במשך כמה שנים לא יצא שום ספר חדש של מורקמי וזה יוצר מצב גופני לא נוח. הויטמין הזה נמנע מהגוף וצריך אספקה מחדש. והנה מורקמי חדש והקריאה בו משולה לכניסה לנעל בית ישנה ונוחה. הבור בקרקע נמצא, כך גם המספר בן השלושיםומשהו, הסוריאליזם והטבעיות שהסיפור עובר בין חלקיו היומיומיים והפחות יומיומיים. זה מורקמי, קבלו אותו או חבקו אותו.
המספר, ששמו לא ידוע לנו, מספר לנו על קץ נישואיו. אשתו בוחרת לסיים את הקשר. ילדים אין, הוא בן שלושים ושש, צייר דיוקנאות ידוע ומבוקש מאוד. יחד עם סיום הנישואין ויציאה לנסיעה ארוכה בצפון יפן, המספר מבקש גם לסיים קריירה כצייר דיוקנאות ולהפוך לצייר מן השורה. מחבר נודע לו שיש בית שהיה שייך לאביו, צייר מפורסם בזכות עצמו. האב במצב סקלרוטי, הבית נטוש והנה מגורים בשכר סמלי. רק שישמור על הבית. זו הצעה שלא מסרבים לה. בבית יש סדנה לציור, מאות תקליטי אופרות, בידוד באחד משרשרת רכסי הרים. כמו כפפה ליד.
ואז מגיעה הצעה שאי אפשר לסרב לה: עוד דיוקן אחד בשכר גבוה. הסוכן מבקש, הצייר מסרב, אבל הכסף מדבר. מתברר כי מבקש הציור הוא "שכן" מרכס סמוך, גבר בן 54, בעל שיער לבן לגמרי, יפה תואר ולבוש בקפידה. בשיחה מתברר שהוא עשיר יחסית ואינו ממש עובד, רק משחק מעט בבורסה. שיחת הרקע שימשה את הצייר כעזר לציור, שכן כך נהג עם כל מי שצייר. הישיבה מול כן הציור לא התחייבה בשום מצב. שיחה כן. הציור צויר, המצויר, מר מנשיקי, התלהב באיפוק המתבקש, שילם מעל ומעבר וידידות מסויימת נרקחה ביניהם כשכנים רכס מול רכס. עד שפעמון מסוים באחת וחצי בלילה שב והעיר את הצייר שוב ושוב.
מפה לשם, מנשיקי מציע לצייר להביא ציוד מתאים, שיסיר את כיפת המקדש הקטן, ממנו התגלו קולות הפעמון ביער הגובל בבית הצייר. במקביל מתגלה גם ציור בעליית הגג, ציור של הצייר המפורסם שגר בבית, ציור בשם הרג קומנדטורה. ציור ובור באדמה והחגיגה מתחילה. תלמידה אחת בחוג לציור מתגלה כבעלת עניין למנשיקי השכן ובית שלישי מרכס סמוך נכנס לתמונה. לאותה תלמידה מטפלת צמודה, אחות אביה. בין האחות המטפלת ובין מנשיקי נוצר קשר כלשהו, לא בהכרח קשר תמים.
נשמע מסובך? מורקמי ולא מסובך? כדי לסבר את האוזן, דמויות תצאנה מתמונת הרג קומנדטורה, העלמויות מסתוריות תתרחשנה ולמרות שזה בהחלט לא הטוב בספריו, מורקמי יודע לספר סיפור וזה לא הצנום בספריו.
את הספר תרגם שאול לוין מאנגלית ולא עינת קופר, שנהגה לתרגם מיפנית. התרגום לוקה בשגיאות, בחירת המילים לא תמיד במקום וזה בהחלט עוצר את מוזיקת הסיפור.

