אראסט פטרוביץ', יקירי, אני שוקלת ברצינות לקחת את ילדינו הוירטואליים ולעבור לגור אצל הוריי. אם אתה חווה את משבר גיל הארבעים, קנה נא קורבט או סור לחדר כושר הקרוב לאחוזתך שבארה"ב, אבל תפסיק כבר להיצמד לנערות בנות חצי מגילך. מאז אסתר אבשלומובנה, דרך נסיכה קסניה ועד למריה מירונובה, גילן של מושאי אהבתך רק יורד. מה רע באישה בשלה שמתקרבת לגיל ארבעים בצעדי ענק? לא סיפרו לך שאנחנו פורחות בגיל ארבעים ואילו אתם עברתם את השיא בגיל שמונה עשרה? נכון, קנאה זה רגש מכוער, אבל שוד העריסות הזה שלך מתחיל לעצבן אותי...
מצד שני, כאשר בעמוד 155, בעודו קורץ לדוסטוייבסקי, אביך מולידך, הוד רוממותו בוריס אקונין מציין כי "יצאה אליהם קשישה הגונה למראה, בת ארבעים וחמש לערך...", אין לך הרבה ברירה אלא ליישר את הקו עם התקופה.

הספר הזה מבריק מכל כך הרבה סיבות ועם זאת גם בספר הזה כמו גם בספר האחרון הרגשתי אכזבה מסויימת. הספר מרתק, ההומור ציני והקריצות הספרותיות מתוחכמות, ההקפדה על הפרטים מופלאה ודמויות מסקרנות. הבעיה היחידה היא שפנדורין, היהלום שבכתר הפך עם הזמן לדמות משנית והמספר הפך לגיבור הראשי במקום להתמזג ברקע.

בשנת 1900, מגפת התאבדויות מסתורית תוקפת את הבירה העתיקה של רוסיה. אראסט פטרוביץ' פנדורין, שמתגורר כבר תקופה בארה"ב והפך לאישיות בלתי רצויה במולדתו, שב על מנת לחקור את המתרחש במועדון המתאבדים המכונה "מאהבי המוות".
מריה מירונובה, נערה בת תשע עשרה פרובינציאלית ונוחה להתרשם בורחת מביתה למוסקבה ומצטרפת למועדון בעקבות משורר צעיר שהצליח להרשימה. בכל הכח של מרד הנעורים היא מנסה להפוך את עצמה משיה תמימה לקולומבינה קלת הדעת, חסרת העקבות ומשעשעת. הגורל מזמן לקולומבינה זו מפגש עם שני גברים כריזמטיים, אך מתוסבכים למדי: פנדורין - הג'נטלמן המושלם ופרוספרו - הדוג'ה של מועדון המתאבדים, המסתורי והאפל, גברים אשר השפעתם על חייה תהיה עמוקה וכואבת.

קולומבינה מנהלת יומן בו היא מתארת את חוויותיה במוסקבה בתקווה שיפורסמו לאחר מותה. דרך העיניים שלה ודרך התכתובת של מלשן משטרתי עם מפקד הז'נדרמריה וכתבותיו של עיתונאי מוסקבאי אנו מתוודעים לחקירתו של פנדורין ופתרון הסופי של התעלומה.
בדרך כלל הסופים של ספרי הסדרה מהווים קטרזיס נהדר, אך הפעם הסיום היה מאולץ מעט בעיניי ומספר דברים נשארו ללא מענה. לאורך הקריאה הרגשתי שדמותו של פנדורין מתעייפת קצת, הוא פחות חד ואנושי הרבה יותר.

אין ספק שפנדורין, על אף היותו ג'נטלמן מרשים בכל הפרמטרים, מזדקן קצת, אז אני מפצירה באקונין, די עם הנערות במצוקה, מיצינו!

בדרך כלל אני מעדיפה לכתוב את דעתי כשיש לי מה לחדש. על תיבת פנדורין נכתבו ביקורות רבות וחלקן קולעות במדויק לדעתי, אבל קשה לי לעמוד בפני הפיתוי הנדיר לכתוב ביקורת ראשונה על ספר שאהבתי, כי בדרך כלל אני מתמהמהת ברכישת ספרים חדשים ואילו הפעם הגיע אלי הספר, חם מן התנור, בדרך פלאית.
באופן נדיר ופלאי אף הוא, יצאו להם דרי הבית להינפש מעט והתפנתה לי שעה קלה בין שיעורים בהנדסה ועבודה במולדת לבין ארוחת הצהרים ולא נותר לי אלא לחשוב לרגע-

מדוע בעצם אני אוהבת את אקונין/ פנדורין?

