לאשפה אלמלא גם כך הכל מסביב אשפה. שלשול מילים אינסופי, מייגע ומתיש של חרפות, גידופים ודימויים יצירתיים של כיעור לסוגיו - לא כולם מוצלחים - מתוך כעס, שנאה וזילזול תהומיים. נשמע אחלה ספר, לא? הותשתי. לא הצלחתי לרגע להתפעל מיצירת המופת הצרפתית מ-1932. יותר מדי סירחון וריקבון בין קטע מוצלח אחד לקטע מוצלח אחר. כן, יש קטעים מוצלחים מדי פעם. תיאור קולע של דמות, איבחון גאוני של התנהגות אנושית או סיטואציה, אבל לי זה לא הספיק. במובן מסוים זה רומן רעיוני. המחבר שואף לבחון ערכים ומוסדות מערביים כדי לקטול אותם - פטריוטיות, סמכות, קפיטליזם, האופי האנושי. את כולם הוא שוחט. החלק המוצלח ביותר בספר ששווה קריאה הוא התקופה בה שוהה בארדאמי בקולוניה הצרפתית באפריקה. הוא נוסע כדי להרוויח כסף, אך הוא פשוט נמס בחום הבלתי נסבל ובמקביל חווה זרות ובדידות איומות. התיאורים הקשים והמקוממים של הרוע של אחיו הצרפתים כלפי המקומיים והניצול המחפיר שלהם חשובים לקריאה. בדיעבד יכולתי להסתפק בכרך א בלבד. כרך ב כולו עוסק בימיו של בארדאמי בצרפת. איכשהו הוא נעשה רופא. לא מסופר מאומה על לימודי הרפואה שלו, ולא נראה שאיזשהו קורא היה מעלה בדעתו שחדל האישים ושונא האדם המטונף הזה מסוגל בכלל להיות רופא, אבל המחבר החליט שכן. אז הוא רופא. וכמובן שהוא סולד מכולם מהר מאד ושונא אותם. כאמור אחלה ספר. בלשון המעטה: לא חובה.”

“אני לא בטוח בזה בכלל בגלל שלא בדקתי את זה אבל פתאום מתי שקראתי את הספר הזה פעם שניה אז חשבתי שהסלין הזה זה בטח האבא של אחד שהשם שלו זה וולבק. אולי לא האבא לפי העץ שורשים שלו אבל בטוח זה האבא המה שאומרים רוחני שלו ואפילו אם הוולבק הזה יגיד שלא ככה אני אומר שכן.זה מהרבה בחינות. גם איך שהוא תופס את הפוזה של אחד שלא אכפת לו מה יחשבו ומה יגידו ואיך שהוא לא אכפת לו להכנס באמאמא של אנשים שזה לא נחשב מנומס להכנס בהם יעני גם נשים גם מיעוטים ומה שהיום אומרים אותם מוחלשים וגם זה שבסוף אתה קולט שהוא אין משהו שמוצא חן בעיניו יעני הוא כל דבר הוא רואה את הצד מהאיפה שאין חמאה שלו. שאני אומר רואה את מה שרע זה לא כמו ילד קטן שרק אומר לך לא. הוא יש לו סיבות וגם אם אתה לא מסכים עם זה אתה מבין את זה.  הסלין הזה חי בזמנים של איך שהתחיל האטרף של המאה הכי מוטרפת יעני זאת שהלכה לא מזמן. הוא מתחיל את הספר שלו שיושבים שניים בבית קפה על יד הסורבון ורואים מצעד של הצבא ואחד מהם אומר יאללה נלך על זה ומצרף את עצמו למצעד הזה שמוביל אותו ישר למלחמת העולם הראשונה שהיתה המלחמה הכי לא הגיונית שאתה יכול לחשוב והוא מראה לך את המלחמה לפי איך שצריך להסתכל על זה ולא לפי איך שעל פי רוב מסתכלים יעני הוא מראה לך אחד שמפחד על עצמו כל הזמן שזה מסוכן בשבילו ודרך זה אתה רואה את הלא נורמליות שיש בכל הגבורה והדברים האלה.  והבנאדם הזה ממשיך ככה לזרום ממקום אחד לשני בלי שיש לו הכוונה לעשות משהו מיוחד יעני א-ל-פורסט גאמפ (שבא אחריו. אולי מפה לקחו את הרעיון של זה) הוא זורם לאפריקה איפה שיש הקולוניות והוא מראה לך את הטמטום והנבלות של האדם הלבן מתי שבא לאפריקה ואחר כך הולך אצל השכונות של העניים בפריז אחרי שעשה סיבוב לאמריקה בשביל להראות שגם העניים והדפוקים גם הם נהיים מנוולים וככה מסתכל על כל האירופאים ואיפה ששלחו את האנשים שלהם ורואה מה אלה עשו ואיך נהיה העולם בגללם. ולפי איך שהוא מסתכל העולם זה עולב אחד גדול והחיים של כל איש בעולם המערבי שהולך במסלול של החיים לפי איך שהולכים כולם זה גם עולב שמה שיש בזה זה תוכניות איך בגיל כזה יהיה לך ככה ובגיל כזה יהיה לך ככה ואתה הולך על המטרות בלי שאתה עובר את החיים יעני הכל לידך בשביל להגיע ובשביל להגיע אבל אף פעם אתה לא שם.”

