החוחית היא ציפור שיר קטנה, צבעונית, שגרה בין גבעולי קוץ החוח, וראיתי אותה גם בין גבעולי הברקנים והגדילנים. אהבתי לצפות בה. יכולתי לעמוד זמן רב ולהסתכל עליה שרה ומקפצת בשלל צבעים בין החוחים. לרוב עם חבריה ללהקה, אבל מדי פעם גם לבד. לפעמים היה לי נדמה שהיא עושה הצגה במיוחד למעני. שרה, קופצת, מסתכלת עלי, וחוזר חלילה. היום כבר לא רואים אותה. היא נעלמה. מאיר שלו מזכיר אותה במשפט קצר אחד, וכותב שהיא נעלמה בגלל שצדים אותה. זה נכון שצדים אותה, אבל לא בגלל זה היא נעלמה. היא נעלמה כי אנשים "תרבותיים" העלימו את הקוצים מהארץ. הפחד מהטבע הוליד השמדה של כל חלקת בור שמצמיחה קוצים. וגם אם החלטת לגדל קוצים בחלקתך הקטנה - העירייה מיד שולחת הודעה על תשלום קנס. למה? כי השטח לא נקי. גם ב'גינת הבר' של מאיר שלו לא צומחים קוצים. הוא מגדל פרחי בר אבל עוקר כל 'עשב שוטה' שמופיע בגינתו. אז האם זו באמת גינת בר? אישית חושבת שזו פשוט גינה עם פרחים, אבל לזכותו של שלו יאמר שהוא כותב את זה. מסביר שגינתו היא לא גינת בר של ממש.
מה שכתבתי כאן זאת הסיבה העיקרית שלי לכתיבת הביקורת על הספר. כי כבר נכתב עליו כל מה שאפשר היה לכתוב. אבל כמי שאוהבת לגמרי את כל צמחיית הבר, ושונאת את כל צמחיית התרבות, ההשמדה הזאת של הבר הורגת גם אותי, במובן מסויים. כי אין מה לעשות, כשאוהבים משהו והוא נעלם מהחיים גם הלב מתרגז או מתעצב.
הספר הזה היה מונח אצלי על המדף כשלוש שנים. קניתי אותו בזכות הביקורות הטובות, אבל היססתי לקרוא אותו, כי ספריו הקודמים של שלו די שעממו אותי. הוא כותב טוב, אבל הסיפורים היו, איך לומר, לא משהו.
הספר הזה היה לי מעניין מאוד. הזכיר לי את ילדותי, ואת מה שהיה ומה שכבר לא יהיה. כי אפילו עציצים הפסקתי לגדל במרפסת, ורק מסתכלת על העצים ושאר הצמחייה שגדלה בחצר הבית המשותף שלנו. והקוצים שגדלים בה קטנים ונמוכים.

****


"האבולוציה היא אחד הדברים החכמים ביותר שברא אלוהים"

מאיר שלו



ייתכן שאי פעם הרהבתי עוז לחשוב שעשוייה להיות לי גינת בר כזאת, בוסתן אפוף קסם ובו אינספור עצים ופרחים, וצבים שועלים וקיפודים תועים ביניהם. אבל וואלה, לנוכח הקריאה בספר הזה, נראה שגם את הרעיון הזה מוטב שאגנוז ריאלית יחד עם הטיול חוף-אל-חוף בארצות הברית, מגורים משפחתיים בקראוון על גדות נהר באוסטרליה או חיי נדודים נועזים מסביב לעולם. לא יקרה, נו. לא בגלגול הזה.

