ביקורת ספרותית על גינת בר - רישומים וציורים מאת רפאלה שיר מאת מאיר שלו
ספר מעולה

---

#
אני אוהבת סיפורים. זו כנראה מורשת סבתי, שהחטא הנורא בעיניה היה לא לסיים אוכל מהצלחת. והדבר הכי גרוע לדעתה בחינוך ילדים היה ילד שאינו אוכל. ואני לא אכלתי ואילצתי אותה להשתמש בנשק יום הדין – סיפורי מעשיות עם האוכל. היא היתה חותכת את המנה לפיסות נגיסות – כדי שלא יהיה צורך פתאום להפסיק את האכילה כדי לחתוך, נניח, וממציאה סיפורים מרתקים שהשכיחו ממני שבכלל לא הייתי רעבה... היא סיפרה בנחישות ואהבה, בעברית רצוצה משובצת אידיש. למרות שחיה בארץ משנות השלושים של המאה הקודמת, היא מעולם לא למדה עברית ובאופן סימטרי - אני מעולם לא למדתי אידיש.

היה לה גן ענק. הבית עמד בקצה הקיבוץ והיא פשוט סיפחה לגנה עוד ועוד שטחים והפריחה את השממה פשוטו כמשמעו. היא עדרה וסיקלה וניכשה, זרעה ושתלה, סחבה מריצות עם אדמה וסילקה מריצות עם פסולת. היא ריצפה שבילים, הקימה גדרות, בנתה מדרגות ובריכת דגים (שהובאו כדגיגונים מנחל פולג וצמחו למפלצות על שאריות האוכל הקיבוצי... ) היו בגן עצי תפוח ואגס שדוף, עצי רימון ולימון. גויאבה ושסק נתנו שם פירות. היה שיח פיטנגו ענק שאף אחד לא גזם והגביל את צמיחתו. היה אפילו עץ אבוקדו אדיר ממדים שאף אחד לא ידע מה עושים בפרי המוזר הזה... פרחו שם פרחים בלי שם וגינת-ורדים מדהימה שכנה במרכז הגן, שזכרון הריח קיים בי עד היום. סבתי לא היתה סוציאליסטית – רחוק מזה (כמוה כשאר חברי הקיבוץ החריג בו חיה) - אבל שום דבר בגינה הזו לא נקנה או נמכר בכסף. היא קיבלה ונתנה שתילים שחלקם נאספו מהמושבים בסביבה, חילקה פירות ופרחים וגידלה הכל. הרעיון היה שקודם יצמח משהו, אחר כך נראה מה אפשר לעשות עם זה. הגן שצמח וגדל בלי תכנון היה בלגן גדול, ארץ פלאות לכבוש ולדמיין כשהיינו ילדים.

שלו, שיודע לספר סיפורים טוב יותר אפילו מסבתא שלי ובעברית עשירה ומצוחצחת, שלא שומעים כמוה, לצערי, כתב ספר קטן וקסום, אישי ואמיתי. מכל משפט עולה אהבתו הענקית לצומח ולחי על האדמה. הוא מחבב רמשים, צפרים, ינשופים ועטלפים. לא דוחה חולדות, עכבישים ולטאות, מסתדר עם נמלים וחיפושיות, סובלני כלפי נחשים וצרעות בתנאי שהם מוכנים לדו-קיום בשלום. [לא נראה שהוא אוהב במיוחד כלבים שהתרחקו מדי, לטעמו, מהטבע. בסדר. אף אחד לא מושלם]. הגינה שלו ללא גדרות – מזמינה אליה בעלי חיים ממינים שונים, ביניהם מין אחד מעצבן במיוחד שאם אין גדר הוא יסיק שהשטח ציבורי, ועל המרחב הציבורי, כידוע, לא חלים כללי הנימוס והטקט ואין מדקדקים בכבודו.
הספר כתוב בפרקים לא ארוכים, כל פרק עוסק בנושא מנושאיו של הגנן החובב וגנו ועל הדרך בסיפורים קטנים הנוגעים לחיינו. הכל בנחת, בלי להטיף ובלי לשפוט. כתוב בשפע הומור נהדר – מתוחכם, אירוני, לא כזה שאתה שואג מצחוק – הרמוני. כמוהו כגינתו.

אני אוהבת את ה"לא רומנים" של שלו. "תנ"ך עכשיו" ו"הכל על אהבה", שהספר הזה מצטרף אליהם בגאון, ספרים השומרים לסיפורים שהוא מספר מקום של כבוד. הוא מצליח ליצור עבורי קסם בפרטי טריווייה גנניים הרחוקים מאד מעולמי. הקטע שהצחיק אותי וגרם לי לחשוב היה המלחמה שהוא הכריז על החולד: ניסה כך, ניסה אחרת, הוסיף מלחמה פסיכולוגית, הסלים, חיבל תחבולות, חלם על נשק יום הדין והכל לשווא. ובסופו של יום (שארך הרבה מאד ימים) בחן את מעשיו והגיע לכלל מסקנה שהמלחמה מזיקה יותר משמזיק האוייב. והתוצאה? חדל קרב. שלום קר. לא הוא לא אויבו יכריזו ניצחון אבל גם לא יגיעו להרס שבתבוסה. ככה פשוט. לו רק היינו מסכימים להפנים את הלקח החשוב הזה.
אני רחוקה מאדמה וטבע. כמו סבי אני מעדיפה לקרוא ספרים. קראתי כספר ספרייה, אבל אקנה אותו, שיהיה בבית.

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על גינת בר - רישומים וציורים מאת רפאלה שיר