ביקורת ספרותית על גינת בר - רישומים וציורים מאת רפאלה שיר מאת מאיר שלו
ספר מעולה

---

"בכל פעם שאני נוסע לחול", כך כותב מאיר שלו בפרק עונות בספרו, "מגיע השלב – אחרי יומיים וחצי בערך, שבו אני נתקף געגועים ארצה. מה מעורר בי את הגעגועים האלה? ובכן, עלי להודות שאני מסתדר לא רע גם בלי מאפיינים ישראלים חשובים כמו גבינת קוטג', מהדורות חדשות, עקיפה על השוליים, שקדי מרק, צ'פחות וקפה בוץ, ובמאמץ מסוים אני מצליח להתגבר גם על הריחוק מקבר יוסף, מקבר אמו ומקבר אביו, סבו וסבתו. אני מתגעגע לכמה בני אדם אהובים, לביתי, לצמחי הבר שלי, לשפה העברית ולכמה נופים".

כמה קל להזדהות עם הדברים שכותב שלו.

ספרו גינת בר, אינו ספר עלילתי אך הוא בהחלט ספר על אהבה. אהבתו של הסופר לטבע, לפרחים, לבעלי החיים ואף לנופי העמק, עוברת בכל משפט כמעט שהוא כותב. ההומור העצמי הדק המאפיין כל כך את שלו, מצוי כאן בשפע וגרם לכך שהחיוך לא מש מפני לכל אורך קריאת הספר. הקטע בו הוא מספר על כך שהחזירה לקחה את גוריה והסתלקה אתם מהגינה כדי שהמחבר לא ישמש להם דוגמא רעה, הוא קטע לפנתיאון ממש. כמובן גם האמירה כי יש סיכוי שילדים האוהבים פרחים, יגדלו להיות מבוגרים טובים יותר. כל אלו בתוספת שפתו העשירה של שלו, הופכים את הקריאה בספר הזה לחוויה אמיתית.

עוד פרק לפנתאון הוא הפרק העוסק בשיחי הצבר. בילדותי, נסעתי מידי פעם עם אבי ז"ל לקטוף סברס משיחי הצבר שאז גדלו פרא באזור רמלה. תיאורו של שלו את התהליך הוא כל כך מדויק, עד שעורר אצלי את בלוטות הנוסטלגיה כולל געגועים לאבא ממנו נפרדתי לפני שנים רבות.

אבל לא רק פרחים, צמחים, חיות בית ומזיקים: שלו כותב גם על הקשר בין הכלניות למיתולוגיה היוונית, על קולינריה ועל הפסטה שלמד להכין מידידו המנוח ד"ר אלי לנדאו שאותו גם אני זכיתי להכיר, על זיתים כבושים, על ספרים אחרים (מבטיח לקרוא את "אנטוניה שלי" של וילה קאתר) ומזכיר יצירות רבות פרי עטם של נתן יונתן, נעמי שמר, חיים נחמן ביאליק, אביו יצחק שלו, נחום גוטמן, חיים גורי ואחרים.

לא היה לי ספק כי מאיר שלו היה איש אשכולות. הספר הזה מציג פן נוסף באישיותו של הסופר. הקריאה בו, היא כמו עיסוי לנשמה ממש.

» ביקורות נוספות של בנצי גורן
» ביקורות נוספות על גינת בר - רישומים וציורים מאת רפאלה שיר