בית בודד על קצה של הר ויער פרוש טומן קולות ציקדות, עורבים, ינשופים. אך לילה אחד היה משהו אחר שהעיר אותו, הוא שמע פעמון מצלצל ממרחק. וכמו חולה ירח לקח פנס והלך אחרי הקול לאתר מאיפה הוא נובע ומי מצלצל. לרגע עמד הוא באמצע היער הדומם מטה את אוזנו. ושם בתוך האדמה מישהו בהחלט צלצל. מפה הכל החל להסתבך ...
כן כן וגם בסיפור החדש של מורקמי יש בור טחוב וחשוך, ואולי היה שם רק מנזר בודהיסטי שנזירים פורשים מחייהם ומקבלים הארה אחרי שהגוף מתכלה או שמה מומיות חנוטות... וכל כיווני המחשבה פתוחים מבחינה רעיונית וכך הסיפור זרם לו עד סופו.

מורקמי הוא צרכן תרבות והיסטוריה, איש העולם הגדול, מבין באוכל, נשים, בוויסקי, במוזיקה קלאסית, בציירים ובסופרים גדולים. ואותם הוא שוזר בעלילה שלו כמו פרחים בגן. בספרו החדש העלילה הולכת בד בבד עם שני עולמות תרבותיים חשובים. אחד זה עולם שלפחות לי הוא לגמרי לא מוכר. עולם המוזיקה הקלאסית. אופרות, קונצרטים ומלחינים ידועים ששמם הולך לפניהם והם משתרגים ללא הרף בעלילה על פטיפון או בדיסקים כמו שטראוס ומוצרט וברכט. והעולם השני הוא אמנות הציור, כולל דיוקנאות וגם ציור יפני מסורתי. הרבה רישומים בפחם או טכניקות ציור. וזו המסגרת של הסיפור כולו. הוא הגרעין שמסביבו יש עולם רב ממדים בלתי נתפס בחשיבה נורמטיבית לכן צריך הרבה דמיון.

הספר כולו מתבסס על אופרה בשם דון ג'ובני של מוצרט. משמעות השם קומנדטורה באיטלקית הוא "מפקד משמר האבירים" והוא נרצח בידי דון ג'ובני. כשבדקתי במה העניין ראיתי עולם שלם של אהבה, פיתוי, רצח, משחק מקדים... נחשפתי פה לעולם שלם של אופרה נפלאה.
"הרוצח
הכה בו אפיים ארצה! הדם הזה..
הפצע הזה...פניו
ריקים מחיוורון המוות
הוא חדל לנשום...איבריו קרים.
אוי אבי, אבי היקר, אבי היקר מכל!
אני מתעלפת ...אני מתה!"
(למי שרוצה יש פה קישור)
https://www.youtube.com/watch?v=RzQMtnjiceY.

צייר מפורסם בשם אמאדה צייר סצנה מתוך האופרה של הרצח. הציור היה כל כך חיי וכל כך אמיתי שהיה צורך להחביא אותו. (כי לא את כל הסודות חייבים לגלות לעולם). לכן הצייר עטף את הציור ואת סודו היטב והעלה אותו לעליית הגג בביתו המבודד שעל ההר וטוב שעשה כן כי לאחר מכן חלה באלצהיימר ומוחו נסגר לעולם אחר לגמרי. סודו נשמר עד ש...צייר אחר שהוא הגיבור שלנו פתח את העטיפה מתוך סקרנות ועולם נסתר מהציור השתחל לעולם המציאות.

