ימים ממש ספורים אחרי הטבח הנורא ב 7 באוקטובר התחילו מסופרים באמצעי התקשורת סיפורי הגבורה של אזרחים, חיילות וחיילים, של אלופים בדימוס, באין צבא מאורגן לאורך היום ובאין הנהגה בכלל. בראש שלי חזר המשפט "אחי גיבורי התהילה" והחלטתי לקרוא סוף סוף את הספר הזה שבעבר לא עניין אותי.

הסיפור המסופר כאן הדהים אותי כמה הוא דומה ומהדהד את ישראל של ימינו עם היציאה למבצעים ולמלחמות ללא הרף. יהודה המכבי מתואר כמצביא מהולל שמחליט החלטה חכמה לצאת למלחמות גרילה מול הגדודים המסודרים אך הכבדים של צבא השכירים המונהג על ידי היוונים, אך הוא ממשיך במרד גם כשהארץ שוקטת והאנשים עובדים את אדמתם ברינה ויושבים בשמחה תחת גפנם ותחת תאנתם. למרות התנגדות פסיבית מצד התושבים, הוא אוסף אותם ויוצא לעוד מלחמות שבהם הוא ואחיו הגיבורים ועוד אלפים נהרגים.

את הקורות של משפחת מתתיהו מספר אחד האחים - שמעון היחיד שנותר, שמספר שיהודה נקרא המכבי כי חזק היה כמקבת ולמעשה צריך היה לקרוא לו המקבי, כעבור שנים קרא העם לכולם המכבים.

הווארד פאסט דרך איגרת ששולח שליח רומאי, שנים אחר כך, מתאר את היהודים כאנשים חכמים ועם זאת חושבים את עצמם טובים יותר אך בהצטנעות, שנלחמים על הארץ ועל האידיאלים בניגוד לכל הצבאות האחרים שנלחמים בשביל כסף וכבוד. הוא אומר שקל לחבב את היהודים אך גם קל לשנוא אותם. הוא מסיים את איגרתו לקיסר שהם מסוכנים וכדאי לחסל אותם..... והיתר הוא היסטוריה

אהרון מגד כתב את הספר ב 1953 ואז הוא גם מתרחש.

חדוה ושלומיק גרים בקיבוץ מרחבים שבנגב, שהוא כשמו כולו מרחבי המדבר, יש שם גם 15 פרות ושלומיק אחראי למיספוא שלהם שמורכב מתלתן ואספסת והוא כמובן יודע את ההבדל בין זה לזה. בקיצור שלומיק מחובר למשק ושמח בחלקו שם.
חדוה לעומת זאת לא אוהבת את חיי הקיבוץ ורוצה חזרה לעיר, ואחרי לחצים הם עוברים לתל אביב לבית הוריה. שוב לחצים ושלומיק מוצא את עצמו במשרד ממשלתי כלשהו, שקירותיו סוגרים עליו ושיממונו גדול, הוא אפילו מצליח להתקדם בדרגה.

ישראל עדיין צעירה וצנועה, תרתי משמע - תקופת הצנע. ארץ מלאה בתקוות גדולות לעתיד שבונה את עצמה בחיפזון מפאת העליות הגדולות. אמנם ניצנים ראשונים צצים של תן לי ואתן לך, ואינטריגות משרדיות, וכן צינור גדול של שפכים מריק את תכולתו לים, ששלומיק מהרהר כמה טוב היה להעביר אותו לנגב שהרי גם מים וגם דשן יש בו.

מגד כתב את הספר בשפה ארכאית עד שבתחילה היה לי קשה לסבול אותו, אבל כשמתרגלים הוא נחמד ביותר, ספר שמספר על ישראל "ההיא", אם היתה כזאת יפה אני לא יודעת, אבל בימים הנוראים האלה קל להתגעגע לראשוניות ולחדוות היצירה שהיתה אז.

איש כוכב הוא תרגום לשיר מפורסם של דייויד star man שהשם הזה הולם לגמרי אותו ואת היצירה שלו, אותה למדתי להכיר החל ב"אודיסיאה בחלל" דרך אלבומיו הרבים ושמסתיימת ב"כוכב שחור".
בועז כהן, כותב הספר, ערך ושידר מוסיקה ב 88fm עד שהתאגיד נכנס לתמונה וגמר עם הפינות האישיות של השדרנים והפך את הערוץ ממצויין לבינוני, שידר מוזיקת רוק מתקדם ובין היתר היה לו קטע קבוע קינג ג'ורג' פינת קינג דיוויד (הריסון ובואי).
בועז כהן הוא האיש שהכיר לפחות לי כמה מהיצירות היפות ברוק המתקדם וכאן הוא הוציא ספר מחווה לזמר היוצר הנפלא דייויד בואי שהיה אדם ססגוני ורב גוני כל חייו, כך גם המוזיקה שלו וכך גם נפטר מן העולם יומיים לאחר שפרסם את אלבומו האחרון BLACK STAR אלבום מקאברי של פרידה וחידלון.
בספר הזה בועז כהן בוחר כמה מהשירים הגדולים מתוך האלבומים שדייויד יצר לאורך 50 שנות יצירה, ומספר דברים קשורים, לפעמים איך נוצר השיר ולפעמים כך סתם משהו קשור.