כי הוא (פנדורין) ג'נטלמן קלאסי, יפה תואר, חכם, אמיץ, טוב לב, פתוח ללמוד מתרבויות שונות, חובב קידמה ומקפיד על לבושו; שלל התכונות הגבריות הללו היו מצליחות להפיל אפילו את סבתא שלי בקסמיו, קל וחומר פתיה שכמותי - זה אל"ף.

כי מנהגיו המיסתוריים (שוב, של פנדורין), צדעיו המלבינים, עברו הטראגי, חולשתו לנשים בלתי מושגות וליקוי הדיבור הסלקטיבי שלו לא גורעים מחנו אלא להיפך- מוסיפים לו הילה רומנטית - זה בי"ת.

כי בתור אדם שסוגד לאינטלקט (הגדרה עצמית שמצאתי אצל דיוויד פוסטר וואלאס שעליו אהגג בפעם אחרת), אני לא יכולה להישאר אדישה לאינטלקט הבלתי נתפס שלו (של אקונין) ולאופן שבו הוא מלהטט בקלילות ובחן בידע כללי עצום ורב תחומי ועל ידי כך גורם לי (בעזרתו המסורה של המתרגם והמעיר המאלף- יגאל ליברנט) להשכיל בלי משים, שזה כיף כמעט כמו לרזות בלי משים - זה גימ"ל.

כי כל ספר מתכתב בסגנונו ובתוכנו עם ספרים אחרים ולכן מהווה ממתק מפתיע בפני עצמו- מרחיב אופקים ויחד עם זאת קריא להפליא, מה שמרמז על גימ"ל אבל ראוי לסעיף משלו כך ש- זה דל"ת.

כי יש לו (לאקונין וגם לפנדורין, אם כי קצת פחות) חוש הומור לגלגני ודקיק מהסוג שאני אוהבת- זה ה"א.

ודי ברור שהם (אקונין ופנדורין) ממש נהנים ממה שהם עושים- זה ו"ו.

וכל זה משלב יחדיו קלילות של ארוחת בוקר וטעם של שלושה כוכבי מישלן.

ובאשר לדירוג שלי- כל ספרי תיבת פנדורין מבריקים הרבה יותר מחמישה כוכבים נוצצים- משעשעים, מפתיעים, חכמים ומחכימים אבל לא כולם נוגעים ללב באותה המידה, ואני, בשביל להרגיש חמישה כוכבים צריכה גם להרגיש משהו (פרט לקנאה באקונין).

בספר הזה, אולי בגלל ההתכתבות הסגנונית עם מחזות קלאסיים, הדמויות והעלילה כל כך תיאטרליות עד שלא ממש הצלחתי להזדהות עם מי מהן או לחבב מי מהן, פרט לפנדורין (ואני משוחדת) ולמאשה מירונובה הפרובינציאלית שחוויתי בשבילה זכרון מבוכה של מתבגרת תמימה אך אקסצנטרית.

לכן הכוכב החסר והוא סובייקטיבי לחלוטין.

לבוריס אקונין מגיע עונש ולכן הענקתי לו רק שלושה כוכבים.

אם אתה התלמיד המצטיין בכיתה ואתה כותב עבודה בינונית, המורה ייתן לך ציון "טוב". ובצדק.

נדמה שלאקונין נגמרו הרעיונות המשובחים ולכן מצא לו רעיון נטול ברק, עטף אותו בעטיפות נוצצות של תרבות, אומנות, היסטוריה, קישורים, מובאות, סיפורים ואמיתות. ואנחנו, למודי אקונין, המורגלים בפנינים השוכנות בתוך מצע מענג של היסטוריה רוסית, מקלפים את כל התפאורות והמסכות כדי לגלות בפנים איזה חלוק נחל אפרפר. אין יהלום, יש אכזבה.