ואז החל מסע שלם כשהמציאות התערבבה עם בדיון והציורים והמציאות התחברו למקשה אחת עד שקשה היה לא לחבר ביניהם בטבעיות .
ובזמן שאני מעבירה דפים מצד לצד והדקות הופכות לשעות קלטתי שבכל ספר של מורקמי אני משתוממת מהצורה בה הוא "קונה" אותי שוב ושוב. הרי אין מתח שמוריד אותי אפיים ארצה או סקרנות שמתרוצצת בין השורות וכופה עלי תדהמה, שיתוק, או גלגול עיניים. ההפך, הדרמות תמיד שקטות ואפילו סטטיות וחוזרות על עצמן בתוך העלילה כמו במעגלים. לפעמים זה מזכיר לי אגם שאני זורקת לתוכו אבן קטנטנה ומיד סביבו אדוות מקיפות אותו במעגלים מעגלים כמו ריקוד עדין. זה מה שהוא עושה הוא רוקד עם הקורא. הטכניקות שהוא מהפנט בהן כאילו נונשלנטוית ואגביות ולפעמים נדמה שהן מפוזרות אך יש מוח חריף מאוד מאחורי כל אות וכל מילה. הכל מכוון לרתום את הקורא בחידתיות ועד סוף הספר הוא לא משאיר אף אבן הפוכה מן המסד ועד הטפחות סוגר לנו מעגלים של 575 דפים.
אז על ההר נמצאים שלשה בתים רחוקים אחד מהשני ובין כולם יש קשר סמוי שלאט לאט מתגלה. והעולם שנגלה לנו מתהפך כמעט כל פרק עם דמויות חדשות שנוספות ומוסיפות טעם ועניין לעלילה הנפלאה שמורקמי רקם פה. והכל מתערבב עם וויסקי בכוס, קוביית קרח, מוצרט, בד קנבס והרבה צבעים יפים שמרכיבים סיפור נפלא. (ברור שאני משוחדת).
ואולי מה שאני לומדת מספריו בכל פעם, שהסערות העיקריות שלנו בחיים מתרחשות בפנים, בתוכנו ולא באוקיאנוס. יש בספר הרבה מהאיפוק היפני המפורסם גם אם הגיבור חווה טלטלות כמו אהבות סוערות, גירושין או פוגש ינשוף רדום בעליית הגג או גמד מוזר, בעלילה זה נשמע רך ועדין בדיוק כמו שעלה מתנתק מגבעול בסתיו ונושר באיטיות על האדמה. גם הרעידות אם קיימות מתכנסות לנקודה אחת מאופקת שזה מדהים. נדמה ששום דבר בעולם לא מטלטל את המצפן היפני הפנימי.

אני לא אוהבת שמספרים לי בפרוטרוט על מה הספר לכן לא מספרת יותר מדי כמו קודמי ויש כל כך הרבה לומר ולספר . (אתכם הסליחה)
כיף של ספר:)

(תודה לאלעד על ההסברים והפנס שהוא משאיל לי לפעמים בנוגע לאופרות. לי כמובן יש מושג ירוק במוזיקה קלאסית על גווניה. אך זה היה מרתק לצפות בכמה חלקים מהאופרה הזו.)

"אני לא מטייל בשביל הכיף, כך הייתי צריך לענות אבל זה היה מסבך את הדברים ומאריך אותם. 'בערך,' עניתי. היא בהתה בי כאילו היא בוחנת איזו חיה נדירה ' אתה אדם שמקמץ במילים .' תלוי עם מי אני מדבר, כך הייתי צריך לענות. אבל גם הנתיב הזה היה מאריך את הדברים ומסבך אותם. הקפה הגיע ושתיתי ממנו קצת. היה לו טעם של קפה, אבל הוא לא היה טוב במיוחד. לפחות היה קפה, וחם מאוד. לאחר מכן לא נכנסו עוד לקוחות. הגבר בעל השיער השחור-לבן עם מעיל העור הזמין - בקול שהגיע עד אלינו - סטייק סולסברי ואורז. גירסת כלי מיתר ל- fool on the hill בקעה ממערכת הקול. האם ג'ון לנון כתב את השיר, או פול מקרטני? לא הצלחתי להיזכר. בטח לנון. מחשבות אקראיות מעין אלה התרוצצו בראשי. לא היה לי מושג על מה עוד לחשוב."

