ביקורת ספרותית על גינת בר - רישומים וציורים מאת רפאלה שיר מאת מאיר שלו
ספר מעולה

---

הפעם הראשונה שניסיתי את הספר הוא שעמם אותי ותהיתי ביני לבין עצמי: מה לי ולגינות? לפרחים? מלבד להביט בהם ולהתפעל מיופיים, אין לי ולהם דבר במשותף.
אולם, קרה מקרה ומאיר שלו ונפטר וקיננה בי התחושה שאני צריכה לקרוא ספרים אחרים שלו שלא קראתי, שמגיע לו, שזה חלקיק הכבוד האחרון שאני יכולה לחלוק לו.
אז החלטתי לנסות.
איני מתחרטת מכיוון שמדובר בספר חכם, מקסים, משעשע לפרקים ובעיקר כתוב יפה. הכתיבה המאירית שלוית לא אובדת כאן, היא מוצגת בחן, כידוע לכל חובבי מאיר שלו.

כזכור, ספגנו אבדות תוך שבועות מספר. קודם מאיר ויליזטר שלדאבוני הרב לא הזדמן לי לקרוא מכתביו ולהתרשם התרשמות של ממש מעומקם, והאחרים, הכרותי עמם יותר מעמיקה הם מאיר שלו ויהונתן גפן. שניהם בני נהלל, שניהם הלכו בטרם עת כמעט באותו גיל ושניהם מהווים נכס צאן ברזל עיקרי בספרות והשירה העברית שלנו.
כאשר קראתי את ספרו זה של מאיר שלו, צחקתי, אך גם התעצבתי, התמוגגתי אך גם הזלתי דמעה. כאב גדול שרה עלי שאיבדנו ענק תרבותי כזה, בייחוד כאשר הספר האחרון שלו נחל כישלון, עדיין הבהבה תקווה סמויה שחוט הגאוניות יצית בו אש והוא ירקח לנו ספר גאוני נוסף...הרי לאחר מפלה תמיד יש רגע של התרוממות...
זה לא קרה והתקוות נשטפו בים של אכזבה מלוחה.
אבל מיד לאחר מכן ניחמתי את עצמי בכך שהאדם עצמו הלך, לא יצור דברים כבירים אבל היצירות שלו ישארו, בתקווה שיקראו עוד שנים.
בתקווה שעוד דורות של קוראים ייקראו על מעללי החולד בגינתו, את חיבתו העזה לרקפות, את ידענותו המופלגת בחצבים, בהבדל ביניהם ובמינים החביבים עליו. על החתול קרמר שהיה נוהג לשכב בגינה תחת השמש החמימה אך לשמור על עין פקוחה שחס וחלילה לא ייכנס משיג גבול הביתה וכל אלה מתובלים באיוריה הנהדרים של רפאלה שיר, אחותו של מאיר שלו, הממחישים לך את נראות הדברים באופן חי ואמיתי.

בתקווה שקוראים עתידיים נוספים יסמנו את הציטוטים החביבים עליהם, שהם רבים למכביר, שישתאו לאור קריאה אודות עץ לימון מקשיש שרחמיו של שלו נכמרו עליו אך לא היה ניתן להצילו, גזעי עצים חזקים שנופלים כחללים בשדה קרב, ומושבות נמלים ודבורים הקנאיות לעבודתן ולא סרות ממנה ולו לדקה אחת.

בנחמה שהספר יכניס מעט צבעוניות לחיים וחיבה מינימלית לטבע, יעורר בהם רצון להפליג בין מחוזות של דמיון ואמת שורשית, בסנדלים או רגליים יחפות על מנת לחוש את האדמה הבוצית בכפותיהם ולהתביע חותם כמ האדם הקדמון.

כאשר קראתי את הספר וחשבתי שכעת מאיר שלו קבור באדמה, התנחמתי בעובדה אחת: שהוא קבור באדמת ארץ שהוא כה אהב ומעטים אהבוה כמוהו, בעוצמתו, במסירותו ונחרצות וגם אם עיניו לא יכולות לשזוף את יופיה של הארץ, את התפתחותה וירוקי העד שלה, רוחו שורה על הכול, בתוך העצים, בשיחים, בתוך האדמה, מרחפת מעל לכל ונעשית אחד עם תבנית הנוף המוכרת שגם בארצות נכר לא משה מזכרונו.

"במדי העבודה המזוהמים שלי ובגופי המיוזע הרגשתי כקבצן בארמון וכפורץ אל הקודש, אבל גם כאורח בארץ פלאות."

» ביקורות נוספות של סקאוט
» ביקורות נוספות על גינת בר - רישומים וציורים מאת רפאלה שיר