“קודם כל, הלשון. פושטקית, חצופה, יצירתית, מגוונת, לועגת, כועסת, מקללת, להגיד את כל מה שבא, ישר מהבטן, בלי לסגנן, לארגן, ליפות. ואישיות שכמו צומחת מתוך הלשון הזו. ועוד ב 1932. בעת שתומס מאן כותב בשפה כה כבדה ומכובדת. הגיבור, אנטי גיבור, מתגלגל ממקום למקום, בזמן מלחמת העולם הראשונה ולאחריה, החל מצבא צרפת בזמן המלחמה, דרך הקולוניות באפריקה, אמריקה, אירופה שאחרי המלחמה, כצופה פאסיבי המתאר את מה שהוא רואה ומביע את דעתו ביחס לכך, ובאופן הזה, מתאר למעשה את האנושות המערבית במקומות שונים ובסיטואציות שונות. יש בו הרבה מאד כעס וביקורת, קודם כל מוסרית, על בני האדם ועל המוסדות (הצבא, המדינה, מערכת הבריאות). דוקא הביקורת הזו מבטאת איזו אמונה כאילו המוסר יכול וצריך להתקיים. הגיבורים לא חשובים לו. הם מייצגים משהו. הכל נעשה בהכללות, ובכולם הוא בועט, מעל ומתחת לחגורה, בנשים, בבני האדם, בצרפתים, בכושים, באמריקאים, בעשירים ובעניים. הוא מתייחס אליהם בציניות, אין לו אמפתיה כלפיהם. כאילו אינם מרגישים כלום. רוב הדמויות עלובות ורעות. יש רק מעט מאד דמויות יוצאות דופן, אנשים טובים, טובים באמת, שאליהם הוא מתייחס בכבוד וברצינות, אם כי גם אז הוא קצת מתלוצץ, כאילו קשה לו עם זה. ובכל זאת, הוא כאילו אומר שיש דברים שלא מתלוצצים עליהם. ועוד משהו. הוא מתעסק גם בעצמו. במה שקרה לו במהלך הדברים. מעבר מציניות וזעם לעייפות אדישה ולרחמים. מין תהליך התבגרות שמכלה את הסערות ומשאיר אותו ללא הצחוק והכעס, צופה בצער בעולם עלוב ואכזרי. הספר הזה מנסח השקפת עולם מלאה ומגובשת, אנטי בורגנית, שיש בה ביטוי לתסכול ולאכזבה מן הקדמה, והוא מנסה להביע דעה על בני האדם כולם. הוא נטוע בתקופה של שבר גדול, שמולידה בין היתר פשיזם וקומוניזם כאלטרנטיבות לליברליזם ההומני. בסופו של הספר יש אחרית דבר מאת אילנה המרמן, שתירגמה להפליא. היא מתייחסת גם להיותו חסיד של גרמניה הנאצית בזמן מלחמת העולם השניה, ואל היכולת או העדר היכולת להפריד בין יצירתו לעמדותיו המוסריות.”