היבול של ספריית הרחוב היה משמח במיוחד הפעם והניב אחד מהסדרה של דוד שחר שאני מנסה לאסוף ואת הספר הזה של מורקמי. ומורקמי הוא תמיד אוצר, גם בספרים שלו שפחות אהבתי, אז ברור שלקחתי לקרוא. מילה על הכריכה: כששם הסופר באותיות ענק ושם הספר באותיות, ובכן, קטנות יותר עד בלתי קיימות, זו הזמנה לאנשים כמוני - מי שכבר קראו את הספרים הקודמים ואהבו אותם ויקראו כל מה שהאדם הזה כתב, גם אם זו רשימת קניות לסופר. מי שמעולם לא קרא את דבריו של הסופר אולי כדאי שיתחיל ביצירה מוקדמת יותר, נניח קפקא על החוף או משהו מהסיפורים הקצרים. עוד שני חסרונות: הספר תורגם מאנגלית ולא מיפנית שבה נכתב במקור, אבל זו לא אשמת המחבר אלא לכל היותר אשמת ההוצאה, והוא נמשך, בגירסה העברית, על פני יותר מחמש מאות עמודים כך שהוא ארוך מדי, וזו כן אשמת המחבר.

לאחר שש שנות נישואים אשתו של המספר, שמתברר לנו בהמשך הספר ששמה יוזו, הודיעה לו שיש לה רומן עם גבר אחר ושהיא רוצה שיתגרשו. המספר, שאת שמו אנחנו לא יודעים אבל הוא בן שלושים ושש, מופתע מאוד אך לא מזועזע למרות שלא היו שום סימנים מקדימים למשבר. הוא לא מבקש סיכוי נוסף, לא צועק ולא מתחנן, לא מציע פניה ליועץ זוגיות, אלא קם והולך. הוא מודיע לסוכן שלו שיותר לא יקבל הזמנות לציורי דיוקו, מה שאומר שהוא גודע את ענף הפרנסה שלו, לוקח את המכונית, זורק אתהטלפון הנייד לנהר, ומתחיל סיור - טיול - בריחה ברחבי יפן, בהתחלה נע בין מוטל למוטל, לאחר מכן רוכש אוהל ושק שינה וחי חיי נוודות אמיתיים שנקטעים מדי פעם בערי מרחצאות שמסייעות לו לשמור על הגיינה. ואז החורף מגיע, הפז'ו מתקלקלת וחבר שהוא בן של צייר מפורסם שהזדקן ולוקה בדמנציה קשה מציע לו מגורים חינם בהר מבודד בביתו של אביו האומן. רוב העלילה של הספר מתרחשת שם, בבית הקטן והמבודד שנמצא בתוך יער קטן ומגיעים אליו בכביש מתפתל לאחר דרך ארוכה. המספר רוצה לחזור לייעודו המקורי ולהיותצייר "על באמת", לא של דיקונאות בהזמנה, אבל זה לא מסתדר. המוזה לא מגיעה, ובד הציור נשאר ריק. הוא משוטט בבית ומגלה בעליית הגג, מוסתרת ועטופה בבד, יצירה לא ידועה של בעל הבית. היצירה הזאת היא "הרג הקומנדטורה" והיא מטרידה ומעוררת אותו לצאת למסע חיפושים. בינתיים מגיעות אליו שתי הזמנות יוצאות דופן ליצירת דיוקנאות וכך מצטרפים לעלילה שנים מהשכנים שלו. אחד מהם הוא איש עשיר מאוד, בעל שיער לבן מאוד ומנהגים מוזרים בשם מנשיקי. השניה היא נערה בת שלוש עשרה בשם מאריה, שמתגוררת בשכנות ולמנשיקי יש סיבות להניח שהיא ביתו הביולוגית. תעלומת הסצנה הקטלנית שמצויירת ומוחבאת בעליית הגג מתגברת כאשר פעמון שמעיר את המספר מדי לילה מסייע לו לגלות בור עגול מוסתר בתוך היער בחצר האחורית.

