ביקורת ספרותית על הציפורים מאת טאריי וסוס
ספר מעולה

---

עבדתי בעבר, כסטודנט, כמדריך בדירות למבוגרים בעלי מוגבלויות. המשמרות היו, בשגרה, בדירה קבועה, והתבססו על ניהול שגרה יחד עם הדיירים (נקיון, ארוחות וכו'). בהרבה מקרים המשמרות חרגו מתחום הדירה, למשל לצורך ליווי דייר לחוג או טיפול, או ליציאות משותפות. דירה שעבדתי בה תקופה משמעותית, הייתה של בעלי מוגבלות שכלית. אני זוכר שנגעה לליבי סיטואציה שהייתה חוזרת על עצמה: הרגע שאדם זר, שיש איתו אינטרקציה כלשהי (כמו מוכר, או נהג ששואל הולכי רגל "איך מגיעים ל..."), מבין שהאדם שמולו "לא רגיל", בניגוד למה שאולי חשב לרגע. רגע עצוב מסוים היה כשהגעתי לדירה אחרת כמדריך מחליף, ואחד הדיירים, להפתעת שנינו, היה מישהו שהכרתי לפני במסגרת אחרת, "רגילה".

מַתיס בן ה-37 שמתגורר לבד עם אחותו הֵגֶה בכפר נידח בנורווגיה, הוא אדם כזה "לא רגיל". הוא לא מצליח לעמוד בקצב של שאר האנשים, שמבחינתו הם "החזקים והחכמים". הוא היה רוצה לעבוד כמוהם, להגיד דברים חכמים כמוהם, לנהל כמוהם מערכות יחסים, או לכל הפחות לפלרטט; אבל חווה בעיקר כשלונות, ולמרבה הצער מרגיש "שרוף" בכפר, בו כולם כבר מכירים אותו. הרגעים הגדולים שלו הם מול אנשים זרים שלא יודעים עליו כלום. הוא זוקף, למשל, את הגו כשמכוניות חולפות על פניו, ובהן "נוסעים שלא יודעים שהוא הגולם". כמה נורא להרגיש שאתה לא שותף לחגיגה הגדולה שמסביב.

כשמתיס מדבר אל מישהו, בין אם הדיבור ספונטני או מתוכנן, נעדר הרבה פעמים ההקשר. "למה זה ככה, כמו שזה?", שואל למשל בעמ' 59, וכמה כאב יש בשאלה הזו. לפעמים נראה שהוא חווה את העולם ללא התיווך של ההגדרות וההגיון, באופן שיש בו כביכול חיבור עמוק יותר לעולם, אבל עם זאת בולטת אצלו התפיסה המעוותת של סיבה ותוצאה בנסיונות שלו לפענח מה קורה סביבו. כך מצטרפים לאותה מערבולת חרטומן ששינה את מסלולו, סופות הרעמים והברקים, צמד עצי הצפצפה, העבודה בשדה הלפת, הסוכריות בחנות, האגם, הסירה, שתי נערות זרות בשם אנה ואינגה, ולבסוף יֶרְגֶן שנכנס לחייהם שלו ושל אחותו.

הכתיבה מצוינת. אין פרטים מיותרים, ובסוף הקריאה נותר רושם של ספרות מדויקת, אינטליגנטית ומרגשת, כזאת שבשבילה קוראים ספרים. 

» ביקורות נוספות של אלעד
» ביקורות נוספות על הציפורים