נראה שלא צריך לציין שהספר ידבר אל אוהבי דייויד בואי, והסקירה הזו מבחינתי היא הבעת הערכה לזמר המופלא הזה.

על שני בוגדים מספר הספר הזה, בוגדים שלא בגדו, על פי עמוס עוז, אלא הלכו אחרי האידיאלים שלהם ותפישת עולמם, אך החברה טבעה בהם אות קלון.

הספר בכלל מספר על שמואל אש, סטודנט חסר פרוטה שמחפש עבודה ומוצא אצל אדם זקן ונכה, שזקוק לבן שיחה בשעות הערב, ועתליה שגם גרה בבית. הזמן - חורף 1959 והמקום הוא ירושלים הקטנה והיפה של אז בלי כל הרעש והצלצולים והרכבת הקלה. גם פיגועים לא היו אז.

שני הגיבורים הנוספים הם דמויות נעלמות ששמואל אש חוקר אודותם: יהודה איש קריות, עליו הוא כותב עבודה במסגרת לימודיו, ואבראבנל שהיה מתנגד לבן גוריון ב 1948 ומתנגד להקמת המדינה. שניהם נחשבים לבוגדים שהחברה מקיאה מתוכה.

על פי עמוס עוז יהודה איש קריות לא בגד, ההיפך הוא התלמיד היחיד של ישו שהאמין בו בכל ליבו עד שחשב שאם יצלבו אותו הוא ירד בכוחות עצמו מהצלב ויוכיח שהוא המשיח. זה כמובן לא קרה, ואיש קריות ששהה לרגלי הצלב, המאוכזב והמיוסר מסבלותיו של הצלוב, מאבד עצמו לדעת.

ואברבאנל היחיד שיצא נגד הקמת המדינה ונגד בן גוריון, שהאמין שהקמת המדינה תגרור אחריה מלחמות ושפיכות דמים לעד. הוא חשב שטוב יהיה אם שני העמים יחיו יחדיו בנחת בארץ הזאת, כל עם והנהגתו, אך ללא גבולות, ברעות והבנות הדדיות. הוא כמובן לא בגד במובן הרגיל של המילה ולא מסר שום סודות לאיש, אך בן גוריון הוקיע אותו ואף דאג להעיף אותו מהנהגת הועד הפועל, ואברבנל בחר להתבודד ונמחק מתולדות הישוב.

עמוס עוז שולח בספרו מבט אחר על מי שנחשבו לבוגדים ותוך כדי כך מבקר את החברה שממהרת לשפוט ולהוקיע בלי להרהר שנית.

אני מודה שאני לא מהאוהדים של עמוס עוז, אך את הספר הזה אהבתי

את אקונין ואת סידרת ספרי הבלש פנדורין שלו אני ממש אוהבת. אהבתי בעיקר את מרכבת היהלום שלו. את הספר הזה פחות אהבתי, אולי בגלל שזהו ספר מקברי שכשמו כן הוא, נמצא כל הזמן על הקצה, וחשבתי לנטוש עד שפנדורין, שלא נקרא כאן בשמו ולו פעם אחת, נכנס לתמונה כאחד מבאי המועדון.

הספר בנוי ברובו מהתרשמויות: קטעי עיתונות, יומנה של אחת ממשתתפות מועדון אהובי המוות, דיווחים של איש משטרה שתול וכו'.

התקופה היא 1901 זמן טוב לראות הכל באור רומנטי ומה רומנטי יותר מהתאבדות נשגבת והתחברות אל המוות. פרוספרו - שם בדוי - מנהל את מועדון המוות שלו בביתו המיוחד שבמוסקבה, לשם נאספים צעירים שוחרי התאבדות ולשם מצטרפת נערה מהפרברים, תמימה וקצת טיפשונית, ששואפת להיות מיוחדת, היא תיקרא קולומבינה ותכתוב את רשמיה מהפגישות בערבים במועדון.

המועדון מקיים את מה שהוא מבטיח - כמעט מדי יום מתפרסמות ידיעות בדבר התאבדותם של צעירים והמכה הזו מחזירה למוסקבה גם את פנדורין שמחליט לברר מה עומד מאחורי כל זה.

כפי שאמרתי את הספר הזה פחות אהבתי מסידרת ספריו של אקונין, אך הוא שווה איזכור כי ספרי המתח שלו יפים בעיני ורוסיה שלו היא קצת שונה מרוסיה של הקלאסיקנים, אולי כי הבלש פנדורין בילה חלק מחייו ביפן והתרבות היפנית והבודהיסטית איכשהו באות לידי ביטוי, בעיקר כשיש לו עוזר יפני שתקן

לא ידעתי שהתבגרתי עד שקראתי את היומנים של פנחס שדה. זהו המבחן האמיתי לעניין ההתבגרות המנטלית לא רק הכרונולוגית. לקחת ספר של סופר שאהבת ולראות איך אתה מגיב אליו.