כמו שאמרתי, אי אפשר לקרוא את הספר במנותק מההוויה של היצירה המורקמית במלואה. בסקירה על הספר 1Q84 כתבתי "כמו תמיד אצל מורקמי גיבורים צעירים, סטריליים, רזים, עסוקים הרבה באוכל, בריא. ובאימון גופני. נשמותיהם תקינות. הם נטולי משפחה, וזקוקים למעט מאוד מגע אנושי. מטבע הדברים הבידוד והבדידות מתקשים לשאת עלילה, ובאין משהו אחר הכנת האוכל תופסת מקום תיאורי רב." ובנוסף "באופן מוזר הגיבורים נמצאים במקביל במצב של שלמות עצמית ושליטה עצמית גבוהות, ובה בעת בשסע אישיותי עמוק". אז כן, המספר שהיה "עקר הבית" בתקופת שש שנות נישואיו, ממשיך להיות המתחזק של משק הבית, לדאוג לארוחות מבושלות בסדירות, לדאוג לבישול מראש של כל הארוחות פעם בשבוע, אבל גם לפנות לבישולים בכל עת שהוא צריך להרגיע את נפשו, ויש הרבה הזדמנויות שכאלה. קשרי המשפחה שלו רפויים - הוא התאהב באשתו כי היא מזכירה לו את אחותו שמתה בנערותה, עם הוריו הוא ניתק את הקשר, עם אביה של אשתו שאיחל לביתו נישואים עם בנקאי יפה תואר הוא לא מסתדר, בזמן הסיפור הוא גרוש ויש לו חבר אחד - זה שמאפשר לו מגורים בבית אביו הצייר, וקשרי העבודה היחידים שלו נעשים דרך סוכן. הוא מתבודד וטוב לו עם זה. נכון, הוא מוצא קצת עבודה במתנס המקומי ומלמד ציור בכמה קבוצות, עם שתיים מהתלמידות שלו הוא גם שוכב, אבל בגדול זו רשת קלושה מאוד של קשרים.

הספר עוסק הרבה באומנות - המספר צייר וגר בבית של צייר אחר, עיקר העלילה סובב סביב ציורים ומעשי האומנות. הם גם שומעים המון מוזיקה, בעיקר אופרות אבל גם מוזיקה מסוגים אחרים. העלילה מובילה את המספר לכל מיני מקומות, וכדרכו של מורקמי יש שם גם הרבה פנטזיה ומרחבים לימנליים שבין מציאות להעדר. המוות, כתמיד, נוכח בצורה חזקה, כולל שהות ב"קבר" ביער וביקור פנטסטי בשאול. בספר הזה גם רב העיסוק ביחסים של הורים וילדים, בעיקר מהצדדים הלא מודעים. האב שנמצא בדמנציה, מנשיקי האב שיודע שילדה מסויימת היא ביתו אבל לה אין מושג, המספר שהיה סוג של אח-בכור-אחראי על אחותו הצעירה שנולדה עם מום בלב, ושאשתו אינה רוצה ואינה מעוניינת בילדים משלהם, יחסי המספר עם חמיו שאמור להיות תחליף לאב ועם רוחו של בעל הבית הצייר. זה נראה לי לא מנותק משאלת המוות, ואולי היבט אחר שלה. התיאורים המיניים בספר מאוד בוטים, וגם זה אופייני למורקמי. כל הסקירות שקראתי כאן מעירות שזה ממש לא לעניין ולא הגיוני העיסוק בצמיחה או בחוסר הצמיחה של השדיים של מאריה בת השלוש עשרה, אבל לדעתי זה חלק תואם בעלילה, שיש בה היבטים רבים של גילוי עריות, אמיתי או מדומיין. פרויד היה חוגג בקריאה.