“ענק, טורד מנוחה, כמעט בעל שפה משלו. אחת היצירות הגדולות של הספרות במאה העשרים, אם לא הגדולה שבהן. סלין משכיל לתפוס ביצירתו את הרגע המכונן של המאה העשרים - השבר התרבותי שחוללה מלחמת העולם הראשונה (היא ולא השנייה), שלאחריה דבר לא נותר כשהיה. הוא מצליח לשים את האצבע בדיוק על תחושת אובדן הדרך, התסכול, המרירות, הייאוש והמיאוס מאירופה הישנה והצבועה, שאיפיינה רבים מבוגרי המלחמה ההיא, וסללה את הדרך לפשיזם של שנות השלושים. הסיפור הנוגע ללב - למרות ערמת המיזנתרופיות שלו, כביכול - הוא של רופא צעיר שכוונותיו היו טובות, אבל הוא הולך ומתבהם לנוכח אטימותה של החברה, לאחר שאינו מוצא בה את מקומו. את השנאה הגדולה ביותר הוא שומר לעצמו: קשה לו לראות איך הוא הפך להיות קהה לב, כביכול, לכל עוולות העולם, בדיוק כמו האנשים אותם הוא מתעב. שנאה כזו נוצרת רק בליבו של אדם רגיש מאין כמוהו לסבל הזולת. כמובן שקשה להתעלם מהפער בין סלין הסופר לסלין האדם ומהביוגרפיה הבעייתית שלו. אבל בשם אהבת הספרות, ראוי הפעם לחרוג מהכלל, ולקרוא בלי דעות קדומות.”

“אוי, ממה להתחיל? שרווח לי כשזה נגמר? סיפור המסגרת די פשוט: "גיבור" הספר, בארדאמי, נע ממקום למקום. את המקומות בחר המחבר בקפידה. זה מתחיל בחזית שדות הקטל של מלחמת העולם הראשונה, נמשך במקלט של פצועי המלחמה בפריז, משם אל קולוניה צרפתית במערב אפריקה (קמרון? סנגל?), אחר כך במעין ספינת עבדים לניו יורק, וממנה אל דטרויט בירת תעשיית הרכב האמריקנית, ומשם חזרה לצרפת. בכל מקום רע לו. האנשים איומים וזוכים ממנו לקיתונות של בוז ותשפוכת של חרפות. בכל מקום מסריח לו, רע לו, מגעיל לו, הכל רקוב ואת כולם הוא היה זורק לאשפה אלמלא גם כך הכל מסביב אשפה. שלשול מילים אינסופי, מייגע ומתיש של חרפות, גידופים ודימויים יצירתיים של כיעור לסוגיו - לא כולם מוצלחים - מתוך כעס, שנאה וזילזול תהומיים. נשמע אחלה ספר, לא? הותשתי. לא הצלחתי לרגע להתפעל מיצירת המופת הצרפתית מ-1932. יותר מדי סירחון וריקבון בין קטע מוצלח אחד לקטע מוצלח אחר. כן, יש קטעים מוצלחים מדי פעם. תיאור קולע של דמות, איבחון גאוני של התנהגות אנושית או סיטואציה, אבל לי זה לא הספיק. במובן מסוים זה רומן רעיוני. המחבר שואף לבחון ערכים ומוסדות מערביים כדי לקטול אותם - פטריוטיות, סמכות, קפיטליזם, האופי האנושי. את כולם הוא שוחט. החלק המוצלח ביותר בספר ששווה קריאה הוא התקופה בה שוהה בארדאמי בקולוניה הצרפתית באפריקה. הוא נוסע כדי להרוויח כסף, אך הוא פשוט נמס בחום הבלתי נסבל ובמקביל חווה זרות ובדידות איומות. התיאורים הקשים והמקוממים של הרוע של אחיו הצרפתים כלפי המקומיים והניצול המחפיר שלהם חשובים לקריאה. בדיעבד יכולתי להסתפק בכרך א בלבד. כרך ב כולו עוסק בימיו של בארדאמי בצרפת. איכשהו הוא נעשה רופא. לא מסופר מאומה על לימודי הרפואה שלו, ולא נראה שאיזשהו קורא היה מעלה בדעתו שחדל האישים ושונא האדם המטונף הזה מסוגל בכלל להיות רופא, אבל המחבר החליט שכן. אז הוא רופא. וכמובן שהוא סולד מכולם מהר מאד ושונא אותם. כאמור אחלה ספר. בלשון המעטה: לא חובה.”