כשהייתי צעירה וקטנה פנחס שדה עם החיים כמשל שלו וגם "על מצבו של האדם" היה מונח על מדף המועדפים עם ספרי הרמן הסה, כה אמר זרטוסטרא, יסורי ורטר הצעיר וכל הבלה הבלה הרוחני הזה.

וכשמצאתי את היומנים שלו בימים אלה והתחלתי לקרוא. אהה, התברר שמשהו השתנה בי, לא יכולה להבין איך יכולתי לסבול אותו על גניחותיו, תהיותיו וחלומותיו, ובעיקר כפי שהוא מספר בעצמו, על ניצולו את הצעירים שהתלהבו ממנו ויצרו איתו קשר בעיקר הבנות. האיש ערך אורגיות עליזות לפעמים עם כמה בנות ביחד, כולן מחצית מגילו.

איני יודעת מי קיבל את הזכויות על היומנים שלו לאחר מותו, אבל נראה לי שיומנים כדאי שיהיו מוצפנים אלא אם יש בהם עניין אמיתי לציבור

משעמם. שטוח. ביצת חוף גדולה שאין בה שום יתוש, נחש מים, עלוקה או תנין. בארץ בביצות יותר קטנות היו יתושי אנופלס שקטלו אנשים. טוב, זה היה בארץ לא בקרוליינה הצפונית.

אושר גדול הרגשתי מדי ערב כשהגיע זמן הקריאה של הספר המופלא הזה של מורקמי, השתדלתי שלא ייגמר, אך כל דבר טוב בא אל סופו.

איש באמצע שנות השלושים, צייר דיוקנאות, שאשתו החליטה לסיים נישואיה איתו, שוכר בית של חבר טוב בראש הר בתוך נוף הררי ומיוער, והבית ביתו לשעבר של אביו של החבר שהיה צייר מפורסם ועתה שוהה בדיור מוגן עם דמנציה מוחלטת. אז מה כל-כך מיוחד?
ובכן מורקמי כהרגלו זורה קסם בסיפורו כשהוא בונה יקום מקביל למציאות הרגילה. היופי שבספריו הוא התערובת של יומיומיות פשוטה עד לרמת מה הוא מכין לעצמו לאכול, הנסיעה שלו במכונית, הבגדים שהוא לובש, עם מוזרויות וישויות שאיננו יודעים אם מציאות הם או דימיון.

בעליית הגג אליה הצייר עולה במקרה, הוא מגלה ציור עטוף בקפידה ועל פתק צמוד כתוב שם התמונה: רצח הקומנדטורה , ומכאן מתחילה הרפתקה מיוחדת ומוזרה, כי מרגע שחשף את הציור נמשך אותו בחור לגלות את מה שמסתתר מאחורי כוונת הצייר שאכן צייר בהשקעה מרובה את רצח הקומנדטורה, בנוסח היפני העתיק.

אהבתי כל עמוד בספר.

חשבתי ששמי הוא אדום מלשון אדומי, אך התברר לי שקוראים לספר שמי הוא אדום, משמע הצבע.

טורקיה, שנת 1637, 1000 שנה למנין האיסלאם, סדנת מאיירים שטובי המאיירים נמצאים שם וקיבלו משימה מהסולטן להכין לו ספר המפאר ומרומם אותו וממלכתו ולאייר כפי שהפראנקים מונציה מציירים, כך נקראו הארופאים בפי העותמאנים, משמעות הדבר ציור ריאליסטי ועם פרספקטיבה.

האיסלאם מכבד את הציווי "לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה" והמאיירים בהנחיית המורה הדגול שלהם ציירו תמיד בנוסח הישן, החד מימדי, ולכן הם שומרים בסוד את דבר הספר וכן את הפורטרט של הסולטן שגם את זה הוא הזמין. אך גם בתוכם נוצרת מחלוקת בעניין עד שמתחילות רציחות.

הספר מחולק להרבה פרקים אורך כל פרק שניים שלושה עמודים וכל פרק נקרא על שם מישהו, והדמות שעליה נקרא הפרק אומרת את מה שיש לה להגיד, אפילו כלב או עץ מצוייר, הצבע האדום בפרק שנקרא כשמו של הספר וזה לא במקרה.

בתוך כל זה מוצגת לנו טורקיה של המאה ה 17. בעיקר איסטנבול של אז, סימטאות מרופשות, אך גם רחובות רחבים, שדרות עצים ושוק תבלינים, עגלות וסוסים, ארמון הסולטן והרמון הסולטן וכמובן הסדנה שמחוברת לבית של מנהל הסדנה ובתו היפה שבעלה יצא למלחמה לפני 4 שנים ולא שב, וכמה מחזרים מחכים לרגע המתאים.

אורהאן פאמוק יודע לכתוב ונראה שהוא מצפה מהקוראים שלו לקצת סבלנות והכל יבוא על מקומו בשלום, או שלא.