ומלבד זאת, גם אראסט פנדורין שלנו נעשה צפוי ומשעמם ונטול הומור. לא שרלוק הולמס הרוסי ובקושי דוקטור ווטסון הצפוי.

האם אקונין מתחיל להכזיב? האם יבש מעיין הרעיונות? אינני בטוחה, כי לפני זמן מה העלתה טופי מיודעתנו ביקורת מקסימה על אהוב המוות, ספרו החדש. ואל תתגאי, טופי, יקירה, הספרנית שלך לא שלפה שפן מהכובע, את הספר החדש רכשתי לפני שבועיים והוא בהחלט נמצא על המדפים וגם נמכר במבצע. הוא ממתין לי בקוצר רוח. האם אני ממתינה לו בקוצר רוח? לא בטוח. מה נשתנה אהוב המוות מאהובת המוות? אלא שטופי טוענת כי זה סיפרו הטוב ביותר של אקונין, ואין לי אלא להאמין לה.

נשוב לאהובת המוות. בספר הזה נופלת צרה חדשה על מוסקבה הבירה בדיוק ב-1900 כשמאה נוגעת במאה והרעיונות מסחררים את ראשיהם של צעיריה, השטופים בהגות חדשנית וברעיונות רומנטיים כבירים. ובמי מתאהבים הצעירים הללו, שבכולם נובטים זרעי שירה והם מפמפמים דיקלומים מטופשים, פומפוזיים ומיושנים? לא ניחשתם. הצעירים הללו מאוהבים במוות. הם משוועים לזכות באהבתה/באהבתו של המוות בכבודו ובעצמו, להינשא למוות וליטול את חייהם במו ידיהם, קרי: להתאבד.
כן, רעיון מופלא.
את עדת האידיוטים הללו, שנים עשר במספר (בכל פעם שאחד מתאבד מתקבל למועדון מתאבד פוטנציאלי חדש) מנהיג אדם אחד, כריזמתי, נכלולי, אשמאי זקן, בעל ידע בהיפנוזה, בהעלאה באוב ובעיקר, במשיכת המטומטמים הרומנטיים באף.
המועדון הזה חי ופורח בעודו מונהג היישר אל המוות. הם מתאספים בביתו של האשמאי, אשר בשם פרוספרו מתכנה, לכולם כינוי דרמטי, בכולם יוקדת אש האהבה למוות וכולם משוועים כי המוות יבחר בהם לבן זוג.

אל המועדון הזה מצטרפת צעירה קרתנית דרמטית ויפה המכונה קולומבינה מן הקומדיה דל ארטה על ארלקינו, פיירו וקולומבינה. גם היא מתאהבת במוות ומוקסמת מן האשמאי בעל העיניים החודרות, חושקת בו ובמוות.

למזלם הטוב של הצעירים הבוהמיינים הללו, אשר האופל נדמה להם כזריחת החמה, מצטרף למועדון ידידנו פנדורין, אשר חושד כי המתאבדים נדחפו אל מותם לא רק בכוח רצונם שלהם. כמרגל הוא חודר אל מוסקבה הכפורית ומשתדל לחשוף את אשמתו של הנבל.
חוץ מזה יש לנו גם מרגל נוסף השופך אור על העלילה ונדמה כי פנדורין צריך לשלם לו תמלוגים.

אם היינו מקלפים מן הספר את שפע ההערות וההארות שאקונין מעניק לנו חינם אין כסף, היה נשאר לנו ספר בינוני למדי.
למען האמת, שפע ההערות וההארות הללו מתחילות לעייף אותנו מספר לספר. את מי מעניין מי ומה היו כל גנרל/משורר/עיתון/ספר/שיר/מחזה? בקיצור, הרי רוב ההסברים נשכחים ממילא אחרי שתי דקות, אז למה להכביד על ראשנו העייף?
האמת ניתנה להיאמר: כל הנספחים שבסוף הספר הם עלה התאנה של הבינוניות הכושלת. כלומר, מי יעז להטיל ספק במומחיותו של אקונין כשהוא עוטף אותנו בקולטורה כבדה וחונק אותנו בדפים ובקרינולינות עד אובדן נשמתנו?
זהו טריק ידוע בין המושכים בעט או בקולמוס או מקלידים במקלדת: אם יש לך סיפור דל לספר תלה אותו באילנות גבוהים, וכך תיעתק נשימתם של קוראיך מרוב התפעמות והערצה, ממש כמו נשימתה של קולומבינה הנושאת עיני עגל אל פרוספרו ואל פנדורין לסרוגין.