ולא שאין פוטנציאל. יש לי חצר עם כמה עצי פרי ושיחים, פינה עם גינת ירק קטנה, פעם היה אפילו דשא, אבל וואלה... אני לא טיפוס שמצליח לתחזק דברים, שלא לדבר על גינה, שדורשת ניכוש, עישוב, זריעה, תכנון, השקייה... עבודה, ויותר מכל אלה - תשוקה. הרי אני, גם פרחים מפלסטיק נובלים אצלי. רק מלקרוא את הספר הזה (בצלו של עץ התאנה שלי - קלאס באפס מאמץ) התעייפתי כל כך, שאפילו את השנ"צ שלי פספסתי. מעבר לכך, אמנם מטבעי אני אוהב לדעת דברים, ויש לי ידע שטחי במגוון עצום של תחומים, אבל לצערי בכל מה שקשור לחקלאות וליגיע כפיים בשדה אני בור ועם הארץ, ומתקשה להבדיל בין כלנית לפרג ובין כריזנטמה לחלבלוב. טוב, האמת היא שאין לי מושג (ירוק) איך שני אלה נראים. ולא רק הם.

ברבות השנים, נכנעתי. רציתי חיים קלים. אפילו מעיקרון הברזל שלי - איסור מוחלט על דשא מלאכותי - נסוגותי מתישהו בבושת פנים. שיהיה דשא מלאכותי. רק שיהיה ירוק, לא?

לא אם אתה שואל את מאיר שלו, שכנראה יעדיף להידרס על ידי קומביין מאשר להעלות על דעתו ולו עלה סינתטי יחיד בגינתו. שלא כמוני, הוא בנאדם עם עקרונות, עד שבא לך להוריד לו סטירה. נראה שהכול הוא עושה נכון בגינת הבר שלו. מגדל, שותל, אוהב, כמו בסרט טבע בהילוך איטי. מרוב דאווין, במשך רוב הקריאה אתה לא לגמרי בטוח מה הוא יותר - צנוע או יהיר. כזה האיש, גם בכל הספרים האחרים שלו שיצא לי לקרוא. כמו שאיציק בן-נר אמר עליו פעם, במשך הקריאה יש לך הרגשה שהבנאדם עומד מאחוריך ומתבשם בגלוי מעומק התרשמותך מיפי השפה ועושר הדימויים.

ובכל זאת אין ספק, האיש הזה יודע לא רק לגדל רקפות. הוא יודע לכתוב, ויודע לספר סיפור, קיבינימאט. כל צפרדע, חצב, חיפושית, ציפור שיר או זרע כלנית זוכים אצלו לליטוף ספרותי עדין ומדוייק, משעשע, ידעני וסרקסטי להפליא. ריבונו של עולם, אתה לוחש לעצמך, למה אני לא ככה? למה? ואז אתה מלכסן מבט אל הדשא הסינתטי שהזמנת במו ידיך, ארבעים ושניים מילימטר האניץ, ומבין שמאיר שלו לא תהיה אף פעם.

****

הפעם הראשונה שניסיתי את הספר הוא שעמם אותי ותהיתי ביני לבין עצמי: מה לי ולגינות? לפרחים? מלבד להביט בהם ולהתפעל מיופיים, אין לי ולהם דבר במשותף.
אולם, קרה מקרה ומאיר שלו ונפטר וקיננה בי התחושה שאני צריכה לקרוא ספרים אחרים שלו שלא קראתי, שמגיע לו, שזה חלקיק הכבוד האחרון שאני יכולה לחלוק לו.
אז החלטתי לנסות.
איני מתחרטת מכיוון שמדובר בספר חכם, מקסים, משעשע לפרקים ובעיקר כתוב יפה. הכתיבה המאירית שלוית לא אובדת כאן, היא מוצגת בחן, כידוע לכל חובבי מאיר שלו.