הספר נסחב כשמונים עמודים מעבר לנקודה שבה הוא אמור להסתיים, וזה סתם חבל. עד הסוף המרוח הזה הכתיבה מאוד נעימה, זורמת, מורקמית כזאת, אוורירית ומהודקת בו זמנית. שמות הפרקים הם משפטים תלושים מתוך הפרק וזו היתה חידה מעניינת לחזור פעם אחרי פעם ולחפש איפה בדיוק נמצא המשפט הזה בפרק עצמו. וגם החיבור לווינה של 1938 שנראה אולי תלוש התחבר לי מאוד, בעיקר לאור הספר "עולם של אתמול" של שטפן צוויג שקראתי בשבוע שעבר. מומלץ לחובבי מורקמי.

אילו מורקמי היה מצמצם את זה לנובלה או אפילו רומן קצר, הייתי יוצא בדברי שבח על הספר וכנראה מעניק לו 5 כוכבים.
אלא שמדובר בספר שאורכו כמעט 600 עמודים והעלילה לא עשירה וחזקה מספיק להחזיק משהו כזה.

גיבור הספר שהוא גם המספר, הינו צייר באמצע שנות השלושים שלו. הוא שרוי במשבר יצירתי. אהבתו האמתית היא ציור אבסטרקטי, אך מכיוון שלא הצליח להתפרנס מסגנון זה, בשנים האחרונות התמקד בציור דיוקנאות בהזמנה. אף שלא הייתה לו חיבה לתחום זה, הוא הצליח בו מאוד, מכיוון שהיה בעל כשרון נדיר ללכוד על הבד את תמצית אישיותו של האדם אותו צייר. הוא חש שהגיע למבוי סתום וגומר אומר לחדול לצייר דיוקנאות לתמיד.
במקביל הוא מתמודד עם משבר בזוגיות. אשתו בשש השנים האחרונות – יוזו, מודיעה לו שיש לה מישהו אחר והיא אינה יכולה לחיות איתו יותר. גיבורנו(שאת שמו אנו לא יודעים) לא כועס עליה ולא נלחם, אלא מקבל את הדין בהכנעה. הוא עוזב את ביתם המשותף ויוצא למסע ברחבי יפן בפז'ו 205 הישנה שלו. החלק הזה הזכיר לי מאוד את אוסטר. בשלב מסוים חבר מימי הלימודים מאפשר לו להתגורר בבית אביו תמורת תשלום סמלי.

אביו של החבר, הוא צייר מפורסם ביפן, שכעת שרוי בדמנציה מתקדמת במוסד סיעודי. הוא שומר על כמה סודות בחייו מימי צעירותו כסטודנט בווינה של שנות השלטון הנאצי. סודות שלא נותנות ל מנוח אפילו כעת. גיבור הספר עתיד לגלות את חלקם בהשראת ציור מסתורי, מוצרט ותופעות על טבעיות כאלה ואחרות.

בינתיים נכנסים לתמונה אדם עשיר, המציע לו סכום אסטרונומי עבור הסכמתו בכל זאת לצייר את דיוקנו ובהמשך ילדה בת 13 שלמורקמי יש פטיש לפטמות שלה...

דרך האינטראקציה עם הדמויות השונות(מן העולם הזה ומן העולם המקביל), מגלה הגיבור את עצמו מחדש ועובר שינויים. ברקע גם ההתמודדות שלו עם הגירושין מיוזו שאהבתו אליה לא מרפה ממנו.