“אני לא בטוח בזה בכלל בגלל שלא בדקתי את זה אבל פתאום מתי שקראתי את הספר הזה פעם שניה אז חשבתי שהסלין הזה זה בטח האבא של אחד שהשם שלו זה וולבק. אולי לא האבא לפי העץ שורשים שלו אבל בטוח זה האבא המה שאומרים רוחני שלו ואפילו אם הוולבק הזה יגיד שלא ככה אני אומר שכן.זה מהרבה בחינות. גם איך שהוא תופס את הפוזה של אחד שלא אכפת לו מה יחשבו ומה יגידו ואיך שהוא לא אכפת לו להכנס באמאמא של אנשים שזה לא נחשב מנומס להכנס בהם יעני גם נשים גם מיעוטים ומה שהיום אומרים אותם מוחלשים וגם זה שבסוף אתה קולט שהוא אין משהו שמוצא חן בעיניו יעני הוא כל דבר הוא רואה את הצד מהאיפה שאין חמאה שלו. שאני אומר רואה את מה שרע זה לא כמו ילד קטן שרק אומר לך לא. הוא יש לו סיבות וגם אם אתה לא מסכים עם זה אתה מבין את זה.  הסלין הזה חי בזמנים של איך שהתחיל האטרף של המאה הכי מוטרפת יעני זאת שהלכה לא מזמן. הוא מתחיל את הספר שלו שיושבים שניים בבית קפה על יד הסורבון ורואים מצעד של הצבא ואחד מהם אומר יאללה נלך על זה ומצרף את עצמו למצעד הזה שמוביל אותו ישר למלחמת העולם הראשונה שהיתה המלחמה הכי לא הגיונית שאתה יכול לחשוב והוא מראה לך את המלחמה לפי איך שצריך להסתכל על זה ולא לפי איך שעל פי רוב מסתכלים יעני הוא מראה לך אחד שמפחד על עצמו כל הזמן שזה מסוכן בשבילו ודרך זה אתה רואה את הלא נורמליות שיש בכל הגבורה והדברים האלה.  והבנאדם הזה ממשיך ככה לזרום ממקום אחד לשני בלי שיש לו הכוונה לעשות משהו מיוחד יעני א-ל-פורסט גאמפ (שבא אחריו. אולי מפה לקחו את הרעיון של זה) הוא זורם לאפריקה איפה שיש הקולוניות והוא מראה לך את הטמטום והנבלות של האדם הלבן מתי שבא לאפריקה ואחר כך הולך אצל השכונות של העניים בפריז אחרי שעשה סיבוב לאמריקה בשביל להראות שגם העניים והדפוקים גם הם נהיים מנוולים וככה מסתכל על כל האירופאים ואיפה ששלחו את האנשים שלהם ורואה מה אלה עשו ואיך נהיה העולם בגללם. ולפי איך שהוא מסתכל העולם זה עולב אחד גדול והחיים של כל איש בעולם המערבי שהולך במסלול של החיים לפי איך שהולכים כולם זה גם עולב שמה שיש בזה זה תוכניות איך בגיל כזה יהיה לך ככה ובגיל כזה יהיה לך ככה ואתה הולך על המטרות בלי שאתה עובר את החיים יעני הכל לידך בשביל להגיע ובשביל להגיע אבל אף פעם אתה לא שם.”