כזכור, ספגנו אבדות תוך שבועות מספר. קודם מאיר ויליזטר שלדאבוני הרב לא הזדמן לי לקרוא מכתביו ולהתרשם התרשמות של ממש מעומקם, והאחרים, הכרותי עמם יותר מעמיקה הם מאיר שלו ויהונתן גפן. שניהם בני נהלל, שניהם הלכו בטרם עת כמעט באותו גיל ושניהם מהווים נכס צאן ברזל עיקרי בספרות והשירה העברית שלנו.
כאשר קראתי את ספרו זה של מאיר שלו, צחקתי, אך גם התעצבתי, התמוגגתי אך גם הזלתי דמעה. כאב גדול שרה עלי שאיבדנו ענק תרבותי כזה, בייחוד כאשר הספר האחרון שלו נחל כישלון, עדיין הבהבה תקווה סמויה שחוט הגאוניות יצית בו אש והוא ירקח לנו ספר גאוני נוסף...הרי לאחר מפלה תמיד יש רגע של התרוממות...
זה לא קרה והתקוות נשטפו בים של אכזבה מלוחה.
אבל מיד לאחר מכן ניחמתי את עצמי בכך שהאדם עצמו הלך, לא יצור דברים כבירים אבל היצירות שלו ישארו, בתקווה שיקראו עוד שנים.
בתקווה שעוד דורות של קוראים ייקראו על מעללי החולד בגינתו, את חיבתו העזה לרקפות, את ידענותו המופלגת בחצבים, בהבדל ביניהם ובמינים החביבים עליו. על החתול קרמר שהיה נוהג לשכב בגינה תחת השמש החמימה אך לשמור על עין פקוחה שחס וחלילה לא ייכנס משיג גבול הביתה וכל אלה מתובלים באיוריה הנהדרים של רפאלה שיר, אחותו של מאיר שלו, הממחישים לך את נראות הדברים באופן חי ואמיתי.

בתקווה שקוראים עתידיים נוספים יסמנו את הציטוטים החביבים עליהם, שהם רבים למכביר, שישתאו לאור קריאה אודות עץ לימון מקשיש שרחמיו של שלו נכמרו עליו אך לא היה ניתן להצילו, גזעי עצים חזקים שנופלים כחללים בשדה קרב, ומושבות נמלים ודבורים הקנאיות לעבודתן ולא סרות ממנה ולו לדקה אחת.

בנחמה שהספר יכניס מעט צבעוניות לחיים וחיבה מינימלית לטבע, יעורר בהם רצון להפליג בין מחוזות של דמיון ואמת שורשית, בסנדלים או רגליים יחפות על מנת לחוש את האדמה הבוצית בכפותיהם ולהתביע חותם כמ האדם הקדמון.

כאשר קראתי את הספר וחשבתי שכעת מאיר שלו קבור באדמה, התנחמתי בעובדה אחת: שהוא קבור באדמת ארץ שהוא כה אהב ומעטים אהבוה כמוהו, בעוצמתו, במסירותו ונחרצות וגם אם עיניו לא יכולות לשזוף את יופיה של הארץ, את התפתחותה וירוקי העד שלה, רוחו שורה על הכול, בתוך העצים, בשיחים, בתוך האדמה, מרחפת מעל לכל ונעשית אחד עם תבנית הנוף המוכרת שגם בארצות נכר לא משה מזכרונו.

"במדי העבודה המזוהמים שלי ובגופי המיוזע הרגשתי כקבצן בארמון וכפורץ אל הקודש, אבל גם כאורח בארץ פלאות."

"בכל פעם שאני נוסע לחול", כך כותב מאיר שלו בפרק עונות בספרו, "מגיע השלב – אחרי יומיים וחצי בערך, שבו אני נתקף געגועים ארצה. מה מעורר בי את הגעגועים האלה? ובכן, עלי להודות שאני מסתדר לא רע גם בלי מאפיינים ישראלים חשובים כמו גבינת קוטג', מהדורות חדשות, עקיפה על השוליים, שקדי מרק, צ'פחות וקפה בוץ, ובמאמץ מסוים אני מצליח להתגבר גם על הריחוק מקבר יוסף, מקבר אמו ומקבר אביו, סבו וסבתו. אני מתגעגע לכמה בני אדם אהובים, לביתי, לצמחי הבר שלי, לשפה העברית ולכמה נופים".