אם נמשיל את הספר לציור, אז ההרגשה הייתה שמורקמי לא ידע בדיוק מה הוא הולך לצייר. אז הוא מרח ומרח כל מיני צבעים על הבד בתקווה שבסוף ייצא מזה משהו .
כאמור הספר רווי בתופעות שבין המציאות לדמיון, בין הארצי לעל טבעי. אני יודע שבמציאות, תיאורטית הכל יכול לקרות, אך יש דברים שהיתכנותם בכל זאת שואפת לאפס. וגם כאלה יש לא מעט בעלילה. למשל שנערה מתבגרת ביישנית דנה בטלפון בגודל השדיים שלה עם גבר זר בן ארבעים שלא ראתה כמה שנים(ולא, הוא לא רופא ולא הפסיכולוג שלה). זה יותר נשמע כפנטזיה של סופר זקן וחרמן.
מורקמי שוזר בעלילה כמה אירועים היסטוריים משמעותיים. קיוויתי להעשיר את הידע שלי אודות ההיסטוריה של יפן כמתבקש. אך הוא מתייחס אליהם באופן שטחי, ללא תחקיר של ממש וחבל.

לסיכום, מה שאהבתי: כתיבה מדיטטיבית ומושכת; רעיונות מרתקים ולא שגרתיים; דמויות שנקשרתי אליהן (אם כי זו לא חוכמה אם חופרים לך עליהן במשך מאות עמודים).

פחות התחברתי: תיאורים מיותרים שגם חוזרים על עצמם.;מריחת העלילה בצורה מוגזמת, מה שבסוף פוגע בחוויית הקריאה; היעדר מחקר מעמיק;סיכויי היתכנות אפסיים של חלק מהאירועים (הטבעיים).

קוראת את הספר הזה, אבל זה יום רביעי (שלפני שבוע) ויש שוק, ואני צריכה לצאת לקניות. שוק ירקות סיימתי, ועכשיו אטייל קצת בשוק הבגדים והחפצים. נכנסתי. קול של פעמון מצלצל. מאז פתיחת השוק הזה (לפני כ- 20 שנה) אני מטיילת וקונה כאן כמעט כל שבוע, אבל זאת הפעם הראשונה שאני שומעת פעמון מצלצל בשוק. נדהמתי. רק לפני כשעה השארתי את הספר הזה פתוח בעמוד עם פעמון שנעלם מהסטודיו של הצייר. אז הוא הגיע הנה, הפעמון הזה?! נסתרות דרכי האל (יהיה מי שיהיה). בכל אופן הלכתי לצלילי הפעמון והגעתי למוכר שצלצל בו. הוא ישב כרגיל על כיסא גבוה, משקיף מלמעלה על הדוכנים שלו ומצלצל בפעמון. שאלתי אותו אם הוא גם מוכר פעמונים. הוא צעק לשותף שלו וזה הגיע עם פעמון אחד. זה מה שיש, אמר לי. קניתי, אלא מה? 5 ש"ח ועכשיו יש לי פעמון בירוק זוהר על המדף. דומם.
את הספר הזה לא תכננתי לקנות. קראתי שני ספרים של מורקמי. מאחד לא התלהבתי, בלשון המעטה, ואת השני זנחתי אחרי רבע מחוסר עניין. אבל מי לא מכיר את המבצע של השני ב 50%. ספר אחד רציתי מאוד אבל לא מצאתי שני שיעניין אותי. ה'קומנדטורה' היה ברירת מחדל סבירה - אז קניתי. הספר עצמו כמעט לכל אורכו (ויש הרבה מאוד אורך) מצויין, אבל הסוף קצת איכזב אותי. נדמה שמורקמי אפילו לא התאמץ למצוא סוף טוב אחר, ופשוט בחר בדימוי השאול של המיתולוגיה היוונית, תוך הוספה של 'ספירת מלאי' מיותרת (מי שקרא מקווה שיבין) והתעסקות יתר בצמיחת שדיים (והאמינו לי הייתי נערה, גידלתי נערה, והכרתי הרבה מאוד נערות - למורקמי יש כנראה תסביך עם הנושא. וחבל) סופו של דבר שהספר היפה הזה לכל אורכו קצת איכזב בסופו.
ובכל זאת, הכתיבה של מורקמי את הספר הזה גאונית. גם תיאורי האנשים נפלאים, וגם חיי היום - יום שהוא מטיב לתאר. אבל נראה שכמו הזיקנה, שלא מטיבה עם אף אחד, גם מורקמי התעייף בסוף.

