ביקורת ספרותית על הציפורים מאת טאריי וסוס
ספר מעולה

---

טבע כמצב נפשי

מצד אחד, יש בנו כמיהה למה שהטבע מיצג, אך מצד שני אנו חווים כוחות המלבישים את הנוף בשמלת בטון ומלט, משנים אותו ללא הרף, כמו הבתים הגבוהים, העולים וצומחים וחותכים את קו הרקיע, ולכן שאשתי ואני קמים בבוקר ללכת ונתקלים בשועל מבוהל החולף בלילה בפארק, או בקיפוד הפוסע לאט על המדרכה כמי שאבד את דרכו, אנחנו מתמלאים בחמלה וכמיהה לשרידיו האחרונים של הטבע שעדיין מתעקשים להמשיך ולפקוד את המקומות בהם הם גדלו ומהם גורשו.

מהסיבה הזאת לא פעם, העלנו בין חברים שפעם נסענו יחד איתם, משאלת נסיעה לטיול מאתגר לנורבגיה, בו נחצה את נופיה, מדרום לצפון, לאורך דרך הנושקת לים, ליערות ירוקים ובין כפרים קטנים. משאלה שספק אם תתממש אי פעם. מה שגורם לי לעיתים להתנחם בחיקם של ספרים שעניינם הטבע הראשוני, שלכאורה לא משתנה, ועל בני אדם האמורים לחיות בו בהרמוניה.

עם הספר הציפורים של טאריי וֵסוֹס, חוויתי את נופי נורבגיה בצורה עדינה ופיוטית, אך באופן מפתיע, דרך עיניו של מתיס, גבר צעיר בגיל שלושים ושבע, שאומנם הוא יפה, אך הוא מוגבל ביכולותיו, אפילו באופן בו הוא מנסח את מחשבותיו, אך יש לו תכונה אחת יוצאת דופן, לחוות את הנוף והטבע בכל עוצמתו, ולהבין את מורכבותו הנעלמת לעתים מאנשים רגילים.

מתיס, חיי עם הֵגֶה אחותו, שחצתה את גיל הארבעים ושערה האפיר לאחרונה, בבקתה קטנה ביער, לכאורה מראה פסטורלי, אך אנחנו לאט מבינים את הבדידות והעצבות שנגזרה על האח והאחות. היא מפרנסת אותו בסריגתה האין סופית של סוודרים אותם היא מוכרת, למעשה הוא תלוי בה תלות מוחלטת. הוא מנסה מידי פעם להשתלב בעבודות חקלאיות מזדמנות וגם בהן הוא נכשל. אפילו לקציר שדורש את גיוס הקהילה כולה, הוא כבר לא מוזמן, אולי זה בגלל שזמנים משתנים וכעת מכונות מחליפות בני אדם, הוא מנסה לנחם את עצמו ונותר בבדידותו.

סיפור הציפורים, של וסוס, דומה לסיפורי בראשית קדומים, מתכתב עם מתילוגיות ואגדות קדמוניות. העלילה נפתחת בפחדיו הקמאיים של מתיס לברקים, הוא מכנה את אחותו ברק, לא משום חששו ממנה, אלא בגלל יראת הכבוד שלו כלפיה, כמי שמודע לתפקיד אותו היא ממלאת בחייו, כאלה, לה תכונות הבעל הכנעני, שבידו האחת הטיל את הברק ובידו השנייה אחז ברעם, כגלגולו הקדום של זאוס. הגה, מצד שני, היא כמו פנלופה, שארגה ללא הרף, בהמתנה לבן זוגה ששנים היה במלחמות. אצל הֵגֶה, הסריגה האין סופית, היא ביטוי אבלות לבן זוג שמעולם לא היה וספק עם יהיה.

מתיס רואה בטבע סימנים לכוחות טמירים, כמו הציפור המעופפת מעל ביתו לפתע, חולפת וחוזרת, עבורו זהו סימן לשינוי שהטבע אולי מזמן לו. הוא להוט לספר לאנשים אחרים את סודו, ומבלי שהתכוון לכך הוא ספר זאת לנער צייד, שכל ענינו היה לצוד את החותמן, העוף נורה והפך לקורבן האדם הפוגע בהרמוניות הטבע, מצב שלחלוטין לא התכוון אליו מתיס.

מתיס, משיט את סירתו הקטנה והרעועה באגם, כסוג של מסע אודיסאוס נלעג, בו סירתו טובעת והוא כמעט איתה, אך בצורה מפתיעה שתי נערות מגיעות עם סירתן, כמו סירנות המעניקות לו לרגע תחושה של אינטימיות קרובה שמעולם לא חווה. הן מושיעות אותו, בדומה למשיית משה על ידי נשים, האם כסימן לגאולה המיוחלת, שאולי תגיע סוף סוף למתיס ואחותו, או כסימן שלילי שמשמעותו תובן רק בסוף העלילה?

זהו ספר עם עלילה קטנה ושקטה, המתנהלת במרחבי הטבע, שרק מעצמים את כאבם ובדידותם של מתיס והגה, אך למרות כך יש בו רגעים יפים הצומחים מתוך העצב. זהו ספר שהוא כמו אגדה מודרנית על האדם החיי בטבע, המבקש כמו כולנו, בסופו של דבר להבין את חוקיו, כהשתוקקות לעולם שיהיה פשוט ומובן יותר, עם שמים, מים, עצים, קורת גג ולהיות נאהב בעולם, ועם יכולת להתרגש ממעוף ציפורים שחלקן הולכות ונעלמות מנופנו.

» ביקורות נוספות של רץ
» ביקורות נוספות על הציפורים