כמה קל להזדהות עם הדברים שכותב שלו.

ספרו גינת בר, אינו ספר עלילתי אך הוא בהחלט ספר על אהבה. אהבתו של הסופר לטבע, לפרחים, לבעלי החיים ואף לנופי העמק, עוברת בכל משפט כמעט שהוא כותב. ההומור העצמי הדק המאפיין כל כך את שלו, מצוי כאן בשפע וגרם לכך שהחיוך לא מש מפני לכל אורך קריאת הספר. הקטע בו הוא מספר על כך שהחזירה לקחה את גוריה והסתלקה אתם מהגינה כדי שהמחבר לא ישמש להם דוגמא רעה, הוא קטע לפנתיאון ממש. כמובן גם האמירה כי יש סיכוי שילדים האוהבים פרחים, יגדלו להיות מבוגרים טובים יותר. כל אלו בתוספת שפתו העשירה של שלו, הופכים את הקריאה בספר הזה לחוויה אמיתית.

עוד פרק לפנתאון הוא הפרק העוסק בשיחי הצבר. בילדותי, נסעתי מידי פעם עם אבי ז"ל לקטוף סברס משיחי הצבר שאז גדלו פרא באזור רמלה. תיאורו של שלו את התהליך הוא כל כך מדויק, עד שעורר אצלי את בלוטות הנוסטלגיה כולל געגועים לאבא ממנו נפרדתי לפני שנים רבות.

אבל לא רק פרחים, צמחים, חיות בית ומזיקים: שלו כותב גם על הקשר בין הכלניות למיתולוגיה היוונית, על קולינריה ועל הפסטה שלמד להכין מידידו המנוח ד"ר אלי לנדאו שאותו גם אני זכיתי להכיר, על זיתים כבושים, על ספרים אחרים (מבטיח לקרוא את "אנטוניה שלי" של וילה קאתר) ומזכיר יצירות רבות פרי עטם של נתן יונתן, נעמי שמר, חיים נחמן ביאליק, אביו יצחק שלו, נחום גוטמן, חיים גורי ואחרים.

לא היה לי ספק כי מאיר שלו היה איש אשכולות. הספר הזה מציג פן נוסף באישיותו של הסופר. הקריאה בו, היא כמו עיסוי לנשמה ממש.

הספר הזה הציב אותי בפני בעיה קטלוגית קשה בספרייה. מצד אחד הוא איננו ספר פרוזה. לא מדובר ברומן, ואף לא באוסף של סיפורים קצרים. מצד שני, הוא גם איננו ספר עיון או ספר לימוד, לא ספר הדרכה לגנן החובב ולא ספר בוטני מקצועי לגנן המומחה. אז מה זה כן? הספר הזה הוא בעצמו מעין גינה, גינת נוי ספרותית. שכיית חמדה שמורכבת מרשימות ומאנקדוטות בשילוב איורים ורישומים מקסימים, ואשר שזורים בה חוש הומור חינני במיוחד, עברית עשירה ומשובחת והרבה אהבה לעמק יזרעאל, לאדמה, לחי ולצומח. כן, וגם לבני האדם.

בין השאר, נמצא כאן הגיגים על מחזורי עונות ומחזורי חיים, על חליפת הזמן, על מערכת היחסים בין החי לצומח, לעתים סימביוטית ולפרקים מזיקה. נמצא אזכורים והקשרים ספרותיים, רובם מעוררי נוסטלגיה, החל מ- "הרוח בערבי הנחל" וכלה ב- "הקלברי פין". לא נפסח על התייחסות מעניינת למקורות היהודיים, כולל השינוי האישי החינני ששלו עורך בתפילותיו לבוא הגשמים, נלמד איך מכינים לימונצ'לו וכובשים זיתים ונקנח בשיטה אישית מוצלחת לניבוי גשמים, שכן "עם הצלחות אינני מתווכח," כותב שלו בשחצנות כובשת ובלתי יהירה, "בעיקר אם הן שלי..."

