ביקורת ספרותית על השמיים שבתוכי - יומנה של אתי הילסום 1943-1941 מאת אתי הילסום
ספר מעולה

---

אתי הילסום, שחיה באמסטרדם ונספתה באושוויץ בספטמבר 1943, בגיל 29, הבינה שהקול שלה חריג. היא עוסקת ביומניה בהתלבטויות אישיות שיכלו אולי, לפחות בהתחלה, להיכתב בלי קשר לתקופה הסוערת. בהמשך, באופן בלתי נמנע, היא מתעמתת בתהליך הפנימי שלה עם המציאות הקיצונית. היא מתעקשת לא לשנוא, והתגובה שלה לרוע מסביב, היא בעיקר בלאמן את עצמה לקבל את המציאות ולהתנהל בתוכה, ובלהיות ערה לקשיי האנשים שמסביבה על מנת להקל עליהם ("הייתי רוצה להיות רטייה על פצעים רבים"). היא שואפת "להפיק מן הסבל כוחות חיוביים", ולהימנע ככל יכולתה מבהלה ושנאה. זה אמנם עשוי להישמע נכון ואמיץ, אבל גם עלול להישמע תלוש, ועלול להכעיס. היא משתדלת לחדד את עמדותיה ולספק הסברים לתמיהות אפשריות, ובכל זאת מציינת: "רבים היו קוראים לי שוטה ותלושה מהמציאות" (עמ' 112).

היומנים, שמונה מחברות שנערכו (הקובץ התפרסם רק ב-1985), נכתבו באמסטרדם, ובהמשך במחנה המעבר ווסטרבורק, בשנים 1941-42. בתקופה זו היא מכירה מטפל חשוב, יוליוס ספיר, יהודי גם הוא, מבוגר ממנה. בהתחלה היא מטופלת אצלו, ובהמשך עובדת אצלו, נשאבת לקבוצה מסוימת שהתגבשה סביבו, וגם נכנסת איתו לקשרים אינטימיים. זה נראה כמו מקרה בעייתי של ניצול סמכות, אבל למרות זאת היא מעריצה אותו, לומדת ממנו ומושפעת ממנו. נראה שהאיש היה כריזמטי והאמין בדרך חיים אלטרואיסטית, בה האהבה לכל אדם היא מטרה נעלה, ומחויבות זוגית היא עניין מטושטש. אתי חוקרת את נשיותה ומבטאת עמדות חריגות לזמנה, כמו למשל בעמ' 33: "מרכז הכובד של האשה הוא הגבר האחד והיחיד, מרכז הכובד של הגבר הוא העולם. האם האשה מסוגלת להעתיק את מרכז הכובד שלה בלי שתעשה עוול לעצמה?"; בעמ' 42: "אני לא חושבת שאני מתאימה להיות אשה של גבר אחד ויחיד"; ובעמ' 123: "המוני אנשים מוצאים להם בני זוג ברגע האחרון, מתוך ייאוש. אני מעדיפה להיות לבדי ולרשות כולם". בשלב מסוים היא עוברת כנראה הפלה יזומה, וכותבת: "לפי דעתי אין בי אפילו קורטוב של אינסטינקט אימהי... החיים הם מסכת ייסורים ובני האדם הם יצורים אומללים, ואני לא יכולה לקחת עליי את האחריות ולהביא לעולם עוד יצור אומלל" (56).
 
בהשפעת ספיר, בהיסוס ובהדרגה, היא מדברת יותר ויותר על אלוהים. היא כנראה מרוחקת מהיהדות המסורתית (או שאולי חסרת זיקה מהבית), ומה שנראה בהתחלה כאימוץ רעיונות מהמזרח הרחוק, או מהפילוסופיה, ובכל מקרה - אמונה אינדיווידואלית וחופשית מכל מסגרת - כנראה הופך לאמונה שמושפעת (גם) מעקרונות נוצריים. זה נרמז בציטוטים שהיא מביאה מהברית החדשה, ונאמר באופן ישיר יותר בתיאור שיחה מסוימת, בעמ' 136:"...ומוטב שנבין שכל גרגר של שנאה שאנחנו מוסיפים לעולם הזה, עושה אותו עוד אנושי פחות ממה שהוא. וקלאס אמר בתדהמה ותמיהה כאחת: כן, אבל זאת הנצרות! ואני, שהייתי משועשעת מהמבוכה הפתאומית, אמרתי בקור רוח: כן, ולמה לא בעצם, למה לא הנצרות?"

אמירות פסימיות, כמו בהקשר של מניעת ההריון, מופיעות מפעם לפעם, ומתחלפות יותר ויותר בחזרה על כך שהחיים יפים. מצד אחד: "הרגשתי הקלה גדולה מעצם המחשבה שאפשר שפצצה תשים קץ לחיי. זה קורה לי הרבה בזמן האחרון, שנראה לי קל יותר לא לחיות מאשר לחיות" (עמ' 39); ומצד שני: "...ושם, בין הצריפים, בין האנשים הרדופים והמעונים, מצאתי את החיזוק לאהבת החיים שלי... איך לתאר את זה? איך לגרום לאחרים שיחושו גם הם שהחיים הם בעצם יפים וכדאיים וצודקים?" (עמ' 134). ובכיוון אחר, נראה שהגישה ה"הרמונית" נשחקת מעט עם הזמן. היא מתארת, למשל, שהיא מעוניינת "להבין משהו גם מן הפשעים החמורים ביותר, לרדת לעומקם ולחפש את האדם שמאחורי הדברים" (עמ' 74), וקובעת שהלקח מהמלחמה הוא "שצריך לחפש את הרע בקרבנו ולא בשום מקום אחר" וש"יש משהו זול כל כך ברצון הזה לנקום באחרים" (עמ' 67), לעומת אמירה מאוחרת יותר: "ברור שלעולם לא תהיה כפרה לכך שמקצת היהודים מסייעים להסדרת המשלוח של רובם. ההיסטוריה תחרוץ משפט בבוא היום" (עמ' 123).

בנוסף ליומנים, מצורפים מספר מכתבים. בשני המכתבים האחרונים, שנכתבו במחנה המעבר ווסטרבורק, יש תיעוד יוצא דופן, חי ומצמרר, של "שילוחים" (טרנספורטים) מווסטרבורק ל"מזרח" (לעבר יעד מעורפל ורע מבחינת האנשים, ולמעשה לאושוויץ). במחנה המעבר היא קיבלה תפקיד ב"בית החולים" במחנה, למשך כשנה, עד שהגיע גם זמנה. המכתב האחרון שמופיע בספר נכתב ממש סמוך לטרנספורט שלה. 

יש לה הרבה רעיונות יפים, ועדיין לא חייבים להסכים עם כל קביעה שלה כדי להתרגש מדמותה. בסופו של דבר היא בעצמה מחפשת את דרכה ועוברת שינויים, והיא מרגשת כי היא חשופה, כנה, אצילית ואנושית.

» ביקורות נוספות של אלעד
» ביקורות נוספות על השמיים שבתוכי - יומנה של אתי הילסום 1943-1941