אז מכיוון שסיימתי אותו ממש היום לאחר כמעט חודש שהספר ההוא ואני בילינו רק שנינו, אז עוד הרבה ממנו מרקד לי בראש ככה ויהיה צורך באיפוס רציני למעבר לספר הבא ממש.
אני שמח שמורקמי הוא הסיבה שהתחלתי להתמסר לספרים ולשלב זאת בשגרה שלי, אני אחרי שישה ספרים שלו, וזה כשיש לי כמות לא קטנה של ספרים שלו שמחכה לי בבית.
בכנות הוא היה אחד האכזבים ומשעממים אם לא הכי מאכזב, אני חצי מתבאס מזה שלא התחברתי אליו, עם הזמן למדתי שזה אינו מקומי לבחון את הסופר במהלך הקריאה, אלא יותר לבחון את עצמי, אני באמת מאמין שמורקמי בחר ממש עד לפרטי פרטים כל מינוח וניסוח בספר זה, וכביכול כמו מה התוצאה נראית? שעל פני האדמה ישנו דפוס חוזר של התמרחות לשווא, סטייה תמידית מהעלילה המרכזית או התייחסות ארוכה ומיותרת לפרטים הכי יבשים, אין ספק שהאיש מומחה ממש בלכתוב עמוד שלם שיתעסק לדוגמא רק בפרטי הלבוש של דמות כלשהי, או כאשר נזרק איזשהו זיכרון רחוק לדמות בספר אז מדובר בהכרזה שאנחנו לוקחים הפסקה מקו העלילה המרכזי.

המבחן האמיתי פה שאני לוקח על עצמי הלאה זה עד כמה אני סבלני, עד כמה אני מתמסר לפרטי הפרטים שהוא משקיע בספרו, מאוד קל לי הקורא הישראלי לדלג לא פעם על הרבה מהפסקאות שאני מוצא כמשעממות.
לצערי בספר הזה כל התיאורים וההעמקות האלה הרגישו לי ממש לשווא, לא היה באמת צורך בכמות העמודים הסופית שיצאה לספר זה, והיה יכול להיות חיבור הרבה יותר קל לגרסא קצרה יותר.

סיפור מצוין, הקריאה קולחת והקורא זורם ונסחף לתוך עלילה מעניינת ומיוחדת. החלקים הסוראליסטיים שבעלילה לא מפריעים אפילו למי שאוהב ספרות ריאליסטית, כמוני למשל, אלא יותר מעלים שאלות כמו "מהי המטאפורה?". הסיפור הוא לא רק עלילה מעניינת אלא התעמקות בשאלות כגון "מהי אומנות?" ועוד. למי שמתעניין בשאלות של מהות השפה, כמוני למשל, הספר במיוחד מעניין כי כמו במחקרים של בלשנים שמנסים להתחקות אחר תהליך היווצרות המילים והשפה שבהם המטאפורה משחקת את התפקיד הראשי, גם הספר הזה הוא מעין מחקר, אבל לא במובן הרגיל של המילה, כי מורקאמי הוא לא בלשן ולא מדען אבל הוא כן מחפש תשובות לשאלות עמוקות, ואם כי הוא לא ממש עונה עליהן הוא כן מציג אותן מצדדים רבים כמו בפילוסופיה שבה אתה יותר מברר וחוקר את השאלות ופחות מוצא תשובות.

הוא איבד את זה. או שאני איבדתי את זה. ספר מגוחך (ואהבתי מאד לא מעט ספרים של מורקמי)

לא יודע איך מצליח הסופר היפני הרוקי מורקמי לכתוב סיפור המנהל לאט ובעדינות נוגע לא נוגע בנפש האדם ובכל זאת לא ניתן להניח את הספר. את השאר תמצאו בביקורות אחרות שנכתבו.