אז למה בעצם לא חמישה כוכבים? בכל זאת הפריע לי היעדר העלילה, הדמויות, העומק והמורכבות של הרומן. אוסף של רשימות, טובות ככל שתהיינה, לא יכולות להצית בי את הזיק הזה, את הניצוץ שרק פרוזה טובה יכולה ליצור.

בסופו של דבר מצאתי את עצמי מעט מקנא בצמחים, נוכחים נפקדים שכמותם, שאמנם אינם עולזים בשעת פריחתם, אך גם אינם דואבים בשעת קמילתם. כמה טוב שלא לחוות תסכולים ומצוקות ואכזבות ושברון לב, שלעתים כה קרובות מאפיינים את הקיום האנושי. ועדיין לא הייתי מסכים להתחלף איתם, ולו בשל העובדה שהם לא יכולים להתענג על איזו עוגת שוקולד טובה ופרלין בלגי משובח...

אדם כותב על גינתו. נו, אדם כותב על ריצתו. פה זה מאיר שלו ושם זה הרוקי מורקמי, שניים מגדולי הכותבים בני זמננו, ואת שניהם ראוי לקרוא בשקיקה.
הכתיבה של שלו נעה בין מופלאה למופתית. הוא מצחיק, יודע לשזור עברית כמו שרבים יכולים רק לחלום על כתיבת שפה נהדרת שכזו. הוא מצחיק, הוא מחכים, הוא זורם ומכיר בערך עצמו – יודע לצחוק על שלו הגנן באופן שלאיש לא יתחשק לומר דבר נוסף.
לשלו, שחזר אל ה"עמק", הלא הוא עמק יזרעאל, הנשקף אל הרי הכרמל, המוחרקה, פאתי נהלל, הרקע לרבים מספריו, יש בית וגינת בר, יש עדנה, לא האישה, התחושה. לא גינה מפונפנת בריטית שכזו, שהצמחים הגבוהים קרובים לגדור והיותר נמוכים גולשים פנימה, כדי ליצור מדרגות צבעים ולסחוט קריאות התפעלות מפי המבקרים. לא. גינה שיש בה לכאורה חוסר סדר, אויבים, סכנות ורוב עונג.
בכל פרק עוסק שלו בפן אחר של גינתו. אין כמובן עלילה ואין צורך לקרוא ברצף את הספר. המלצה במקומה, רק לא לי. כשאני קורא את שלו, אני מתנפל בשצף קצף (כמה זמן לא שמעתם את הביטוי הזה?) ולא מותיר פירור (גם את הביטוי הזה כבר לא שומעים).
אין פן בו שלו אינו עוסק. מרקפות, חצבים, כלניות ופרגים, בן חצב יקינטוני, תורמוסים, ועד לסכנות של ממש מנחשים, עכבישים, צרעות, נקרים, כלות וחתנים. כלות וחתנים? סכנות? בהחלט. חתן-כלה, מגבים בצלם ומאפרת ושתי חֲמָיוֹת, החליטו יום אחד שאין מקום טוב יותר מלהצטלם בו, מאשר גינת הבר של מאיר שלו. הרי הכל כל כך טבעי וצבעוני, ניתן לרמוס ככל העולה על הדעת בחדווה ישראלית סחבקית לא מזיקה. יוצאת לשלו ג'ננת הגנן שבו, הוא מבקש בנימוס שיניחו לגינתו והם בשלהם. אז עובר שלו המנומס לנשק יום הדין ומודיע שתוך כמה דקות תתחלנה הממטרות האוטומטיות להשפריץ. נרשמה מנוסת בהלה המונית. משעשע.
גינת הבר של שלו מכילה גם עץ זית, גם מתכון לזיתים נקבל ואף החמצת מלפפונים, שלא נחוש שהחמצנו משהו. הוא אינו מותיר אבן על אבן, מספר לנו על אוכלוסיית המעופפים בגינתו, על הנקר שהכריע את עץ האזדרכת, אבל לא הכריע את שובך הירגזי הפשוט. מוח של ציפור.
אם לא הבנתם עד עתה, ספר זה הוא למתקדמים. הוא לא פונה לקוראים מזדמנים. הוא משלב אהבת טבע, אהבת הספרים של שלו, אהבת עברית כהלכתה (שלו מתנצל על השארת מלים כמו קומפוסטר ולא כהצעת האקדמיה - מדְשן) וחיבת הקריאה, שאינה כוללת רומנים למשרתות. במובן זה, הגמול אין לו קץ. ככל שמתקדמים מתחשק לעזוב את תלאות החיים, לחפש בית בעמק, לא חשוב מאיזו עדה, לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב.
הפקת הספר נהדרת ומלווה באיורים של רפאלה שיר, אחותו של שלו. לפעמים ספרים נפלאים מתגשמים.
על הקורא לדעת שהספר אינו מגדיר צמחים בשום צורה ואופן. מגדיר אנשים הוא לפעמים כן: יש אנשים עם לב אבן, יש אנשים עם מוח ציפור, כאלה הסבורים שהם נזר הבריאה, אבל הם בסה"כ יבלית אנושית.