“קודם כל, הלשון. פושטקית, חצופה, יצירתית, מגוונת, לועגת, כועסת, מקללת, להגיד את כל מה שבא, ישר מהבטן, בלי לסגנן, לארגן, ליפות. ואישיות שכמו צומחת מתוך הלשון הזו. ועוד ב 1932. בעת שתומס מאן כותב בשפה כה כבדה ומכובדת. הגיבור, אנטי גיבור, מתגלגל ממקום למקום, בזמן מלחמת העולם הראשונה ולאחריה, החל מצבא צרפת בזמן המלחמה, דרך הקולוניות באפריקה, אמריקה, אירופה שאחרי המלחמה, כצופה פאסיבי המתאר את מה שהוא רואה ומביע את דעתו ביחס לכך, ובאופן הזה, מתאר למעשה את האנושות המערבית במקומות שונים ובסיטואציות שונות. יש בו הרבה מאד כעס וביקורת, קודם כל מוסרית, על בני האדם ועל המוסדות (הצבא, המדינה, מערכת הבריאות). דוקא הביקורת הזו מבטאת איזו אמונה כאילו המוסר יכול וצריך להתקיים. הגיבורים לא חשובים לו. הם מייצגים משהו. הכל נעשה בהכללות, ובכולם הוא בועט, מעל ומתחת לחגורה, בנשים, בבני האדם, בצרפתים, בכושים, באמריקאים, בעשירים ובעניים. הוא מתייחס אליהם בציניות, אין לו אמפתיה כלפיהם. כאילו אינם מרגישים כלום. רוב הדמויות עלובות ורעות. יש רק מעט מאד דמויות יוצאות דופן, אנשים טובים, טובים באמת, שאליהם הוא מתייחס בכבוד וברצינות, אם כי גם אז הוא קצת מתלוצץ, כאילו קשה לו עם זה. ובכל זאת, הוא כאילו אומר שיש דברים שלא מתלוצצים עליהם. ועוד משהו. הוא מתעסק גם בעצמו. במה שקרה לו במהלך הדברים. מעבר מציניות וזעם לעייפות אדישה ולרחמים. מין תהליך התבגרות שמכלה את הסערות ומשאיר אותו ללא הצחוק והכעס, צופה בצער בעולם עלוב ואכזרי. הספר הזה מנסח השקפת עולם מלאה ומגובשת, אנטי בורגנית, שיש בה ביטוי לתסכול ולאכזבה מן הקדמה, והוא מנסה להביע דעה על בני האדם כולם. הוא נטוע בתקופה של שבר גדול, שמולידה בין היתר פשיזם וקומוניזם כאלטרנטיבות לליברליזם ההומני. בסופו של הספר יש אחרית דבר מאת אילנה המרמן, שתירגמה להפליא. היא מתייחסת גם להיותו חסיד של גרמניה הנאצית בזמן מלחמת העולם השניה, ואל היכולת או העדר היכולת להפריד בין יצירתו לעמדותיו המוסריות.”

“ענק, טורד מנוחה, כמעט בעל שפה משלו. אחת היצירות הגדולות של הספרות במאה העשרים, אם לא הגדולה שבהן. סלין משכיל לתפוס ביצירתו את הרגע המכונן של המאה העשרים - השבר התרבותי שחוללה מלחמת העולם הראשונה (היא ולא השנייה), שלאחריה דבר לא נותר כשהיה. הוא מצליח לשים את האצבע בדיוק על תחושת אובדן הדרך, התסכול, המרירות, הייאוש והמיאוס מאירופה הישנה והצבועה, שאיפיינה רבים מבוגרי המלחמה ההיא, וסללה את הדרך לפשיזם של שנות השלושים. הסיפור הנוגע ללב - למרות ערמת המיזנתרופיות שלו, כביכול - הוא של רופא צעיר שכוונותיו היו טובות, אבל הוא הולך ומתבהם לנוכח אטימותה של החברה, לאחר שאינו מוצא בה את מקומו. את השנאה הגדולה ביותר הוא שומר לעצמו: קשה לו לראות איך הוא הפך להיות קהה לב, כביכול, לכל עוולות העולם, בדיוק כמו האנשים אותם הוא מתעב. שנאה כזו נוצרת רק בליבו של אדם רגיש מאין כמוהו לסבל הזולת. כמובן שקשה להתעלם מהפער בין סלין הסופר לסלין האדם ומהביוגרפיה הבעייתית שלו. אבל בשם אהבת הספרות, ראוי הפעם לחרוג מהכלל, ולקרוא בלי דעות קדומות.”