צר לי אקונין, לא הצלחת לעבוד עלי הפעם.

סוף כל סוף , החלטתי לקרוא ספר מסדרת פנדורין. לא קניתי, לא צריך להגזים השאלתי בספריה.
ראיתי בחורה נחמדה עם פרצוף חמוץ ( זו ההגדרה שלי לנחמדה) עם נחש על הראש( סימן שהיא בכיוון הנכון נגד הזרם) ונתתי לזה צ'אנס.
קראתי זמן מה את כל הספר, לא וויתרתי, אבל רק מהביקורת של דושקה הבנתי מי לעזאזל הוא פנדורין.
תהרגו אותי אם אגיד לכם שזה ספר בינוני, שנתלה על אילנות גבוהים מדיי העונים לשם שייקספיר?
וכי למה? כי העלילה בינונית למדיי, הוא לא מגרד את שרלוק ברמת התחכום, החשוד העיקרי הוא בצדק החשוד העיקרי. לא צריך להיות גאון גדול להבין שמשהו מסריח בממלכת מוסקווה. לא מצאתי מחווה מרגשת לגדולי הספרות האנגלית, רק ניסיון להתפס בהם כדי לעשות קופה מסדרת ספרי מתח שבלוניים.
הכי נחמד שם לטעמי זה הנחש, הכי פיתה יצאה שם קולומבינה, והכי סוף אמריקאי שיכול להיות .
אם יצא מזה סרט , שיביא את ברוס וויליס בתור פנדורין וישימו את כולם על מטוס נוסעים שיתאבדו משם. הוא יכול לטוס מעל מוסקבה בשביל הכבוד הרוסי האבוד.

קראתי את הספר ויש לי טעם מאוד אליטיסטי בספרים. אני בוגרת לימודי ספרות באוניברסיטה העברית. וכן, אהבתי את הספר. אולי זו לא יצירת מופת, אבל זו יצירה מעניינת עם ערך מוסף - מתח. בקיצור, אהבתי, אבל לא הייתי שומרת לי את זה במדף הספרים, כמו ספרי המופת שאני קשורה אליהם, אלא מחזירה לספריה.

⭐️⭐️1/2
זהו החלק האחרון שנמצא ברשותי לעת עתה מהסדרה הנפלאה ״תיבת פנדורין״ והחלק הפותח את המאה ועשרים בסדרה.
לצערי זהו גם החלק הכי חלש מכל החלקים שקראתי עד כה. שני שליש מהספר עברו בפיהוק מה והשליש האחרון לפתע החל לעניין, שופע דמיון אבל בסך הכך הרבה מתחת לרמה שאקונין הרגיל אותי

סיפור נוסף על מוסקבה של סוף ימי שלטונו של הצאר. השנה 1900, מאשה, צעירה שרק הגיעה לגיל 21 עוזבת את ביתה באירקוטסק ומגיעה למוסקבה. היא חוברת לקבוצת אנשים מסתורית, 12 במספר, שכולם סוגדים למוות ומחכים לאות הגורל שיסמן להם שהגיע תורם להתאבד. מכת המתאבדים מביאה את מיודענו, הבלש והיועץ לשעבר, אראסט פטרוביץ' פנדורין, המתקרא עכשיו בשם ניימלס, בגיחה נוספת לעיר מולדתו מוסקבה, לאחר עוד מספר שנים בניכר, כשמטרתו לחקור ולגלות ואולי להציל את המתאבדים הפוטנציאלים.
הספר מתרחש במקביל לספר הבא (מס' 9) בסדרה וארועים שונים מספר אחד נפרשים ומוסברים בשני ולהפך.

ספר בילוש טוב. קצת מייגע בשל עומס הפרטים - ההתכתבויות עם תקופות, אישים ויצירות היסטוריות - אשר מצריכות הרבה הערות שוליים.

הטריק של כתיבת ספר מתח בלבוש של תקופה אחרת נחמד, אבל מחזיק מעמד פעם אחת. מצטער.