היופי של הספר;
מסתכם אצלי בזה שבהפסקה הראשונה שעצרתי ממנו וחיפשתי סימניה, הדבר הדק והמתאים ביותר שהיה לידי היה עלה יבש.
סתם עלה אמריקאי יבש. אז הנחתי אותו, וברוב עצלנותי לא החלפתי לסימניה נורמלית לאורך כל הספר (שנגמר מהר).
ומה אני מנסה לספר? בתחילת הספר לא שמתי לב בכלל לעלה לצבע שלו ולתכונות שלו ובכלל, לא הייתי שם לב לזה בשאר הזמן כי אם בזמנים מיוחדים אך כשיצאתי מהספר, ונשארתי עם העלה ביד, הוא פתאום היה כלכך יפה וחשוב.
ואיך זה? זה לא שהספר הכניס בי אהבה ורגש ואיזה משהו חדש, הוא פשוט תפס לי את הסנטר והסביר לי במבט נעוץ.

מאיר שלו כמו מאיר שלו, יודע לכתוב. ולא תמיד חייב עלילה או סיפור מסועף כדי להתרשם מכתיבה, ואדרבה, לפעמים בכתבים שאין בהם תחכום וחשיבה מסועפת-שם המחשבה שלו והוא עצמו בולטים יותר.
הספר לא תמיד עקבי מלבד החוט המקשר שהוא כשמו בכריכה "גינת בר". יש עצים פרחים חתולים ואדמות, עם שלל סיפורים-מאלה שלא עולים על הסבלנות ותמיד מפצים בייחודיות של המספר ושל הטבע עצמו.

מודה אני שלמדתי את הלקח, ומלבד הלקח הזה גם לקחתי על עצמי לבקר יותר את הטבע ואולי אתם גם, אמנם זה ספר של-תחת-הכרית אבל אני בטוח שגם בכם הוא יעורר איזה זיק של פריחה.

הראית? איזה יופי!!!
ספר נפלא, מומלץ לכל אוהבי הטבע והשפה העברית.
בשפה שאין דומה לה, באופן ידעני ופיוטי מתאר שלו את גינת הבר, אשר בביתו, על כל יצוריה וצמחיה.
אחרי קריאת הספר אני כבר לעולם לא אביט באותו האופן על כל חרצית על כל רקפת, הנובלת או נקטפת.
הסיפורים והתובנות מסופרים בכשרון גדול ועם הומור נפלא,
והנה לקט קטן מהסיפורים המשעשעים:

באחד הסיפורים הוא מספר על כך שהגינה שלו מושכת לעיתים גם חיות בר, ובהם גם חזירי בר,
ואז מתאר פעם אחת, שהוא נאלץ לטפס ולעמוד על שולחן ההנבטות שלו,
"כי שמעתי פתאום את נחרות הזעם של נקבה, שבאה עם גוריה, וכבר התכוננה להסתער.
כמה דקות עמדנו זה מול זה, אני על השולחן והיא על הקרקע, קיללנו, נחרנו, דברנו דופי, ועשינו זה לעומת זה תנועות חזיריות.
בסופו של דבר הבינה החזירה, שאני דוגמה רעה לילדיה, קראה להם, והסתלקה."


