ביקורת ספרותית על חדוה ואני - פרשת קורתינו בעיר תל-אביב מאת אהרן מגד
ספר מעולה

---

אהרון מגד כתב את הספר ב 1953 ואז הוא גם מתרחש.

חדוה ושלומיק גרים בקיבוץ מרחבים שבנגב, שהוא כשמו כולו מרחבי המדבר, יש שם גם 15 פרות ושלומיק אחראי למיספוא שלהם שמורכב מתלתן ואספסת והוא כמובן יודע את ההבדל בין זה לזה. בקיצור שלומיק מחובר למשק ושמח בחלקו שם.
חדוה לעומת זאת לא אוהבת את חיי הקיבוץ ורוצה חזרה לעיר, ואחרי לחצים הם עוברים לתל אביב לבית הוריה. שוב לחצים ושלומיק מוצא את עצמו במשרד ממשלתי כלשהו, שקירותיו סוגרים עליו ושיממונו גדול, הוא אפילו מצליח להתקדם בדרגה.

ישראל עדיין צעירה וצנועה, תרתי משמע - תקופת הצנע. ארץ מלאה בתקוות גדולות לעתיד שבונה את עצמה בחיפזון מפאת העליות הגדולות. אמנם ניצנים ראשונים צצים של תן לי ואתן לך, ואינטריגות משרדיות, וכן צינור גדול של שפכים מריק את תכולתו לים, ששלומיק מהרהר כמה טוב היה להעביר אותו לנגב שהרי גם מים וגם דשן יש בו.

מגד כתב את הספר בשפה ארכאית עד שבתחילה היה לי קשה לסבול אותו, אבל כשמתרגלים הוא נחמד ביותר, ספר שמספר על ישראל "ההיא", אם היתה כזאת יפה אני לא יודעת, אבל בימים הנוראים האלה קל להתגעגע לראשוניות ולחדוות היצירה שהיתה אז.

» ביקורות נוספות של אלזה
» ביקורות נוספות על חדוה ואני - פרשת קורתינו בעיר תל-אביב