"יום אחד מצאתי אלמנה שחורה בגינה שלי. הנחתי אותה בצנצנת, לקחתי אותה הביתה, והלבטים התחילו: האם להשאיר אותה אצלי או להעביר אותה למישהו אחר?"
ואם למישהו אחר, האם לספר לקורבן המיועד על המתנה שקיבל? או להשאיר אותה אצלו, ולהתעניין בתוצאות בעזרת מודעות האבל שמתפרסמות בעיתון.
והכי חשוב: למי להעביר אותה? ומדוע? האם בגלל חשבון אישי או על מנת לשרת את הציבור כולו?"


"הזרע של הצמח אינו הזרע מן החי, הוא אינו תא המין הזכרי, אלא הגוף, שמכיל את העובר ואת מלאי המזון שיזדקק לו בראשית התפתחותו.
העוברים של בעלי חיים מתפתחי וניזונים בתוך ביצים ורחמים עד בקיעתם, או לידתם, ורבים מהם מטופלים, מוגנים ומוזנים גם אחריה.
אצל בני האדם זה קורה לפעמים גם אחרי גיל שלושים..."

את הקומפוסטר, המכונה אשר מכינה קומפוסט, הוא מכנה "נס פח הזבל".

וסיפור נפלא נוסף הוא על החרוב, ועל הריח המיוחד שהוא מפיק בזמן פריחו, ריח שמזכיר ריח של זרע אנושי.
הוא מספר שבזמנו, בתקופה שהוא גר בירושלים, ברחוב מרכוס שבטלביה, היו ברחוב שני חרובים אשר ריחם עלה בכל הרחוב,
"ולא אחת ראיתי שם מראה משעשע, עוברים ושבים ועוברות ושבות, פניהם נשואות מעלה והבעות שונות עליהן,
כל אחד על פי נסיון חייו ונטיות לבו: 'מי היה מאמין...מיילא בקטמון, אבל אצלינו בטלביה?!'..."

מומלץ ביותר!

#
אני אוהבת סיפורים. זו כנראה מורשת סבתי, שהחטא הנורא בעיניה היה לא לסיים אוכל מהצלחת. והדבר הכי גרוע לדעתה בחינוך ילדים היה ילד שאינו אוכל. ואני לא אכלתי ואילצתי אותה להשתמש בנשק יום הדין – סיפורי מעשיות עם האוכל. היא היתה חותכת את המנה לפיסות נגיסות – כדי שלא יהיה צורך פתאום להפסיק את האכילה כדי לחתוך, נניח, וממציאה סיפורים מרתקים שהשכיחו ממני שבכלל לא הייתי רעבה... היא סיפרה בנחישות ואהבה, בעברית רצוצה משובצת אידיש. למרות שחיה בארץ משנות השלושים של המאה הקודמת, היא מעולם לא למדה עברית ובאופן סימטרי - אני מעולם לא למדתי אידיש.

היה לה גן ענק. הבית עמד בקצה הקיבוץ והיא פשוט סיפחה לגנה עוד ועוד שטחים והפריחה את השממה פשוטו כמשמעו. היא עדרה וסיקלה וניכשה, זרעה ושתלה, סחבה מריצות עם אדמה וסילקה מריצות עם פסולת. היא ריצפה שבילים, הקימה גדרות, בנתה מדרגות ובריכת דגים (שהובאו כדגיגונים מנחל פולג וצמחו למפלצות על שאריות האוכל הקיבוצי... ) היו בגן עצי תפוח ואגס שדוף, עצי רימון ולימון. גויאבה ושסק נתנו שם פירות. היה שיח פיטנגו ענק שאף אחד לא גזם והגביל את צמיחתו. היה אפילו עץ אבוקדו אדיר ממדים שאף אחד לא ידע מה עושים בפרי המוזר הזה... פרחו שם פרחים בלי שם וגינת-ורדים מדהימה שכנה במרכז הגן, שזכרון הריח קיים בי עד היום. סבתי לא היתה סוציאליסטית – רחוק מזה (כמוה כשאר חברי הקיבוץ החריג בו חיה) - אבל שום דבר בגינה הזו לא נקנה או נמכר בכסף. היא קיבלה ונתנה שתילים שחלקם נאספו מהמושבים בסביבה, חילקה פירות ופרחים וגידלה הכל. הרעיון היה שקודם יצמח משהו, אחר כך נראה מה אפשר לעשות עם זה. הגן שצמח וגדל בלי תכנון היה בלגן גדול, ארץ פלאות לכבוש ולדמיין כשהיינו ילדים.

שלו, שיודע לספר סיפורים טוב יותר אפילו מסבתא שלי ובעברית עשירה ומצוחצחת, שלא שומעים כמוה, לצערי, כתב ספר קטן וקסום, אישי ואמיתי. מכל משפט עולה אהבתו הענקית לצומח ולחי על האדמה. הוא מחבב רמשים, צפרים, ינשופים ועטלפים. לא דוחה חולדות, עכבישים ולטאות, מסתדר עם נמלים וחיפושיות, סובלני כלפי נחשים וצרעות בתנאי שהם מוכנים לדו-קיום בשלום. [לא נראה שהוא אוהב במיוחד כלבים שהתרחקו מדי, לטעמו, מהטבע. בסדר. אף אחד לא מושלם]. הגינה שלו ללא גדרות – מזמינה אליה בעלי חיים ממינים שונים, ביניהם מין אחד מעצבן במיוחד שאם אין גדר הוא יסיק שהשטח ציבורי, ועל המרחב הציבורי, כידוע, לא חלים כללי הנימוס והטקט ואין מדקדקים בכבודו.
הספר כתוב בפרקים לא ארוכים, כל פרק עוסק בנושא מנושאיו של הגנן החובב וגנו ועל הדרך בסיפורים קטנים הנוגעים לחיינו. הכל בנחת, בלי להטיף ובלי לשפוט. כתוב בשפע הומור נהדר – מתוחכם, אירוני, לא כזה שאתה שואג מצחוק – הרמוני. כמוהו כגינתו.

אני אוהבת את ה"לא רומנים" של שלו. "תנ"ך עכשיו" ו"הכל על אהבה", שהספר הזה מצטרף אליהם בגאון, ספרים השומרים לסיפורים שהוא מספר מקום של כבוד. הוא מצליח ליצור עבורי קסם בפרטי טריווייה גנניים הרחוקים מאד מעולמי. הקטע שהצחיק אותי וגרם לי לחשוב היה המלחמה שהוא הכריז על החולד: ניסה כך, ניסה אחרת, הוסיף מלחמה פסיכולוגית, הסלים, חיבל תחבולות, חלם על נשק יום הדין והכל לשווא. ובסופו של יום (שארך הרבה מאד ימים) בחן את מעשיו והגיע לכלל מסקנה שהמלחמה מזיקה יותר משמזיק האוייב. והתוצאה? חדל קרב. שלום קר. לא הוא לא אויבו יכריזו ניצחון אבל גם לא יגיעו להרס שבתבוסה. ככה פשוט. לו רק היינו מסכימים להפנים את הלקח החשוב הזה.
אני רחוקה מאדמה וטבע. כמו סבי אני מעדיפה לקרוא ספרים. קראתי כספר ספרייה, אבל אקנה אותו, שיהיה בבית.